מכירים את המגנטים עם המילים שמפזרים על המקרר ובונים מהם משפטים?

אז הנה גרסת ה-lolcat.

המצרכים: גיליון מגנט בגודל A4 עם גב דביק או ניתן להדפסה; מדפסת; פונט Impact; אסופת משפטי lolcat; מספריים; מקרר או פלדלת עם מקום פנוי; מוזרות טבעית קלה.

התוצאה (אם תסלחו לי על הצילום הסלולרי הגרוע):

כלומר, אפשר גם לקנות אותם בחנות של I Can Has Cheezburger, אבל זה לחנונים.

זה מה שקורה כשמתעכבים עם פוסטים: עמית כנעני, עידן מאנקדוטות, יריב חבוט ודבורית שרגל כבר הספיקו להרים גבה על הראיון המגוחך של דה מרקר עם נטלי קרמר, מנהלת קבוצת התוכנה בחברת מודו.

מלבד הערך התזונתי האפסי של הכתבה (במשרדים של מודו "הפרקט בוהק וסלסלות התפוחים בכל מקום משדרות בריאות"), היא פשוט מביעה בוז עוצר-נשימה למין הנשי – ובפרט למיעוט החריג מתוכו שעוסק בתחום גברי כמו הייטק. אבל כמו שכבר אמרתי פעם, אל תקשיבו לי, אני עובדת אצל המתחרים. פשוט תקראו:

ראיונות עם נשים מנהלות מתחום ההיי-טק נוטים להפוך לא פעם למפגש מתסכל במיוחד: אף שמדובר בנשים מבריקות ומצליחות על פי כל קנה מידה אובייקטיווי, הניסיון להוציא מהן אמירה משמעותית ומעניינת משולה להכאה בסלע נטול טיפת מים.

אילו אמירות משמעותיות היו אמורות המרואיינות הכושלות הללו לספק? ובכן:

אשת היי-טק סטנדרטית תרגיש מאוד בנוח לדבר על המוצר, ומאוד לא בנוח לדבר על עצמה

על תקרת הזכוכית היא שמעה, אבל אישית לא נתקלה בה אף פעם

כל ניסיון לדבר על משהו שאינו קשור להיי-טק באופן מובהק נתקל בדרך כלל במשיכת כתפיים קלה ועצבנית

לפי ההערות הללו, אני מניחה שהכתבים רצו לעשות כתבה על היותה של נטלי קרמר אשה בעולם הייטק, בעוד שקרמר התעקשה להישאר במה שלדעתה הוא און-טופיק ולדבר על מודו. חצופה. אם היו רוצים לכתוב על מודו, היו מראיינים איש הייטק אמיתי, עם שערות על החזה.

היא מומחית גדולה בכל מה שקשור לתפקידיה, אבל מומחית קטנה מאוד בכל תחום משיק.

אפשרות שניה: הכוונה היא פשוט שנשות הייטק לא באמת מבינות בהייטק מעבר למסמך האקסל הספציפי שעליו הן עובדות כרגע, ולכן אין להן באמת מה להגיד לכתב מחשבים.

תכונה אחת עוברת כחוט השני בין כולן: הן ממוקדות מטרה באופן מעורר התפעלות. אישיות תוססת ומעניינת, לעומת זאת, לא ברור אם יש שם.

אפשרות שלישית: נשות הייטק הן רובוטיות משעממות, אחרת הן לא היו בוחרות בתחום הלא-נשי הזה. אפשרות רביעית: הנשים פשוט ויתרו על רוח-החיים הנשית הקופצנית שלהן כשהחלו לעבוד עבור התאגיד. יש מצב שגם יבשו להן השחלות.

…

על הכתבה חתומים טלי חרותי-סובר ואורי ברקוביץ. ברקוביץ', שאותו אני מכירה היכרות שטחית מימי מעריב (בחור נחמד), הוא עורך אתר TheMarker IT. פעם הוא קרא לנשים שמגיעות לאירועים של הגראז' גיקס "בנות". בקטנה. טור קלאסי שלו על זנות ברשת נכתב, כנראה, בעקבות היתקלות בארבע נשים בעלות מראה מזרח-אירופי שנסעו במכונית. מכיוון שהיה ברור לו שמדובר בפרוצות – מה עוד יכול להיות ההסבר לארבע רוסיות במונית? – זה נתן לו השראה לשורה של הגיגים על זנות (ואינטרנט):

ארבע בובות יפהפיות בעלות מראה מזרח אירופי שותקות קפואות במונית שעצרה לידנו ברמזור. יום שישי, רחוב הופיין בחולון, ליד היציאה מאיילון דרום. לצד הבת ימי של הרחוב קוראים יוספטל. רחוב ראשי של שתי ערי לוויין גדולות.

נוכחותן דרשה הסבר. על-פי התסריט הלא בלתי סביר שציירתי בנפשי, היו אלה נערות עובדות בסבב לקוחות. העיניים הכבויות הותירו מעט מקום לספק. ביטאתי את הערכתי בקול רם באוזניה של חברתי דאז, שישבה לצדי.

"בובות". טוב. ברקוביץ' הוא לא היחיד שטקסטים שלו עושים לי עקצוצים בלבלב. כתב דה מרקר גיא גרימלנד התעקש כמה פעמים למתג את אורלי יקואל כ"בלוגרית בלונדינית", וכך ליצור תמונה של גרופית סקסית שמקשטת באטרקטיביות החיצונית שלה את העולם הגברי של ההייטק. בנוסף, אני זוכרת לפחות שני סיכומים "מדעיים" מופלאים באמת של ההבדל בין גברים לנשים ברשת לפי דה מרקר:

גברים פשוט מפסיקים לגלוש ברשת כשהם מתחתנים, וזה קורה בעולם המערבי באזור גיל 30. נשים נשואות לא רק שלא מפסיקות את הפעילות, אלא נוטות יותר להעלות תמונות מחיי המשפחה והנישואים. מה שמוכיח לנו שגם ברשת החלוקה המגדרית מקבלת משנה תוקף: נשים מקננות וגברים, עדיין, ציידים. [מתוך אייטם של גדי להב]

נקודה מעניינת נוספת העולה מהמחקר היא שנשים מתנהגות כנשים - בכל מה שהן עושות, ובכל מקום בו הן נמצאות. עבור נשים, האינטרנט מהווה רק ערוץ נוסף בשביל לעשות את הדברים שהן נהנות מהם - קניות, שיחה, ודאגה לאחרים. [מתוך אייטם של גיא גרימלנד מ-2007]

מסקנה? "התקף המיזוגניות" של דה מרקר שעליו העירה אתמול דבורית שרגל דומה יותר למחלה כרונית. אם לא הייתי עובדת בעיתון כלכלי, הייתי מן הסתם מניחה שניצבת מולי הפגנת כוח פטריארכלית – אנחנו, שעומדים בצד של הטכנולוגיה וההון, מרשים לעצמנו לדבר בצורה כזו על הצד השני, שבו נמצאות בין השאר הנשים. או אולי, מכיוון שקוראי העיתון מוגדרים כגברים, יש כאן ניצול ילדותי של הרגע שבו הנשים לא מקשיבות כדי לבצע חיזוק-טסטוסטרון הדדי, באווירת בלייזר. אבל אני כן עובדת בעיתון כלכלי, ומבפנים הדברים האלה לא נראים כל כך פשוטים אף פעם. מה שבטוח, כתיבה לא זהירה מעידה הרבה על ההנחות המוקדמות של המחבר.

1. עידו קינן, כתב מחשבים וחבּובּה על סטרואידים, פיזר שערו והפשיל שרווליו בגרסה המקומית לסרטוני Will It Blend הגאוניים. לצערי פספסתי את האירוע, אבל הווידאו יצא משעשע מאוד, וכמו אחד המגיבים, גם אני מתרגשת מזה שנגן הווידאו של הכלכליסט עובד בפיירפוקס.

אגב, כשאספנו פריטים מעניינים לגריסה, העליתי את ההצעה לטחון את העותק של סופו של מיסטר Y שטרם נפטרתי ממנו. ההצעה נפלה עקב גילוי מפתיע וזמני בהחלט של טעם טוב בקרב החברים במשרד.

2. אני לא קוראת עיתונים ובאופן כללי אני ממליצה לכם לעשות אותו הדבר (שבויים? איזה שבויים?), אבל אם בא לכם לעקוב אחרי רשימת האנשים המגניבים בטירוף שאני מקבלת כסף כדי לדבר איתם, הנה הכתבות שלי בארכיון הכלכליסט.

3. בחורה מהעבודה העירה שהיא ראתה את הבלוג שלי. שאלתי אותה מה דעתה עליו (מלבד העובדה שהוא לא מתעדכן, כמובן), והיא אמרה "…". שאלתי אותה מה דעתה על העיצוב, והיא אמרה "מקסים!" לפחות על משהו יש קונצנזוס.

אז מספרים לי שבר רפאלי, האשה היפה ביקום אך כנראה לא המודעת ביותר מבחינה פוליטית (ראו פרשיה קודמת), הורידה את החולצה בשביל איזו חברת הלבשה תחתונה ופלטה את הטקסטים המבריקים "יש רק דרך אחת לגלות לו כמה בזבזת היום" וכן "יש רק דרך אחת לגלות לו ששרטת את האוטו".

דהיינו, אם נכנעת לדחפייך קלי הדעת והוצאת את הכסף שהוא הרוויח בעבודה קשה על ההבלים הנשיים שלך, או לחילופין נהגת בחוסר אחריות כשנכנסת לאוטו תחת השפעת שחלות, קחי אחריות על הנזקים שגרמת לבוס ופייסי אותו בדרך הרלוונטית היחידה – מציצה.

אוקיי, אוקיי, אני כאילו אמורה להתעצבן אבל זה באמת פרימיטיבי מכדי שזה יהיה משהו חוץ ממצחיק. אם אני צריכה לדמיין את הפרסומאי שאחראי לטקסט הזה, אני לא חושבת על אחד מהבהמות המתסכלים האלה אלא על דמות מצוירת קטנה וקסומה שקמה בבוקר, תוקעת את הראש ברקטום ומוצאת שם מנהרת זמן לשנות החמישים.

מה שעוד יותר חמוד הוא התגובה טובת הלב והקלוּלסית לחלוטין של גולן בן-דוד, מנכ"ל משרד הפרסום בנדה, ללקוחות הזועמים (ותודה לאהוד שהסב את תשומת לבי):

בפרסומת מסוג כזה לא נעשה שימוש ציני במין, או חלילה סקסיסטי, אלא פונקציונלי. בקטגוריית הלבשה תחתונה יש לגיטימציה להשתמש בסקס כאמצעי שיווקי. באופן יוצא מן הכלל, דווקא בפרסומת זו אפשר להבחין בקונספט המכיל בבסיסו פנייה למין הנשי בדרך הומוריסטית, כשהמטרה היא הצגת סיטואציה שתהיה קלה להזדהות אצל הצרכן.

שלב אחרי שלב:

בפרסומת מסוג כזה לא נעשה שימוש ציני במין, או חלילה סקסיסטי, אלא פונקציונלי.

אני משערת שב"פונקציונלי" הוא מתכוון "הלבשה תחתונה נועדה למין ולכן אנחנו מציגים אותה בהקשר מיני". כן? לא. מילא. אבל ב"סקסיסטי" אני די בטוחה שהוא התכוון "שוב הפמיניסטיסטיות האלה מתעצבנים שאנחנו מראים בחורה בחזיה, מה יש, חזיה זה מה שאנחנו מוכרים". כלומר, תקנו אותי אם אני טועה, אבל הוא פספס לחלוטין את הנקודה.

(וכמובן, זה כן "שימוש ציני" במין. איך שימוש פונקציונלי לצרכי פרסומת יכול להיות לא ציני? לא משנה, זה כבר למתקדמים.)

בקטגוריית הלבשה תחתונה יש לגיטימציה להשתמש בסקס כאמצעי שיווקי.

זה יותר לגיטימי מלהשתמש בסקס כדי לפרסם אבקת כביסה, בהחלט, אבל אפשר גם להיות מקוריים ולוותר. כבר כתבתי פעם שאהבתי את סלוגי הרבה יותר כשהם פרסמו תחתונים על אגסים ומלונים ולא על קטינות פתייניות. בכל מקרה, מה זה קשור לעניין?

באופן יוצא מן הכלל,

"ותגידו תודה" –

דווקא בפרסומת זו אפשר להבחין בקונספט המכיל בבסיסו פנייה למין הנשי בדרך הומוריסטית,

חי!

כשהמטרה היא הצגת סיטואציה שתהיה קלה להזדהות אצל הצרכן.

"כי מי מביניכן לא עטתה חזיה יקרה והשתמשה במיניותה הנוטפת כדי להרגיע את אבא'לה אחרי שכישורי הנהיגה הנשיים הלוקים בחסר שלה גרמו לה להרוס לו את האוטו? נכון, בנות? נכון? למה אתן מסתכלות עליי ככה? אולי… אולי כדאי שאני פשוט אלך עכשיו".

…ונראה לי שהוא התכוון "צרכנית". מממ, פרויד.

הכתבה שלי על הקומיקס XKCD, כולל ראיון עם רנדל מנרו, התפרסמה סוף סוף בכלכליסט. מכיוון שהוויינטים העלו אותה אז יש לי גם לינק לתת. קחו.

אני שמחה לדווח שהילד הזה הוא לא רק מצחיק מאוד ומבריק ברמות מפחידות ממש, אלא גם אחד האנשים המקסימים ביותר שיצא לי לדבר איתם בהקשר מקצועי או בכלל.

והנה קטע שירד בעריכה:

מה שסוחף רבים מהמעריצים הוא התמימות המוצהרת של XKCD. מרבות מהרצועות עולה קריאה להשתחרר מהיובש של עולם המבוגרים ולחזור לילדות. "אני לא יודע אם זה משהו שתכננתי מראש", אומר מנרו, "אבל אחת מהתגובות הכי טובות שקיבלתי לקומיקס היתה לרצועה על הבחורה שמילאה את הדירה שלה בכדורים צבעוניים של מגרשי משחקים לילדים. כל הגולשים שלחו לי אימייל כדי להגיד שהם מתו על זה, שהם אהבו את הרעיון של להגדיר מחדש את המשמעות של להיות אדם מבוגר. זה רמז לי שזה משהו שמשותף לי ולאנשים אחרים – שרבים רוצים להיות ספונטניים ושובבים".

בעקבות התגלית הזו, מנרו עצמו החליט לסלק את הספה בסלון, ולהציב במקומה תיבה של כדורים צבעוניים. הוא מתיישב בתוכה עם הלפטופ כשהוא מצייר את הקומיקס.

גם הכנס בספטמבר נולד מהאהבה הזו לספונטניות. כשמנרו ראה שהקוראים מפענחים את דרך המחשבה שלו ונענים לקריאותיו, הוא החליט להשתיל תאריך ומיקום באחת מהרצועות, ולראות אם אנשים יבואו. "זה עבד יותר טוב משדמיינתי", הוא אומר. "אנשים באו והלכו אבל בכל רגע נתון היו מאות אנשים צפופים בתוך הפארק הזעיר הזה. מה שהכי הדהים אותי הוא שאנשים הביאו שקיות אשפה ואספו את הזבל. מוסר ההשכל הגדול הוא שהמעריצים שלי מאוד נחמדים".

בין התל אביבים מתנהל ויכוח ארוך-ימים על תופעת פיצול הדירות. הטיעון החזק ביותר בעד התופעה הוא פשוט שיש מחסור בדירות חדר בעיר, והביקוש להן גבוה. בלי הדירות המחולקות, רבים מאיתנו היו נאלצים לגור עם שותפים. מי שנגד (כמוני) מזכיר שהדירות לרוב מפוצלות בחזירות חמדנית שיוצרת מרחבים זעירים ולא ראויים למחיה, שקירות הגבס שמפרידים בין היחידות לא מספקים את הפרטיות המובטחת (שבלי הצורך בה היינו גרים עם שותפים), ושהסכומים המופרזים שנגבים על ידי המשכירים מעידים על יכולת בלתי נדלית לנצלנות, שצריך לשים לה גבול.

ראיון שהתפרסם אתמול בדה מרקר (הגעתי דרך דולי ואלעד) מדגים לאן הנצלנות הזו מגיעה. בדרך הוא גם מדגים משהו על דה מרקר, אבל אל תקשיבו לי, אני עובדת אצל המתחרים. זה ראיון של הכתבת רז סמולסקי עם "קובי", "אדם פרטי שפיצל דירה של 60 מ"ר לשלוש יחידות דיור קטנטנות והשכיר אותן לעובדים זרים".

קובי לא מסר לפרסום את שם המשפחה שלו, אבל אין לו בעיה להסגיר את גילו, עיסוקו ואפילו להצטלם לכתבה עם חיוך גאה של מישהו שמצא דרך קלה לעשות כסף. למה שתהיה לו בעיה? אין בכתבה מילה של ביקורת עליו או על השימוש הלא מוסרי שהוא עושה בדירה שבבעלותו (ואולי גם לא חוקי, אם אין אישור מהעיריה, אבל ניחא – כשאין אכיפה החוק באמת לא אומר הרבה).

הכתבה עוסקת במספרים. גודלן של יחידות הדיור לאחר פיצול הדירה – 9, 11 ו-30 מ"ר (אין הערה על כך שב-9 מ"ר ניתן רק בקושי רב להכניס מיטה ושירותים, ולא ברור היכן נמצאת המקלחת או המקרר). שכר הדירה – 1,200 ש"ח על הדירות הקטנות, 1,600 על ה"גדולה" (אין הערה על ההפרזה בסכום, הרי אנחנו מגויסים במאה אחוז לצדו של מי שמרוויח כסף). התשואה על ההשקעה – "מעולה, כ-15%", אומר קובי.

"מה הציפיות מההשקעה?" שואלת הכתבת. "כיצד מימנת את רכישת הדירה? מה העלות השנתית של הנכס? מה אסטרטגיית המימוש?" לבסוף היא שואלת את כריש הנדל"ן בפוטנציה הזה "אילו המלצות אתה יכול לנדב למשקיעי נדל"ן אחרים?" דבר ונשמע! גם אנחנו רוצים להרוויח כסף, בכל דרך.

…

בכל זאת, למורת רוחו של דה מרקר, התשובות של קובי לא מורכבות ממספרים בלבד. אפשר ללמוד מהן גם קצת על איך שהוא עושה את הכסף שלו. "מבחינתי זה קרטון שעושה כסף", אומר קובי, ומסביר כי "השיפוץ צריך להיות מינימלי, כי שיפוץ טוב לא מכניס בהכרח יותר כסף".

זאת כנראה הסיבה שהוא אוהב להשכיר לעובדים זרים. לדבריו, "הם לא מאחרים בתשלומים, הם סבלניים והם לא מתלוננים על כל תקלה בדירה". ברור שהם לא מתלוננים – הם רגילים לדיכוי, בריונות ובוגדנות, תכונות שהן חלק אינטגרלי מכל הסכם שכירות כזה, כי אדם שמשלם 1,200 שקל בחודש על מגורים בצינוק הוא לא אדם עם מידה כלשהי של כוח או אפשרות בחירה. ואפילו אם מחליטים להתעמת עם קובי, מה הסיכויים להכריח אותו לתקן משהו בדירה או לקבל החזר כספי? השוכר אולי שוהה בארץ באופן לא חוקי, ונראה שכל העסקה נעשית במזומן (קובי מסביר שהערבות משולמת במזומן כי לעובדים זרים אין צ'קים).

אבל הכתבת דואגת לשלום העסק של קובי. "ואם השוכרים מגורשים מישראל?" היא מקשה. "הם תמיד מכניסים דייר אחר שמשלם את שכר הדירה במקומם", הוא מרגיע אותה.

מצד שני, יש גם סיכונים בעסק: "צריך לבדוק טוב את מה שהמתווכים מציעים", מזהיר קובי את המעריצים שרוצים ללכת בדרכו. "אני ביקשתי מהם לראות חוזי שכירות כי לא האמנתי שעל דירה בגודל 9 מ"ר אפשר לקבל שכירות כל כך גבוהה". קובי, קטן אמונה שכמוך. שכחת שאפשרות הניצול בעולם הזה מוגבלת רק על ידי כמות הייאוש, או במילים אחרות, לא מוגבלת כלל.

בתחתית הראיון, בשורה שבדרך כלל משמשת לפירגון לחברה שאנשי יחסי הציבור שלה הולידו את הכתבה, מופיעה המלצה על "EMI, חברה לביטוח משכנתאות, שבאמצעותה אפשר להגדיל את אחוזי המימון של הבנק". קובי, למשל, משתמש בשירותי EMI. הם בטח גאים כל כך.

…

לסיום, אסופת טוקבקים. שלומי כותב:

חרטא , אין מצב שזו התשואה , איפה העלויות מסביב , על הניר אתה יכול להגיד שהדירה שווה 500,000 ש"ח , שכח מזה

אייבי מזהיר:

עובדים זרים נחמדים עד שהכסף נגמר ואז הם לא משלמים עירייה, מים,חשמל וועד בית. אי אפשר לרשום אותם כבעלי חשבון במקומות הללו ואפילו אם כן, אם הם נעלמים בעל הדירה יתבע על החוב בסופו של דבר. על פינוי קשה לדבר.

גל מפרגן:

מה שקובי עשה פה זה דבר יפה.
נכון הוא לא חוקי וגובל בתחומו האפור.
נכון התשואה לא בדיוק 15 אחוז
אך מבחינת עסקה היא מצויינת,מניבה תשואה יפה והוא יהנה משכירות יפה חודש בחודשו ולבסוף שתהיה שלו מכירה יהיה גבוה בהרבה.

ואבי מגיב למלעיזים:

חבורה של מזוייפים מטומטמים. הייתם מתים להיות פיקחים כמו קובי ולעשות ככה כסף.

למי שלא הבין איך 4000, 2 דירות כפול 1200 + דירה של 1600 זה 4000,
לגבי התשואה, 48,000 ש"ח בשנה חלקי 273,000 ש"ח + שיפוץ , יוצא 15 אחוז תשואה שנתי.

הוא לא סוחר עבדים, הוא משכיר דירות, הוא לא רודה בהם, או מתעלל בהם, או שולח להם אנשים.
בניגוד לכם המגיבים שאני בטוח שורבכם שוכרים ועושים את המוות לבעל הבית.

אז במקום לקלל וללכלך אני מציע שתלמדו משהו.

יום טוב לכולם. קחו טיפ ממני ואל תהיו מהגרים עניים אף פעם.

אוהבות אדוויל? גם אני. הכדור הזה הציל אותי מכאבים שאף תרופה אחרת הידועה לאנושות לא הזיזה להם את קצה הביצה, ואני מוכנה להקריב לו פרות. עם זאת, אין סיבה לקנות אדוויל. הדבר החכם לעשות, בפעם הבאה שאתן נכנסות לסופרפארם, הוא ללכת למדף הכדורים נגד כאבים, להסתכל על הקופסאות של אדוויל, איבופרופן ליקוויג'לס, אדקס, נורופן ואולי עוד כמה שצצו כשלא הסתכלתי, ולהפנים שכולן אותה תרופה.

מאחורי כל המותגים שהזכרתי מסתתרים כדורים עם 200 מ"ג של חומר בשם איבופרופן. חלקם כדורים רגילים וחלקם כדורי ג'ל שקופים ומגניבים, ולכמה מהם יש לוגואים יותר יפים, אבל ההבדל המשמעותי היחיד ביניהם הוא במחיר:

אדוויל – 32 שקל ל-16 טבליות
איבופרופן ליקוויג'לס – 25 שקל ל-16 טבליות
אדקס, נורופן – כ-20 ש"ח ל-16 טבליות

אז לעבור מאדוויל לאדקס? לא כל כך מהר. יש אפילו יותר זול – אם כי זה כבר לא על המדף בסופרפארם. הם החליטו להחביא את זה מאחורי הדלפק, כנראה כדי לא להרוס לעצמם את המכירות יותר מדי. אז הולכים לרוקח בסופרפארם ומבקשים יפה קופסה של "איבופרופן" או "איבופרופן פורטה". אלה עוד גרסאות של אותה התרופה, הפעם תחת מותג הבית נטול הזוהר של סופרפארם, ובהרבה יותר זול:

איבופרופן – 22 שקל ל-30 טבליות
איבופרופן פורטה – 31 שקל ל-30 טבליות של 400 מ"ג, כלומר כל טבליה חזקה כמו 2 כדורי אדוויל

בחישוב מהיר של המחיר פר 200 מ"ג איבופרופן, אפשר לראות ש"איבופרופן פורטה" זול פי ארבע מאדוויל. בשבילי זה יעיל במיוחד כי ממילא נהגתי לקחת 2 כדורים של אדוויל או אדקס בכל פעם, אבל גם מי שלא רוצה לקחת כדור חזק כל כך יכולה לחצות אותו לשניים.

או שאפשר להסתפק ב"איבופרופן" הרגיל, שעדיין זול בהרבה מאדוויל.

על לא דבר.

"נתקעתי בשרי אריסון".

"זה כלום. דרכתי על גורבצ'וב".

(שיחה שהיתה בוועידת הנשיא)

אתר nrg זרק את הקוביות המעוגלות ועגבניות השרי לטובת עיצוב שפוי יותר (גם אם נטול חן), ולטוקבקיסטים יש הרבה מה להגיד על זה. 848 דברים להגיד על זה, ליתר דיוק – כמות תגובות גדולה באופן כללי ואסטרונומית במונחי nrg.

נראה שרבים מהמגיבים כועסים על השינוי, אבל זה גם צפוי וגם לא אומר הרבה. אחרי הכל, מי שמגיבים הם מי שגלשו באתר עד עכשיו וכנראה פחות או יותר הסתדרו עם העיצוב הקודם. מי שלא מגיבים הם המיליונים שהציצו במשך השנים, לא הצליחו למצוא את הידיים והרגליים בזוועה המגושמת, הכאוטית והמטעה שהלכה שם, וברחו לפורטלים ידידותיים יותר.

אבל מה, התפתחו היום שיחות מעניינות בין הטוקבקיסטים לבירנית גורן, העורכת. מסתבר שגולשים רבים עדיין משתמשים ברזולוציה של 800×600 – משהו שבלוגרים יודעים להתחשב בו אבל אתרים גדולים לא. הם גם מודאגים מאיכות הסביבה:

קלאסה.

ועוד יותר מעניין, לפחות עבורי, ככתבת וחצי-עורכת לשעבר של ערוץ הרשת של nrg, היה שמגיבים לא מעטים שאלו לאן הערוץ נעלם בעיצוב החדש ואף אמרו עליו מילים טובות. זה ממש חימם את ליבי – לאיזה שלוש, ארבע שניות. אחרי זה עלה בדעתי שערוץ הרשת הפסיק להתעדכן בתוכן עצמאי כשעזבתי אותו, כלומר לפני ארבעה חודשים. הפעם האחרונה שבה הוא פעל באופן סדיר, דהיינו, שהיה מה לקרוא, היתה כשערך אותו עידו קינן, שעזב לפני יותר מחצי שנה.

מסקנה: מה שמפריע למגיבים הוא שפתאום אין מדור מחשבים בתפריט של nrg, לא שערוץ הרשת מת, אחרת הם היו עוברים את תהליכי ההכחשה, כעס, התמקחות וכו' באזור נובמבר.

בעקבות הפוסט המשעשע בחדר 404 על מסעדת פרונטו – פוסט שראוי לקידום במנועי חיפוש תחת שם המסעדה, ויפה שעה אחת קודם (או כמו שאומרים באיטלקית, פרונטו) – נזכרתי בפעם הראשונה שנתקלתי בביטוי "שיטת מצליח".

זה היה קצת אחרי שפוטרתי מעבודת ההייטק הקקיונית שלי בפאקינג אור יהודה (סיפור אחר שיסופר בפעם אחרת). עם כניסת המשכורת האחרונה לחשבון הבנק שלי, התקשרתי לחברה כדי לברר מה פירוש הסכום הזעום אפילו מהצפוי. הלכו שם כמה וכמה טלפונים עם כמה נציגים של החברה – בדרגים שונים ועם רמות שונות של חיבה למין אנאלי עם עזים – אבל אני אסכם לכם את עיקרי השיחה.

דורה: "אה, נראה לי שלא שילמתם על הימים האחרונים שלי במשרה".

חברה: "לא הגעת למשרד בימים אלה".

דורה: "אלה היו הימים שבין ההודעה על הפיטורים לתאריך סיום העבודה הרשמי. אמרתם לי שאין צורך שאגיע למשרד".

חברה: "נכון. למה שנשלם לך על ימים שלא הגעת למשרד?"

דורה: "אתם רציניים? מותר לכם להגיד לי לא להגיע למשרד בתקופת ההודעה המוקדמת, אבל אתם צריכים לשלם לי בכל מקרה. זו משמעות ההודעה המוקדמת".

חברה: "שנשלם לך על ימים שלא עבדת! את ממש חצופה! ועוד אפשר לחשוב על מה המהומה, פחות מאלפיים שקל".

דורה: (שולחת לינק לחוק הרלוונטי בתדהמה אילמת)

חברה: "מעולם לא שמענו על החוק הזה, על החוק הישראלי בכלל, או על כדור הארץ. מי את?".

דורה: "…?!"

חברה: "ניסית פעם מין אנאלי עם עז?"

בצר לי פניתי לחוכמת ההמונים ושאלתי בבלוג שלי (דאז) מה פספסתי באינטראקציה הזו, מה גורם להם להעמיד פנים בצורה כזו וכו'. בתשובה קיבלתי הגדרה ל"שיטת מצליח".

והכי מעצבן (בדיעבד): רציתי לתבוע וויתרתי כי לא היה לי כוח. דאמיט. בגללי הצליח להם המצליח.