היום התפרסמה בכלכליסט כתבה שלי על סקראץ', סביבת פיתוח תוכנה לילדים שמלמדים עכשיו גם בבתי ספר בישראל. בכתבה הייתי צריכה להיות מאוזנת ומעונבת, אבל בבלוג שלי אני יכולה לכתוב את דעתי האמיתית על התוכנה, כדלהלן:

סקוויייייייייייייייייייייי זה כזה חמוווווווווווווווווווווד!!1

רגע של נוסטלגיה: כשהייתי קטנה והתחלתי ללמוד בייסיק מהחוברות הזכורות לטוב של "מחשבת", גיליתי כמה דברים.

1. תכנות זה קסם. מדמיינים משהו, מוצאים את המילים הנכונות, אומרים אותן, ואז זה קורה.

2. אתגרים בתכנות הם מסוג החידות  שהכי כיף לפתור, כי לפתרון תמיד יש הגיון פנימי מושלם.

3. כל תוכנה שכותבים היא צעצוע שאפשר לשחק איתו לנצח — להוסיף דברים, להוריד דברים, לשנות את הצבע של הרקע. וגם כשעוברים הלאה אפשר לחזור ולשלב את התוכנה הקודמת בצעצוע החדש.

בקיצור, זה היה תחביב מאוד יצירתי ומספק, ונדמה לי שילדים היום, עם כל ההתערות שלהם בטכנולוגיה, לומדים הרבה פחות לתכנת. בגדול זו התפתחות היסטורית מובנת וטבעית: באייטיז, גם מערכת ההפעלה של המיינסטרים היתה כמו היתה שלדה גלויה של מכונית, שכל משתמש הכי קז'ואלי בה היה צריך לדעת לחזק את הברגים. היום יש הרבה יותר שכבות של ריפוד וקפיצים מסביב, ממשקים גרפיים והפשטה. עוד הבדל הוא שבאייטיז, עם קצת ידע בתכנות יכולת ליצור תוכנות שמזכירות את התוכנות המסחריות. היום המרחק בין תוכנה שילד יכול לכתוב את הקוד שלה בעצמו לבין המשחקים שהוא רגיל לצרוך הוא די ענק.

אבל אם עדיין רוצים לאפשר לילדים לתכנת, יש דרכים לעשות את זה, בעיקר אם מוותרים על הקונספט של הקלדת שורות קוד כמשהו קדוש (הרי גם Print "Hello, World!" מייצג די הרבה הפשטה מהאפסים והאחדות של המכונה).

כאן נכנסת סקראץ'. התוכנה מזכירה קצת את סביבת הפיתוח של פלאש, למי שמכיר — שמים אובייקטים מצוירים בחלון ואז מוסיפים להם קוד שיגיד להם מה לעשות. זה כבר טוב, כי הילד מגיע ישר לרמה שהוא מתעסק בגרפיקה ובווידאו. בנוסף, כאן לא צריך לכתוב את הקוד, הוא מופיע בצד בתור שורה של בלוקים. צריך לגרור אותם ולסדר אותם בסדר הנכון.

שימו לב שעם כל הגרפיות החייכנית הזו, זו לא לומדה שמדמה תכנות. זו באמת סביבת פיתוח. אין הגנה אמהית על הילד מפני המציאות האכזרית של הלוגיקה. הספרייטים המצוירים על המסך לא מנחשים לאן הילד התכוון שהם יילכו. הוא צריך ללמוד להכיר סדרה של פקודות, וגם אם/אז, לולאות, משתנים ופונקציות, ולהחליט כל פעם אילו מהם נדרשים באיזה סדר כדי שהתוכנה תבצע את מה שצריך לבצע כרגע. אם התוכנה מתנהגת בצורה שונה ממה שהוא התכוון אליה, הוא צריך לבדוק בעצמו איפה הוא עשה משהו לא נכון ולתקן את זה.

רק מה, יותר קל לבנות תוכנה כשלא צריך להסתבך עם האיות והדקדוק, בעיקר אם אתה בכיתה ב'. בנוסף, העיצוב הגרפי של הבלוקים עוזר כשהוא נותן רמזים למבנה הלוגי של התוכנה, כמו מין שילוב בין שורות קוד לתרשים זרימה. הלולאות, למשל, "מחבקות" את כל הפקודות שכלולות בתוכן.

בין השאר זה יכול להיות מבוא מוצלח לתכנות בכל שפה אחרת. כשילד שיודע לבנות פרויקטים בסקראץ', יהיה הרבה יותר קל להסביר לו מה זה פונקציה, מערך או תכנות מונחה אובייקטים. זה קצת כמו שיטות Immersion ללימוד שפה זרה — קודם מדברים, שומעים וקוראים, אחר כך לומדים את אוצר המילים והדקדוק.

וזה בקוד פתוח. ויש גרסה עברית לגמרי. וגם יש רשת חברתית כזו שהילדים מעלים אליה את התוכנות שעשו ומגיבים זה לזה.

יכול להיות שבתור צאצאית לשושלת ארוכה של מורים, הגנים שלי מכריחים אותי להתלהב מקונספט חינוכי שמבוצע בצורה מצוינת. אבל באמת, זה יופי של דבר.

אני לא יודעת בדיוק כמה ספרים יש לי בבית. אולי 300. שתי הכונניות העמוסות שלי נראות כמו הרבה ספרים למי שאין לו הרבה ספרים בבית. הן לא מרשימות במיוחד את אספני הספרים הרציניים. אני איפשהו באמצע.

70 ספרים נוספים ארוזים במזוודה, אחרי שהחלטתי להיפטר מהם, בתקווה להרוויח כמה שקלים בדרך. זה לא רק כי אני במינוס: זה כי הבנתי שאני לא צריכה את הספרים האלה, שחלקם לא קראתי ואת השאר אני לא אוהבת, על המדף. התאווה שהיתה לי פעם לאסוף ספרים ולמלא בהם את הקירות היתה רכושנית: רציתי לאחוז בפיסה מהידע או מהתרבות האנושית, ולהחזיק את הפיסה הזאת אצלי, ללטף אותה, לדעת שהיא שלי, שכולם יידעו שהיא שלי.

מעולם לא אהבתי את הצורה הזו של אהבת-ספרים אצל אחרים. אין מגעיל מהזחיחות ההנדלזלצית של האינטלקטואל שמתוודה בעיתון, או במקרה הגרוע — בספר באורך מלא, על ההתמכרות הנואשת שלו לספרים, כמה כסף הוא מוציא עליהם, איך הם ממלאים לו את הבית ואשתו כועסת. אבל הוא פשוט לא יכול להפסיק. הוא עד כדי כך מת על הדברים האלה. זה חזק ממנו. הו, כמה שהוא תרבותי ומעורר הערצה.

קניית ספרים לא שווה לקריאת ספרים, וקריאת ספרים לא שווה לחוכמה או תרבותיות. הקידוש הזה של הספרים, הדברים המרובעים האלה עם הדפים בפנים, שבא הרבה פעמים על חשבון הערכה למדיומים אחרים כמו טלוויזיה וקולנוע, הוא שטחי. קניית הספרים עצמה היא תאוות שופינג עם אצטלה תרבותית ותו לא. הייתי מכורה בעצמי לשופינג הזה. עבר לי קצת.

ברוח זו כתבתי את המאמרון הזה, שמנסה לסכם ויכוח-רשת בן כמה חודשים בין כאלה שטוענים שהאינטרנט הורסת את התרבות האנושית כי אנשים כבר לא קוראים ספרים (או משהו) לבין כאלה שטוענים שעבר זמנם של הספרים (או משהו). בעיקר רציתי לענות למאמר המטופש ההוא שהתחיל את כל הרעש, Is Google Making Us Stupid. אבל עכשיו אני רואה, באיחור, שהעליתי לעמיתתי רוני שני את הנרווים (רק עכשיו היא לינקקה לזה בבלוג שלה, ואני לא קוראת כלכליסט).

אני לא בדיוק מבינה את רוני, אבל נראה לי שהיא חושבת שאמרתי שלא צריך ספרים יותר, שטוויטר מחליף את דוסטויבסקי ושצריך להוציא להורג את כל האינטלקטואלים.

הבעיה העיקרית שלי עם Is Google Making Us Stupid ושאר הנבואות האפוקליפטיות מהז'אנר היא שהן, נו, בולשיט.

אין לי בעיה עם מאמרים שלוקחים אנקדוטה מפה, הרגשה משם ובונים עליהם תילים של תאוריות; זה מה שעיתונאים ואנשי ספרות עושים, ואני יכולה להעריך סשן זיון-שכל טוב. אבל נסיונות הכאילו-הוכחה מעליבים אותי. המאמר מצטט מחקר שמראה נתונים ראשוניים מאוד שהגלישה באינטרנט משנה את הרגלי הקריאה. פסיכולוגית אומרת שהאינטרנט משנה לנו את המוח. על זה הוא בונה תאוריה שהמוח שלנו מתחווט מחדש בעקבות גלישה מרובה כך שאנחנו כבר לא יכולים לצרוך משהו שדורש התעמקות רבה יותר, למשל ספר.

שאר המאמר מורכב מאנקדוטות וציטוטים פיוטיים, שזה נחמד, אבל לא משכנע. כשאינטלקטואלים מחליפים את הטיעונים בדברי שירה, זה אומר שאין להם טיעונים, שהם פונים לרגשות של הקורא — הקורא שאמור להיות משוכנע מראש בקדושתם של הספרים ובכמה שהאינטרנט מאיימת, כנראה.

תכל'ס, ככל שאני רואה, זו אותה חבורת קוראים קטנה שמקוננת מדי דור על משהו אחר שבגללו רוב האנשים "כבר" לא קוראים ספרות גבוהה וגם לא חושבים שהם צריכים. פעם זו היתה מהפכת הדפוס, העיתונים, המגזינים, הרומנים למשרתות, הרדיו, הטלוויזיה. היום זו האינטרנט. היא הופכת אותנו לשטחיים? אולי. ואולי היינו שטחיים תמיד. לא ראיתי משהו שיוכיח לי שלא.

בקיצור, הנקודה האמיתית שלי היא "עזבו אותי באמא'שלכם". מי שממנה את עצמו למגן האינטליגנציה, המחשבה המעמיקה והתרבות, שיכתוב קצת יותר מהמוח וקצת פחות מהמותן.

מכירים את המגנטים עם המילים שמפזרים על המקרר ובונים מהם משפטים?

אז הנה גרסת ה-lolcat.

המצרכים: גיליון מגנט בגודל A4 עם גב דביק או ניתן להדפסה; מדפסת; פונט Impact; אסופת משפטי lolcat; מספריים; מקרר או פלדלת עם מקום פנוי; מוזרות טבעית קלה.

התוצאה (אם תסלחו לי על הצילום הסלולרי הגרוע):

כלומר, אפשר גם לקנות אותם בחנות של I Can Has Cheezburger, אבל זה לחנונים.

הכתבה שלי על הקומיקס XKCD, כולל ראיון עם רנדל מנרו, התפרסמה סוף סוף בכלכליסט. מכיוון שהוויינטים העלו אותה אז יש לי גם לינק לתת. קחו.

אני שמחה לדווח שהילד הזה הוא לא רק מצחיק מאוד ומבריק ברמות מפחידות ממש, אלא גם אחד האנשים המקסימים ביותר שיצא לי לדבר איתם בהקשר מקצועי או בכלל.

והנה קטע שירד בעריכה:

מה שסוחף רבים מהמעריצים הוא התמימות המוצהרת של XKCD. מרבות מהרצועות עולה קריאה להשתחרר מהיובש של עולם המבוגרים ולחזור לילדות. "אני לא יודע אם זה משהו שתכננתי מראש", אומר מנרו, "אבל אחת מהתגובות הכי טובות שקיבלתי לקומיקס היתה לרצועה על הבחורה שמילאה את הדירה שלה בכדורים צבעוניים של מגרשי משחקים לילדים. כל הגולשים שלחו לי אימייל כדי להגיד שהם מתו על זה, שהם אהבו את הרעיון של להגדיר מחדש את המשמעות של להיות אדם מבוגר. זה רמז לי שזה משהו שמשותף לי ולאנשים אחרים – שרבים רוצים להיות ספונטניים ושובבים".

בעקבות התגלית הזו, מנרו עצמו החליט לסלק את הספה בסלון, ולהציב במקומה תיבה של כדורים צבעוניים. הוא מתיישב בתוכה עם הלפטופ כשהוא מצייר את הקומיקס.

גם הכנס בספטמבר נולד מהאהבה הזו לספונטניות. כשמנרו ראה שהקוראים מפענחים את דרך המחשבה שלו ונענים לקריאותיו, הוא החליט להשתיל תאריך ומיקום באחת מהרצועות, ולראות אם אנשים יבואו. "זה עבד יותר טוב משדמיינתי", הוא אומר. "אנשים באו והלכו אבל בכל רגע נתון היו מאות אנשים צפופים בתוך הפארק הזעיר הזה. מה שהכי הדהים אותי הוא שאנשים הביאו שקיות אשפה ואספו את הזבל. מוסר ההשכל הגדול הוא שהמעריצים שלי מאוד נחמדים".

אני לא רוצה לעורר פאניקה, אבל עברתי באבן גבירול ויש ברווז ענקי על הבניין של העירייה.

בכל מקרה. רציתי להפנות אתכם לסטיב ג'ובס המזויף, שכותב מדי פעם בנזונה של טקסטים קטלניים על תעשיית ההייטק ועל העולם, וכמו שקורה הרבה פעמים בסאטירה טובה, העובדה שהוא רק חצי מתכוון לזה רק הופכת את זה ליותר טעים.

אתמול הוא כתב פוסט משעשע על הסכסוך בין הכתבים והבעלים של הוול סטריט ג'ורנל, שבמסגרתו, מסתבר, הכתבים אמרו דברים מרירים על מי באמת שולט על העיתון הזה. אין דבר שמצחיק את פייק סטיב המניאק יותר מעיתונאים שחושבים שהם חשובים:

לקרוא את ההמשך…

גליון אפריל של מגזין TheMarker, המוקדש לאינטרנט, מציע בין אנשי הון הסיכון לאנשי האינטראקטיב גם מילון מונחים קצר, מאת רויטל סולומון, לצד האחר של האינטרנט – נקרא לו הצד של הילדים. העיתון מגדיר את זה: "איך תהיו בעניינים אם לא תדעו על הדברים המגניבים באמת שקורים באינטרנט, אלה שאין להם ערך עסקי ושבטח לא יעזרו להרים את שער הדולר?" יש שם הגדרות ל-"goatse", "LOLcats", "pwned" וגם "Usenet" (?). הנה ההגדרה של xkcd:

לא, זו לא שגיאת כתיב, טעות דפוס או הקלדה שיכורה על המקלדת. זה ממש אתר. מה הוא מכיל? קומיקס. אדייק ואומר, קומיקס מכוער במיוחד. ולא תמיד מצחיק, אבל זה ממש עניין של טעם. הרבה ציניות, גרפיקה מחופפת ומסר שכנראה מדבר לילדי האינטרנט הפכו את האתר הזה לפופולרי במיוחד. התכנים שלו מופצים לכל עבר וזוכים לדיונים ערים ותגובות רבות.

אוקיי, יש כאן התנגשות ציוויליזציות צפויה ומובנת. אבל "ציניות"? בקומיקס שהמעריצים שלו נשמעים רוב הזמן כמו ילדי פרחים עם עיניים נוצצות (ומחשבון), ושהסטריפ העיקרי שהתווה את דרכו (לדברי הקומיקסאי עצמו) היה זה?

אם כבר, המילה המתאימה היא "ניאו-נאיביות": אנחנו מכירים ציניות וניכור, גדלנו עליהם, אנחנו מדברים את השפה ויורים את השנינויות, אבל אנחנו בוחרים לא לחיות ככה. בין השאר כי אנחנו ממילא חנונים מכדי להיות קולים באמת.

אגב, למי שמחבב את הקומיקס אבל לא מכיר את הבלוג שמלווה אותו, דעו שמומלץ. יש שם מחקרים מדעיים חביבים (בכמה מהסרטים המצליחים של הוליווד בשנים האחרונות כיכבו שתי נשים?) ולפעמים מסתתר עוד סטריפ.

מתישהו ב-1990, אחי הגדול הנערץ קנה משחק חדש בשם "מבוכים ודרקונים", שהגיע בקופסה אדומה, ונראה כמו הדבר המגניב ביותר מאז "מסע בין כוכבים: הדור הבא". התיישבנו לחקור את העניין, אח'שלי ואני. גלגלנו את הקוביות המגניבות עם הצורות המגניבות, בנינו דמויות, התווכחנו הרבה על החוקים, והתחלנו לשחק. בדיעבד הבנו שלא ידענו איך.

למשל, לא עלה בדעתנו שכשדמות מתה במשחק, אמורים להפסיק לשחק איתה. מה פתאום? אחרי כל המאמץ הזה, והקוביות, והזמן שלקח לבחור שם? פחחח. דמויות שמתו פשוט צצו מחדש בסיבוב הבא. עד שאח'שלי דיבר עם אנשים והחכים. דמות שמתה באמת מתה, הוא הסביר. אפשר להקים אותה לתחייה עם הקסם הנכון, לפעמים, אבל בעקרון זה סוף הסיפור עבורה. אחרי שהוא הסביר זה נראה מובן מאליו, מובן עד גיחוך: אם היא לא מתה, אין לזה שום משמעות, נכון?

אני לא מסוגלת לכתוב איזו ביקורת תרבות מנוסחת היטב על D&D. אין דבר מבלבל וקשה להערכה יותר מהתמכרות גיקית שפג תוקפה (אולי התאהבות שעבר זמנה?), ומעבר לזה יש עולם שלם של משחקי תפקידים מתוחכמים יותר, למבוגרים, שמעולם לא נכנסתי אליו ואני לא רוצה להגיד עליו דברים לא נכונים. אבל אני יודעת שהמשחק הבסיסי הראשון הזה, והגרורות הספרותיות שלו, שלטו על חלק נכבד מהמוח שלי עד סוף התיכון והפריחו בו עולמות שלמים – מלודרמטיים, פשיסטיים ועילגים ככל שיהיו. אם פסיכולוג חרוץ יחפור אי פעם במיתולוגיה הפנימית שלי, הוא עדיין ימצא שם למטה את ההריסות של "רשומות רומח הדרקון". כל סיפור שכתבתי – ואולי עוד אכתוב? – נולד מההרגשה הזאת שאפשר וכדאי להמציא עולמות ולשחק בהם. אין הרבה תחביבים עם עוצמה כזאת.

גארי גייגקס, האיש שהמציא את מבוכים ודרקונים, מת שלשום. אם הוא רצה להיזכר אחרי מותו – זה משהו שמנחם אנשים לפעמים – הוא ודאי היה מרוצה. לא רק שהוא המציא עולם שלם של תרבות פנאי עם השפעה אדירה על התרבות הגיקית ודרכה על התרבות הפופולרית בכלל, אלא גם, לפי וויקיפדיה, יש זן של בקטריה שנקרא על שמו.

…

לקריאה נוספת: קומיקס הגיקים הראשי, פני ארקייד, התרגש כל כך ממות גייגקס שפרסם סטריפ כמעט בטעם טוב; הכותבים והמגיבים בבלוג המצוין Making Light מספקים את ההקשר התרבותי.

השבוע הגעתי למאה ה-21. קר פה, אתם יודעים? הייתם חושבים, התחממות גלובלית וזה. בכל מקרה, בתמונה משמאל אתם רואים את נגן ה-MP3 הראשון שלי אי פעם. קניתי אותו לפני כמה ימים כתחליף כיפי ורב-שימושי לטייפ המנהלים שאני צריכה בשביל העבודה.

את התמונה, לעומת זאת, צילמתי באמצעות טלפון דור שלישי עם המון אופציות ופיצ'רים שיצאתי איתו מהדוכן של פלאפון. נכנסתי בסך הכל כדי לקבל מכשיר שעובד במקום המכשיר הישן שלי, שהוא בן יותר מתשע שנים (ועבד יפה במשך שמונה מתוכן!), לא כדי לשמוע על עולמות תוכן, אבל היה מאוד קשה להסביר זאת לפעוטה האומללה והמבולבלת שניסתה לשרת אותי בדוכן של פלאפון. והסמסונג הנפתח שהיא הציעה לי נראה נורא חינני.

בעוד יומיים וחצי, כמובן, אני לא אבין איך אי פעם חייתי בלי וידאו בכיס, מצלמה בטלפון ואינטרנט מהתחת – וזאת בדיוק הבעיה שלי עם גאדג'טים. הם דברי מותרות אבל הם לא מניחים לך לתפוס אותם ככאלה. ראשית אתה מתמכר ולא יכול לחיות בלעדיהם, ואז אתה מפתח עמידות ומואס במכשירים המיושנים והעלובים שקנית וקונה אחרים, יקרים יותר.

בעיה נוספת היא הטו מאץ' אינפורמיישן שאני מרגישה עכשיו מול שני המסכים הזעירים עם אינספור הפונקציות ואינספור האביזרים הנלווים הקטנים. מעולם לא דמיינתי כל כך הרבה דרכים לחלל את יציאת ה-USB של המחשב. הקטע עם טו מאץ' אינפורמיישן שנובע מהוצאת כסף הוא שהדרך המקובלת לפתור אותו מערבת הוצאת עוד כסף. קנית הרבה חפצים והבית מבולגן – אולי תקני עוד מדפים וספר על סידור הבית. שכרת דירה גדולה שאין לך זמן לנקות אותה בעצמך – מן הסתם תשלמי לעוזרת. קנית גאדג'טים עם פונקציות חופפות וזה מתחיל לבלבל – תקני גאדג'ט עוד יותר יקר שיש בו את כל הפונקציות.

מהמעגלים האלה אני לא מצפה לצאת אי פעם, אלא אם אחליט לבצע שינוי דרסטי באורח החיים שלי. סך הכל היה לי סלולרי גם לפני (יש מספיק כאלה שחיים בלי). כל מה שהאנטי-קפיטליזם בשקל שלי יכול לעשות הוא להאט קצת את התהליך. מה אתה אומר, סמסונג? איתי עד 2017?

הדרך הקלה ביותר ליצור אווירה מגניבה בבית קפה חדש היא לשים דיסק של קאברים מוזרים ורעננים. אבל אם תשאלו את המלצר מי שרה את הקאבר הג'אזי המגניב לשיר של אליס אין צ'יינס, הוא לא יידע להגיד לכם. מייצרים את הדיסקים האלה בשביל בתי קפה ומוכרים אותם בערימות. כשאנשים יבינו את זה, ויפסיקו לייחס לקאברים חוצי-ז'אנר שיק אינדי אוטומטי, בתי קפה יצטרכו למצוא מוזיקה מגניבה אחרת. ויהיה מי שיספק להם אותה.

קאברים, רמיקסים, סאמפלינג (ובתעשיות אחרות: המשכים, רימייקים, עיבודים דוברי-אנגלית למקור יפני). אינספור וריאציות על נושא המיחזור שהולכות והופכות לשקופות יותר. קרייג דייוויד אומר שהשיר החדש שלו לוקח סאמפל של "Let's Dance"של דייוויד בואי; למעשה זה בדיוק השיר של בואי, עם מילים אחרות. כשיצא הסרט "מולן רוז'", לקחו ארבע כוסיות שיעשו קאבר מיוחד של השיר "Lady Marmalade" הזכור לטוב. למעשה זה היה קאבר של הקאבר שאול סיינטס עשו לאותו "Lady Marmalade" זמן קצר לפני כן (ושל אול סיינטס היה יותר טוב).

עזבו שהמאש-אפ, בהתחלה, נשמע חתרני; חתרנות תמיד חשודה במסחריות. אבל הוא נשמע כמו דרך אמיתית להוציא משהו מעניין ממפעל מספוא הפרולים*. המאש-אפ המפורסם עם השירה של ביונסה ב"Bootylicious" על הגיטרות של נירוונה מ"Smells Like Teen Spirit" לא אמר שום דבר, אבל איתגר את האוזן, וגם זה משהו. היום עושים מאש-אפים שבהם הרכב אלקטרוניקה אקראי א' שר "אני רוצה להביא בך" על רקע האוּמץ-אוּמץ משיר בשם "ממש בא לי לזמבר אותך" של הרכב אלקטרוניקה אקראי ב'. האומץ-אומץ הנ"ל, אגב, נלקח משיר של הרכב ג' מלפני שנתיים שלקח אותו מהרכב ד' מ-1998. זה היה מצחיק אם זה לא היה דוחה כל כך לשמיעה.

איי דונט גט איט. האם רעיונות מקוריים באמת הפכו לנדירים וקשים להשגה כל כך בשוק הפופ – או שאנשים פשוט לא דורשים אותם יותר, ולכן החברות פונות, בברירת מחדל, לאפיק הזול יותר של עיבוד? זה בכלל זול יותר, הסיפור הזה? ככל שהדרכים לקחת מוצר בידור ישן ולייצר ממנו משהו שאפשר למכור כמוצר חדש הופכות למתוחכמות יותר, אני הולכת ומשתכנעת שבמקום ההתפתלויות הכבירות האלה היה אפשר לקחת איזה אומו מוכשר, לתת לו כמה שקלים, ושיחבר שלושה תווים זה לזה מאפס.

______

* רפרנסים ל-1984 שלא כוללים את הביטוי "האח הגדול" ולא מתייחסים למעקב זה בסדר.