היום התפרסמה בכלכליסט כתבה שלי על סקראץ', סביבת פיתוח תוכנה לילדים שמלמדים עכשיו גם בבתי ספר בישראל. בכתבה הייתי צריכה להיות מאוזנת ומעונבת, אבל בבלוג שלי אני יכולה לכתוב את דעתי האמיתית על התוכנה, כדלהלן:

סקוויייייייייייייייייייייי זה כזה חמוווווווווווווווווווווד!!1

רגע של נוסטלגיה: כשהייתי קטנה והתחלתי ללמוד בייסיק מהחוברות הזכורות לטוב של "מחשבת", גיליתי כמה דברים.

1. תכנות זה קסם. מדמיינים משהו, מוצאים את המילים הנכונות, אומרים אותן, ואז זה קורה.

2. אתגרים בתכנות הם מסוג החידות  שהכי כיף לפתור, כי לפתרון תמיד יש הגיון פנימי מושלם.

3. כל תוכנה שכותבים היא צעצוע שאפשר לשחק איתו לנצח — להוסיף דברים, להוריד דברים, לשנות את הצבע של הרקע. וגם כשעוברים הלאה אפשר לחזור ולשלב את התוכנה הקודמת בצעצוע החדש.

בקיצור, זה היה תחביב מאוד יצירתי ומספק, ונדמה לי שילדים היום, עם כל ההתערות שלהם בטכנולוגיה, לומדים הרבה פחות לתכנת. בגדול זו התפתחות היסטורית מובנת וטבעית: באייטיז, גם מערכת ההפעלה של המיינסטרים היתה כמו היתה שלדה גלויה של מכונית, שכל משתמש הכי קז'ואלי בה היה צריך לדעת לחזק את הברגים. היום יש הרבה יותר שכבות של ריפוד וקפיצים מסביב, ממשקים גרפיים והפשטה. עוד הבדל הוא שבאייטיז, עם קצת ידע בתכנות יכולת ליצור תוכנות שמזכירות את התוכנות המסחריות. היום המרחק בין תוכנה שילד יכול לכתוב את הקוד שלה בעצמו לבין המשחקים שהוא רגיל לצרוך הוא די ענק.

אבל אם עדיין רוצים לאפשר לילדים לתכנת, יש דרכים לעשות את זה, בעיקר אם מוותרים על הקונספט של הקלדת שורות קוד כמשהו קדוש (הרי גם Print "Hello, World!" מייצג די הרבה הפשטה מהאפסים והאחדות של המכונה).

כאן נכנסת סקראץ'. התוכנה מזכירה קצת את סביבת הפיתוח של פלאש, למי שמכיר — שמים אובייקטים מצוירים בחלון ואז מוסיפים להם קוד שיגיד להם מה לעשות. זה כבר טוב, כי הילד מגיע ישר לרמה שהוא מתעסק בגרפיקה ובווידאו. בנוסף, כאן לא צריך לכתוב את הקוד, הוא מופיע בצד בתור שורה של בלוקים. צריך לגרור אותם ולסדר אותם בסדר הנכון.

שימו לב שעם כל הגרפיות החייכנית הזו, זו לא לומדה שמדמה תכנות. זו באמת סביבת פיתוח. אין הגנה אמהית על הילד מפני המציאות האכזרית של הלוגיקה. הספרייטים המצוירים על המסך לא מנחשים לאן הילד התכוון שהם יילכו. הוא צריך ללמוד להכיר סדרה של פקודות, וגם אם/אז, לולאות, משתנים ופונקציות, ולהחליט כל פעם אילו מהם נדרשים באיזה סדר כדי שהתוכנה תבצע את מה שצריך לבצע כרגע. אם התוכנה מתנהגת בצורה שונה ממה שהוא התכוון אליה, הוא צריך לבדוק בעצמו איפה הוא עשה משהו לא נכון ולתקן את זה.

רק מה, יותר קל לבנות תוכנה כשלא צריך להסתבך עם האיות והדקדוק, בעיקר אם אתה בכיתה ב'. בנוסף, העיצוב הגרפי של הבלוקים עוזר כשהוא נותן רמזים למבנה הלוגי של התוכנה, כמו מין שילוב בין שורות קוד לתרשים זרימה. הלולאות, למשל, "מחבקות" את כל הפקודות שכלולות בתוכן.

בין השאר זה יכול להיות מבוא מוצלח לתכנות בכל שפה אחרת. כשילד שיודע לבנות פרויקטים בסקראץ', יהיה הרבה יותר קל להסביר לו מה זה פונקציה, מערך או תכנות מונחה אובייקטים. זה קצת כמו שיטות Immersion ללימוד שפה זרה — קודם מדברים, שומעים וקוראים, אחר כך לומדים את אוצר המילים והדקדוק.

וזה בקוד פתוח. ויש גרסה עברית לגמרי. וגם יש רשת חברתית כזו שהילדים מעלים אליה את התוכנות שעשו ומגיבים זה לזה.

יכול להיות שבתור צאצאית לשושלת ארוכה של מורים, הגנים שלי מכריחים אותי להתלהב מקונספט חינוכי שמבוצע בצורה מצוינת. אבל באמת, זה יופי של דבר.

כשהם באו לקחת את הערבים, שתקתי, כי לא הייתי ערבי.

כשהם באו לקחת את העובדים הזרים, שתקתי, כי לא הייתי עובד זר.

כשהם באו לקחת את הפמיניסטיות האנטי-מיליטריסטיות, שתקתי, כי– רגע, שיט.

כן, יש חוק בארץ הזאת נגד הסתה להשתמטות משירות צבאי. (היה גם הרבה שנים חוק נגד קיום יחסי מין אנאליים.) אפשר, טכנית, להפעיל את החוק על מי שנותן טיפים באינטרנט מה בדיוק צריך להגיד לקב"ן כדי להוציא פרופיל 21. אבל פרקטית, החשש לפגיעה בזכות הדיבור של אזרחים תמימים גדול הרבה יותר מהאיום למדינה. גם המשטרה יודעת את זה — בגלל זה היא לא ערכה הרבה פשיטות כאלה עד עכשיו. עד עכשיו. עד שהמיליטריזם במדינה הזאת גאה לרמה כזאת, והמחויבות לדמוקרטיה נחלשה כל כך, שהם יודעים שלאף אחד פשוט לא יהיה אכפת.

ככל שאני יכולה לראות, "פרופיל חדש" היא לא "תנועה שמטיפה לסרבנות", ובטח שעיקר הפעילות שלה הוא לא לתת טיפים לילדים איך לרמות את הקב"ן. היא תנועה שמתעקשת לדבר בפומבי על כמה נושאים שצריכים להיות חשובים גם למי שחושב שכל הפעולות של צה"ל מ-1948 היו מוצדקות ב-100%. כמו זה שהילדים שלנו גדלים עם שטיפת-מוח קרביסטית מורבידית. כמו זה שהמאבק הפמיניסטי בישראל לעולם לא יסתיים עד שנחשוב ברצינות על ההערצה למנהיגים צבאיים. כמו זה שצה"ל סובל מעודף כוח אדם ג'ובניקי. הוא משחרר בקלות לא רק חרדים אלא אוכלוסיות ענקיות של בעלי "בעיות נפשיות" ובעיקר בחורות. ועדיין יש יותר מדי אנשים, וכתוצאה מזה הצבא ממציא משרדים מיותרים ודרכים איטיות לעבוד, כדי להעסיק מחזור-גיוס אחרי מחזור-גיוס של נערים משועממים בהזזת עפרונות.

תיכוניסטים לפני גיוס מדברים זה עם זה כל הזמן על קב"נים, סירוב לשרת מטעמי מצפון וכמה קשה להיראות דתית. המדינה משתפת איתם פעולה בפועל כשהיא משחררת אותם מצה"ל באנחת רווחה. אבל בו בזמן, רשמית, היא מגדירה אותם כבוגדים ומוקצים ומעמידה פנים שהשיח הזה לא קיים. "פרופיל חדש" מנסה לשבור את הטאבו הזה. זה מה שהפך את אנשי התנועה למוקצים מספיק מבחינת המיינסטרים כדי שיהיה אפשר לעצור אותם בלי שאף אחד ימחה יותר מדי. וכמובן בלי רעש בתקשורת, שהלכה לישון עוד בתחילת המלחמה בעזה.

אמיתי סנדי שואל אם נפגין כשיעצרו אותו. הלוואי שהייתי יכולה להגיד שזו שאלה מטומטמת, מוגזמת, קנטרנית. מדינות משטרה לא נולדות ביום אחד. הן מתבשלות לאט לאט. השנאה, הפרנויה והאנטי-דמוקרטיות שגאו פה בזמן המתקפה על עזה לא הולכות ללכת לשום מקום.

טוב, לפחות בטוח שיהיה פה מעניין.

יום עצמאות שמח.

- כשהתפלשת בעל כורחך בפטיש ירושלים החולני של מערכת החינוך, כולל כתיבת שירים על ירושלים, חיבור חיבורים בנושא "ירושלים שלי", טיולים מרגשים בעיר העתיקה ואוננות לצלילי שירי מלחמת ששת הימים בטקסי סוף שנה?

- כשגיא א', שנחשב לאידיוט של כיתה ד', ובדיעבד היה ילד מבריק ובוגר בצורה בלתי רגילה, קיבל עונש מהמורה על זה שאמר שישראל מענה עצירים פלשתינאים?

- הטיול הכיתתי ה-87 במספר שהורכב מהליכה סיזיפית בחול בין שרכים צהובים, עם הפסקות קלות לטיפוסים על הרים חוליים וצהובים רק כדי לשמוע נאומים חוליים וצהובים על הקשר שלנו לארץ, בזמן שהחברה הטובה שלך בוכה שבדיוק קיבלה מחזור והשרלילה של השכבה נעלמת בין העצים עם החובש?

- כשהמורה ל"מולדת", "של"ח" וכו', נפל אינטלקטואלי אפילו יחסית לרמה הממוצעת בסמינר למורות, לא הכירה בלגיטימציה של דעות שמאל קיצוני כמו "לא צריך להרוג את כל הערבים"?

- כשהבנת שסיור מחנות הריכוז הפסטורלי בפולין אמור להחזיר את חברייך לארץ כשהם יותר לאומנים, שכן מה שלמדנו ממלחמת העולם השניה הוא שלאומנות זה בריא וטוב?

- כשאחרי 12 שנים של שיעורי היסטוריה בנושא השואה, העליה הראשונה, האנוסים בספרד, השואה, פרשת דרייפוס, השואה והשואה, גילית שאת לא ממש בטוחה מתי היו ימי הביניים ואיפה זה אירופה?

- כשאחרי הטבח במערת המכפלה שררה מעין עליצות בכיתה ומצאת עצמך מנסה למצוא נימוקים שישכנעו את חברך לשולחן בכך שהריגת חפים מפשע היא מעשה בעייתי מבחינת אתיקה ונימוסין?

- אחר: _______________________________

נראה שלמרכז דימור, המטה הישראלי של כנסיית הסיינטולוגיה, נשאר תקציב פליירים רציני לבזבז עד סוף השנה. הם תמיד מקדישים תשומת לב מיוחדת לשכונה שבה הם יושבים, אבל מתקפת ג'אנק מייל כזו לא עברה על גדות רוטשילד כבר מזמן. טקסטים אנינים בקליפורנית צחה מציפים את תיבות הדואר, החלונות הקדמיים של המכוניות, המדרכות ופחי הזבל, בין תפריטי משלוחי הפיצה לכרטיסי הביקור של אירנה המוצצת:

"מה עוצר אותך מלהצליח יותר בחיים? מה מונע ממך מלהשיג בקלות את מטרותיך? החיים קשים ואתה לא יודע למה? בוא וקבל מבדק אישיות חינם! תוצאות המבדק יראו לך מהם התחומים בחייך בהם אתה חזק ומהם התחומים בהם אתה חלש וצריך להשתפר" (פלייר של מרכז דימור)

מבחן האישיות שמחלקים הסיינטולוגים — לא זה המגניב שעושים בדוכן ברוטשילד כשמחברים אותך למכונה המוזרה עם המחוגים, זה המשעמם עם הממש הרבה שאלות — נקרא Oxford Capacity Analysis. הוא לא קשור לאוניברסיטת אוקספורד. מי שעושה את המבחן, מגלה בדיוק עד כמה הוא אומלל וזקוק לקורס במרכז לסיינטולוגיה.

"לפני הסמינר ואחריו תעשה מבדק יכולת אישית. תוכל לראות על גבי גרף עשר תכונות המשקפות את היכולת שלך. ביטחון עצמי, רמת תקשורת, עצבנות וכו'. אחרי הסמינר תעשה את המבדק שוב ותוכל לראות את השיפורים והתוצאות בעצמך" (מתוך פלייר ל"סמינר ניתוח מבנה המיינד האנושי" של מרכז סיינטולוגיה – דימור רוטשילד)

איכשהו אני לא מפקפקת בכלל שהמבדק השני יראה שיפור רציני. גם כשעשיתי קורס לפסיכומטרי של קידום, במבחן לדוגמה שחילקו לנו בתחילת הקורס קיבלתי 600, בעוד שבמבחן שבסוף הקורס קיבלתי 700.

"אז אבא תענה לי… איך מפסיקים את הטרור והאלימות? איך מגרשים את החרדה ומתגברים על הפחדים? [...] איך יהיה לי מספיק כסף לעשות את מה שאני רוצה? איך אהיה חזק ולא אתן לאחרים לפגוע בי?" (מתוך קטלוג הספרים של דימור הוצאה לאור)

"ובכן בני, בין השאר עליך לדאוג לא להזדיין עם נשים אחרות מלבד בת זוגך".

"אבא, מה זה להזדיין?"

"במקרה יש לי כאן ספר של ל. רון הבארד שמסביר את הנושא. 48 ש"ח בבקשה. אנו ננכה את זה מדמי הכיס שלך".

והאהוב עלי אישית:

"ילדים יוצרים את העתיד אבל פסיכיאטריה דואגת לכך של-17 מיליון מתוכם לא יהיה עתיד [...] עליך לדווח על ניצול לרעה של פסיכיאטרים. זהו פשע" (מתוך פלייר של "עמותת מגן לזכויות אנוש")

הארגון הזה, אחד מה-front groups הרבים של הכנסייה, השתחל ללא מעט דיונים בכנסת הנוגעים למתן ריטלין לילדים עם הפרעות קשב. הסיינטולוגים מנהלים מלחמה ארוכה וקשה מאוד נגד עולם הפסיכיאטריה, ובעקרון הם מתנגדים לכל תרופה כימית לבעיות נפשיות, מטעמי מלחמה בסמים. בניגוד למה שעשוי להשתמע מהתרגום העילג, הם דווקא לא דואגים שמישהו ייקח פסיכיאטרים וינצל אותם.

…

ולשאלות הנפוצות…

לא, אני לא מתנגדת לפעילות הסיינטולוגים בגלל האמונה שלהם במושל הגלקטי המרושע זינו. זה גם לא כי הם "כת". דת היא דת, ומיסיונרים מכל סוג די מוקצים בעיניי, ובעיקר המחזירים בתשובה היהודיים, שפועלים בתמיכה של המדינה והחברה ומקבלים חופש פעולה על קהל שבוי (תלמידי בית ספר, חיילים).

אבל מחזירים בתשובה, או מיסיונרים נוצריים, בדרך כלל לא מסתירים את המוטיבציה הדתית שלהם מאחורי חוברות לימוד לקייטנות וארגונים למען שלום במזרח התיכון. קבוצות מדתות אחרות גם בדרך כלל מזדהות כדתיות באופן עקבי, בניגוד לסיינטולוגיה, שמתארת את עצמה כדת או כמין תאגיד סלף-הלפ על פי מה שמסתדר יותר טוב עם חוקי המקום (למיטב הבנתי, בארה"ב להיות "כנסיה" זה טוב כי זה נותן פטור ממס, בישראל זה רע כי יש חוקים נגד מיסיונריות).

ולבסוף, את התנ"ך והברית החדשה אפשר לקבל בחינם, וכך גם רבים משירותי הדת והפגישות עם אנשי הדת באמונות אחרות. בכנסיית הסיינטולוגיה הכל מובנה מאוד, עסקי מאוד, עולה כסף, מוגן בזכויות יוצרים (תציצו בלמטה של הפליירים, כל כך הרבה אותיות קטנות לא רואים בשום מקום חוץ מעטיפות של מיקרוסופט).

זה מספיק כדי שאני אחליט שצריך להישמר מהסיינטולוגים — גם אם לא מאמינים לסיפורי האימה הרבים על שטיפת המוח, הניצול הכספי והדרך שבה הם מגדלים ילדים.

למנחם פרי אין ישראבלוג, אז הוא משתמש באתר של הספריה החדשה כדי לענות לראיון איתו במעריב שאותו הזכרתי כאן. אלגנטי זה לא, ושוב אני תוהה איך זה שאתרים מסחריים תמיד נופלים מאתרים עצמאיים בכל הקשור לכבוד עצמי (ב"עין הדג" או באתר האגודה למד"ב זה לא היה קורה). אבל מסכת העיוותים שהוא פורש שם בהחלט מסקרנת, ולו ברמה הרכילותית:

כמי שהתנסה במהלך חייו בעשרות ריאיונות לעיתונים אני מודע היטב למפח-הנפש המובנה בכל ריאיון [...] אך הפעם נכונה לי חוויה שונה בתכלית. לאורך כתבה בת חמישה עמודים נתפרו לי שלל תשובות שלא השבתי, לשאלות שונות מאלה שנשאלתי בפועל. שוב ושוב הושמטה מדבריי המלה "לא", הוחלפה בהם מלה במלה מנוגדת במדויק, או שהמראיינת הוסיפה הסברים משלה, כיד דמיונה הצהוב, ושמה אותם בפי במרכאות. ולעיתים מזומנות הושמטו משפטים שלי כך שתתהפך או תוגחך משמעות דברי.

למשל:

אחר-כך התעקשה המראיינת להוציא מפי שעזיבת ראשות החוג היא אבידה לחוג. השבתי לה שפרופסור גלוזמן, שמוּנה אחרי, הוא בעיני ראש-חוג מעולה, מנהיג ולא פקיד [...] וראה זה פלא, בריאיון המודפס הופך גלוזמן בכל-זאת לשרת. הוא מכונה בפי "ממלא המקום", ודמות הרפאים שלי אומרת עליו חד-וחלק: "זה לא שראש-החוג מסתדר לבד. הוא הרי מתייעץ אתי כל יומיים". וכמובן שום מלה על המנהיגות שלו, שהרי החוג אבוד בלעדי, וממילא הוא חוג עם סטודנטים "בורים גמורים" (כמה סטודנטים מבריקים בכל מחזור, שבגללם אני ממשיך ללמד, ושההיזון-החוזר שלהם חשוב לי – סטודנטים שהופכים אחר-כך למרצים מצליחים בחו"ל, בהיעדר משרות בארץ – נעלמו מדברי כלא-היו). ובעצם דומה שכל תפקידו של החוג הוא לשמש לי מכון-הרזיה, כי "כשאני מעביר שיעור אני משתמש בכל תנועות הגוף, וזה מרזה".

בקיצור, כן יש סטודנטים טובים לספרות, הוא טוען (האמת, פגשתי איזה שניים, אז אני מאמינה לו). והוא רוצה את ההקלטה של הראיון, כדי להוכיח שלא דובים ולא לכלוכים ולא רומנים עם סטודנטיות. אנו כוססים את הציפורניים בציפיה לפרק הבא, בתקווה שיהיה כזה.

והכל דרך פאר פרידמן.

לסטודנטים לספרות יש היום דחף ללמוד מעט שעות רק כדי להשיג תואר. רובם בורים גמורים, לא מכירים את שפת אמם ומתבטאים בעילגות נוראה. אני מקבל עבודות מלאות בשגיאות כתיב, עם אוצר מילים מינימלי… הסיבה לכך היא מעגלית. המורים לספרות הם תוצאה של האוניברסיטה, והאוניברסיטה היא תוצאה של התיכון המגדל את הסטודנטים.

(אפילו מנחם פרי אומר את השעה הנכונה פעמיים ביום.)