עד שיהיה לי כוח לפוסט אמיתי, אני מפנה אתכם לטקסט נשגב שפורסם באתר של "המרכז לאמנות הפיתוי", שהוא, ככל שאני מצליחה להבין, מיצג פמיניסטי-חברתי העוסק בחרדותיו האפלים של הגבר הישראלי ובנקודת המבט המעוותת שלו על נשים ועל העולם.

בטקסט הספציפי הזה, אחד ה"בוגרים" של "קורסי הפיתוי" שמעביר לכאורה אותו ה"מרכז" חולק חוויה משדה הקרב בין המינים. הנה רגע המפתח בחוויה הזו:

לפני שעה יצאתי לעשות כמה סידורים ליד הבית. בדרך חזרה, כשאני הולך ברחוב, אני רואה בחורה ממש חמודה יושבת באוטו שלה. חשבתי לעצמי איזה כוסית והמשכתי ללכת. אחרי משהו כמו 10 מטר עצרתי רגע וחשבתי לעצמי שאני חייב לעשות משהו.

הסתובבתי, היא עדיין ישבה באוטו, החלטתי שאני נכנס לה לאוטו ומתיישב לידה. קיבלתי פחד מטורף אבל החלטתי שאני עושה את זה.
מתקרב אליה לאוטו ונכנס! הבחורה מסתכלת עלי בשוק ולא יודעת מה להגיד! אני אומר לה:
"..קרה לך משהו? את לא רגילה שבחורים מתחילים איתך..?"
היא מתחילה לגמגם: "..לא, מה, איך, אני פשוט לא רגילה," ועוד כמה בלבולי שכל…
אני עדיין קצת רועד אבל מרגיש שזו אחלה הזדמנות, ואומר לה "..טוב אז תתרגלי, כשאני רואה מישהי שמוצאת חן בעיניי אני פשוט ניגש, לא משנה איפה היא תהיה.." מן משפט גבורה כזה.
היא התחילה קצת להתרכך. ליטפתי לה קצת את הרגל ואמרתי לה שאין לה מה לדאוג ושאני לא מסוכן. היא חייכה והתחלנו לדבר.
אחרי משהו כמו רבע שעה, ביקשתי טלפון. נתנה לי בלי בעיה, אני מרגיש שכל השיחה היא עדיין קצת בהלם ממני וזה פועל לטובתי.

מה אין כאן? הפחד, הדחיפות, המשיכה אל האויב, הטראומה של עם רודף-נרדף, ההשפלה, הכוח, הכיבוש. בהמשך הסיפרו הוא כמובן נועץ בבחורה את דגלו, אחרי שהסביר לה מי כאן השולט. זה מזעזע. זה נפלא. נשגב, כאמור.

אבל, במקרה שקראתי לא נכון את כל העניין, ומדובר בקורסים אמיתיים שמועברים לאנשים אמיתיים, וזה סוג התכנים שמועבר בהם, אזי אני חייבת להגיד שזה נורא שהמרכז מעודד אנשים להתנהגות כזו, שיכולה להביא לאלימות ולפגיעה של ממש בנפש.

כי לו אני הבחורה הזו ולוזר מתועב כזה פורץ אליי לאוטו, הוא יוצא משם אחרי עשרים שניות עם אשך אחד פחות ממה שהיה לו כשהגיע.

במקרה הטוב, כלומר אם הוא צ'אק נוריס, זה אומר שנשארים לו חמישה אשכים בלבד.

שבוע טוב. (ותודה לרוסי הכי טוב ever על הלינק.)

או האי! אתם יודעים למה אני לא כותבת? כי נמאס לי מהאינטרנט. המפלצת הזאת אכלה לי את החיים. כלומר, אני עדיין חושבת שזה די מדהים שמשלמים לי כדי לכתוב עליה, ובנוסף פייסבוק וג'ימייל עשו הרבה טוב לחיי החברה שלי. אבל עדיין, שיעור האינטרנט בחיי עבר בהרבה את הרצוי. ומה שמפחיד הוא שהאמירה הזאת, שהיתה נכונה עוד בתיכון (רופא עיניים: "כמה שעות ביום היא יושבת מול המחשב?" אמא: "כעשרים ושלוש"), הולכת והופכת לנכונה יותר כל חודש.

והכי מתסכל: כשפוגשים אנשים, אפילו כאלה שאינם כתבי מחשבים, הם מדברים על אינטרנט. בלוגים. פייסבוק. גט א לייף.

חוץ מכמה מקרים יוצאי דופן שאני דווקא מאשרת. לפני כמה ימים עצרה אותי ברחוב בחורונת עם תיק כתף של הלו קיטי ואמרה לי, בקול הקטן, הענוג והאפרוחי ביותר שאתם יכולים לדמיין לעצמכם, "אני קוראת את הבלוג שלך! אני מעריצה שלך!" זה היה מגניב. מה שעוד יותר מגניב הוא שזאת לא הפעם הראשונה שמזהים אותי מהבלוג. בפעם הקודמת זה היה גבר, ואפילו שווה למראה. אז נה.

בכל מקרה, הבחורונת, שהסתבר שיש לנו חברים משותפים, סיפרה שהיא לא ידעה אם להגיד משהו. אז רציתי לנצל את הבמה הזאת כדי להגיד: אם אתם רואים אותי ברחוב ומתלבטים אם לספר לי שאתם מעריצים שלי, בבקשה ספרו. אני מבטיחה להיות ידידותית. התהילה לא קלקלה אותי. ואם יש לכם מנחות כלשהן לתת תרגישו חופשיים.

כתוצאה מהתקרית עליתי על משהו שלא ידעתי איך לנסח במילים קודם: אני מעריצה גדולה של העניין הזה של לדבר עם זרים ברחוב. באיזשהו מקום זה מגדיר חברה — ככל שאתה מרגיש חופשי לפצוח בשיחה עם זרים, וככל שגדול הסיכוי שהם יענו לך בחביבות, כך אתה חי בעולם יותר אוהב, נעים ובטוח.

זו אחת הסיבות שאני כל כך אוהבת את פסטיבל החנונים אייקון: תמיד אפשר לדבר בו עם אנשים. האווירה מאוד חמה. וזאת חופשה מהתמודדות עם הפאסון הקריר שבדרך כלל שולט ברחובות תל אביב.

מה שמעניין הוא שגם תל אביבים ברמ"ח איבריהם (לא היברידים חנונו-תלאביבים כמוני) נהנים לקחת חופשה מהפאסון. זה ההסבר היחיד לעובדה שכל ערב פורים הופך את הרחובות לקומונת ילדי פרחים גדולה ורועשת, שבה אנשים מחבקים זה את זה באקראי, בעיקר אם הם עוטים תחפושות גדולות ופרוותיות.

אני חשה שהפוסט הזה לא קוהרנטי ומוטרדת מכך שהוא לא עומד בסטנדרטים שהצבתי לעצמי. מצד שני, יש בו תמונה שמתעדת את החיבוק הכי גדול, כחול וצמרירי שקיבלתי בשנים האחרונות.

ככל שגבר יותר גבוה, כך הוא פחות צריך כתפיים רחבות כדי להיות סקסי, וההיפך.

זו לא הטרדה מינית אם המטריד יפה מספיק. המוטרד הוא שקובע אם המטריד יפה מספיק.

כל שיר שכולל את המילה "אינטרסטייט" (באנגלית) יותר מגניב משיר דומה שאינו כולל את המילה "אינטרסטייט".

כדי להיות רווק תל אביבי אמיתי, אתה צריך לחיות בחורבה מטונפת ושורצת מקקים אבל להיות סנוב באופן מופלג לגבי הקפה שלך והחומוס שלך.

להיראות מזרח-אסייתית זה לרמות (את אוטומטית תהיי יותר כוסית).

מסתובבים בינינו אנשים שנראים אמיתיים לכל דבר בעוד שתאריך הלידה שלהם הוא בשנות התשעים.

הכנת קפה היא פעולה מסובכת ומסוכנת מכדי לעשות אותה על הבוקר לפני הקפה.

מידת הצביטוּת של לחיים תלויה הן בעומק שלהן, הן בצמיגוּת והן במרקם פני השטח.

אין זה מין הנימוס להראות לאנשים תמונות של בנך/אחיינך התינוק ולחכות שיגידו "איזה חמוד", כשאתה יודע שהוא מכוער ומשופם.

אנשים עם ילדים מזדקנים מהר יותר.

אין גבר מסוכן מכזה שחושב שנשים לא רוצות אותו כי הוא נחמד מדי.

עיניים כחולות הן תמיד הפתעה.

כשההורים שלך מדברים עליך עם חבריהם הם תמיד יציגו את עצמם כדמויות מובילות ומנווטות בחייך, גם אם בפועל הם שומעים שהתארסת/התפטרת/איבדת רגל רק חודשיים לאחר המקרה וב-SMS.

כן, אני מאחרת עם הסיכום הזה. אני תמיד מאחרת לכל מקום, כולל ראיונות עבודה. יש אנשים שחושבים שזה מציב אותי בצד האשם במערכת היחסים באופן חסר תקנה, כלומר לא משנה איך הם מתנהגים — אני עדיין זו שצריכה להתנצל. כי אני מאחרת. לא שאני מרירה או משהו. לא אני. לא דורה. דורה, כשהחיים נותנים לה לימונים, היא אומרת "מחר יהיה יום חדש". זו דורה.

כן. זהו סיכום מאוחר מעט אך קצר ולא כואב של שנת 2008 — לא בעולם ולא אצלי אישית אלא בבלוג הזה. נעשה את זה בסעיפים:

1. הכי חוסר פרופורציה

כאילו, משעמם לכם, כן? אתם כל הזמן מגיבים והתגובות שלכם מושקעות ומחכימות, ואני בקושי כותבת פוסטים ויודעת כלום. באמת — זה נפלא. הייתי חשה לא ראויה אבל אני עצלנית מטבעי ולמעשה נראה לי הגיוני לגמרי שתעבדו יותר ממני בבלוג שלי-עצמי. יישר כוח.

2. הכי רעש

פוסט הביקורת על "סופו של מיסטר Y", שעלה ממש ב-1 בינואר 2008, ממשיך לקבל טוקבקים וכבר יש 67 מהם. אמנם פוסט האיזה מעצבן זה תעמולה פוליטית בבתי ספר עבר אותו והגיע ל-76, אבל בטח תסכימו איתי שזו לא חוכמה. פוסט לא פוליטי, לא אקטואלי, לא פרובוקטיבי (פחחח — גיליתי שהרבה מכם ממש נרעשים מביקורות קוטלות), וללא תמונות של שדיים, בבלוג נידח שצריך לרדת למרתף, להזיז ספריה ישנה ולדחוף בכוח את הדלת עם השלט "זהירות נמר" כדי למצוא אותו, שמקבל 67 תגובות — זה כבוד.

3. הכי אמנות

נמרוד אבישר כתב לי כאן תגובה שהקשרה והמוטיבציות לה עדיין נחקרים על ידי מדענים אבל לפעמים צריך פשוט להעריך את ההשקעה והאסתטיקה. קחו אוויר, זה יותר ארוך מרוב הפוסטים שלי:

אז אין לך מושג, כדברייך, לגבי מורים אחרים לשל"ח, מה שלא הפריע לך לכתוב משהו שמשתמע ממנו שכולם כאלה. כי אמרת שהם נפלים אינטלקטואלים, ואת, כידוע, אשת כבוד.
אני הכרתי ועודני מכיר הרבה יותר ממורה אחד לשל"ח. אחד מהם, שהיום הוא ראש התחום במשרד, חבר מפלגת העבודה. לא בדיוק ימין קיצוני. אבל את אמרת שהם לא מכירים בדעות קיצוניות כמו שלא צריך להרוג את כל הערבים, ואת, כידוע, אשת כבוד.
אחר, שמנהל מזה שנים את קורסי הכשרת המש"צים במחוז ירושלים, הוא איש מרצ. אבל את כתבת שהם לא מכירים בדעות שלא רוצות להרוג את כל הערבים, ואת, כידוע, אשת כבוד.
שלישית היא היום מנהלת בכירה בג'וינט שלימדה של"ח הרבה לאחר שהשלימה תואר שלישי. אבל את אמרת שהיא נפל אינטלקטואלי, ואת, כידוע, אשת כבוד.
רביעי הוא חובש כיפה, רחמנא ליצלן, וגם מהיוזמים הבולטים של תנועת הצד"ר. אבל את אמרת שהוא ימין קיצוני, ואת, כידוע, אשת כבוד.
נעזוב את האנשים, בואו נתמקד בתכנים. האיש שהפך את הגדנ"ע של עופר לשל"ח שאתם מכירים, השתתף בהכשרתם של כל עשרת המחזורים הראשונים של מורי השל"ח וכתב את תכניות הלימוד שבהן עושים שימוש עד היום, מנהל היום מרכז להשתלמויות עו"ה בתחומי הדמוקרטיה, איש שמאל מובהק (ואביהם של ארבעה אנשי שמאל מובהקים), מחזיק תואר דוקטור מאוניברסיטת בר אילן בתחום ידיעת הארץ ותואר שני ביהדות מה-JTS (געוואלד, קונסרביטיבים!) אחד, ד"ר עודד אבישר. אני מכיר אותו קצת. הוא היה מורה ל"מולדת". ואני נקרע, באמת, מפני שאני מכיר אותו, אבל את אמרת שהוא איש ימין קיצוני ונפל אינטלקטואלי, ובוודאי, את אשת כבוד.
יש יותר מורי של"ח שמחזיקים תואר שני מאשר מורים בכל תחום אחר. אבל את אמרת שהם נפלים אינטלקטואלים, ואת, כידוע, אשת כבוד.
מרביתם המכרעת של מורי השל"ח אינם בוגרי סמינרים. אבל את אמרת שהם נפלים אינטלקטואלים, ואת, כידוע, אשת כבוד.
אולי בגלל זה נורא מטריד אותי שאת סבורה שאני מעצבן. כי אחרי הכול, דורה, את אשת כבוד.

4. הכי כיף

הטבלה שמשווה בין פסטיבל השמאלנים אינדינגב לפסטיבל הגיקים אייקון. כמו כל פוסט בבלוג הזה, המטרה העליונה שם היתה לגרום לי לצאת סוג של מגניבה באופן מצטנע-הפוך-על-הפוך-מרומז כזה ונראה לי שזה עבד. מצד שני מה אני יודעת על מגניבות, אני מאייקון.

5. הכי דומה לזין

פלורידה.

אני לא מתכוונת להתנצל על זה שאני לא מעדכנת את הבלוג, כי למי זה בדיוק מפריע חוץ ממני? (זו לא שאלה רטורית, התשובה היא אדר שלו, כתבת בוויינט מחשבים. אדר, תהיי בשקט. אני לא רואה שאת כותבת משהו מעניין.) אבל אני חושבת שהסיבות שאני לא עושה את זה הן אולי מעניינות.

אחרי כשמונה שנים של קריאה אינטנסיבית בבלוגים, גיבשתי רעיון שכדי שבלוג יהיה יותר מאוסף זניח של עיטושים גרפומניים, הוא צריך משהו שיהפוך אותו לקוהרנטי. הוא צריך לעשות משהו ספציפי, ובתקווה – לעשות אותו טוב. זה לא אומר שאין מקום לגמישות. קחו את הבלוג של עידוק. הוא עוסק בכל מיני נושאים, אבל יש תמה שלטת, והיא "רבאק, איזה ניג'ס עידוק". אצל תומר ליכטש מדובר לא במה הוא כותב אלא באיך הוא כותב, שזה כמובן עדיף, כי דעות ואבחנות יש עשר בשנקל באינטרנט הזאת אבל קולות כריזמטיים קצת יותר קשה למצוא.

ואני? את הדברים שאני כותבת עליהם אפשר להגדיר כשילוב בין הסרטים שלי באותו השבוע לבין דברים שאני חושבת שיגרמו לי להישמע אינטלקטואלית. מבחינת הקול, ביום טוב, אני נשמעת כמו הבלוגים שאני קוראת באותו החודש. ביום רע אני נשמעת כמו בלוג בקפה דה מרקר. לא נעים. עקרונית אני עדיין מאמינה שאני יודעת לכתוב, אבל זה כמו שתאורטית אני מלכה במיטה – אם אני לא אעשה משהו כדי להתאמן על זה, זה לעולם לא יתבטא בפועל.

(החודש אני קוראת בלוגרים שכותבים על חיי המין שלהם.)

אני לא אנטוש את הבלוג הזה מהסיבה הפשוטה שאני חושבת שהשם שלו גאוני, וגם מהלוגו אני די מרוצה.

בינתיים אני קוראת ספר מופלא מ-1922, בשם "In Defense of Women", של ה. ל. מנקן, שמעולם לא שמעתי עליו לפני שראיתי את הטייטל בארגז מוזלים של סטימצקי. לפי וויקיפדיה, על המצבה של מנקן יש כתובת שבה הוא מבקש ממוקירי זכרו

לסלוח לאיזה חוטא ולקרוץ לאיזו בחורה מכוערת.

איש כלבבי. הקריאה בספר הפרובוקטיבי והמקסים שלו מעמתת אותי עם הפער בין מה שאני אמורה או רוצה להרגיש לגבי כל מיני דברים לבין מה שאני באמת מרגישה. זה משהו שקורה לי די הרבה. במקרה הזה הבעיה היא שלהלכה אני פמיניסטית מתוחכמת ועזבו אותי מהכללות מגדריות באמא'שלכם. אבל למעשה אני חושבת שהקטע הבא מבריק:

היא עשויה לקנא בו על חופש התנועה והעיסוק הזכריים שלו, על שלוות-הנפש שלו האטומה להפרעות, על החדווה האיכרית שהוא מפיק מחטאים זולים, על יכולתו להסתיר את פניה האכזריות של המציאות מאחורי גלימת רומנטיות, על התמימות והילדותיות הכלליות שלו. אבל היא אף פעם לא מקנאת באגו הבוסרי שלו; היא אף פעם לא מקנאת בנפשו הרעועה והמגוחכת.

התפיסה החדה הזו של העזוז והעמדת-הפנים הגבריות, ההבנה המדויקת של הגבר כדמות הטרגי-קומית הנצחית, היא שעומדת בבסיס האירוניה החומלת שאנחנו נוטים לכנות אינסטינקט אמהי. אשה שואפת לטפל בגבר כאם פשוט כי היא רואה את מלוא חוסר האונים שלו, הצורך שלו בסביבה אוהדת, האשליה העצמית הנוגעת ללב שלו.

(תרגום גרוע שלי, האנגלית במקור מהממת)

אני לא מסכימה עם מה שהוא אומר על גברים, מיינד יו, במיוחד לא כשברור שהוא בונה על ההגדרות האלה כדי לשרטט בפרקים הבאים קרב אפוקליפטי בין המינים, שבו הגברים צריכים להשתמש בטכנולוגיה מתקדמת כדי להתגבר על היתרונות המולדים לכאורה של הגזע הנשי המאיים. אבל.

אולי התמה של הבלוג תהיה דרכים שבהן אני לא שמאלנית טובה.

1. עידו קינן, כתב מחשבים וחבּובּה על סטרואידים, פיזר שערו והפשיל שרווליו בגרסה המקומית לסרטוני Will It Blend הגאוניים. לצערי פספסתי את האירוע, אבל הווידאו יצא משעשע מאוד, וכמו אחד המגיבים, גם אני מתרגשת מזה שנגן הווידאו של הכלכליסט עובד בפיירפוקס.

אגב, כשאספנו פריטים מעניינים לגריסה, העליתי את ההצעה לטחון את העותק של סופו של מיסטר Y שטרם נפטרתי ממנו. ההצעה נפלה עקב גילוי מפתיע וזמני בהחלט של טעם טוב בקרב החברים במשרד.

2. אני לא קוראת עיתונים ובאופן כללי אני ממליצה לכם לעשות אותו הדבר (שבויים? איזה שבויים?), אבל אם בא לכם לעקוב אחרי רשימת האנשים המגניבים בטירוף שאני מקבלת כסף כדי לדבר איתם, הנה הכתבות שלי בארכיון הכלכליסט.

3. בחורה מהעבודה העירה שהיא ראתה את הבלוג שלי. שאלתי אותה מה דעתה עליו (מלבד העובדה שהוא לא מתעדכן, כמובן), והיא אמרה "…". שאלתי אותה מה דעתה על העיצוב, והיא אמרה "מקסים!" לפחות על משהו יש קונצנזוס.

אבא שלי מת לפני 17 שנה ושלושה ימים. שיחה אגבית עם אמא על אבא ועל המשפחה הובילה אותי לגוגל, שם גיליתי שיש ערך בוויקיפדיה על סבא שלי.

בעצם אני לא יודעת למה זה כל כך מפתיע ומרגש. אין סיבה שלא יהיה. סבא שלי, יוסיף קישינבסקי, היה פוליטיקאי חשוב ברומניה בזמנו, ואחר כך, בתקופת צ'אושסקו, נחשב לאחד הבוגדים הכי מלוכלכים. זו היתה טרגדיה שהעסיקה את אבא שלי כל חייו. מדי פעם עדיין מטנפים על יוסיף באיזה עיתון אנטישמי. אבל התרגלתי שאין מידע על הקישינבסקים באינטרנט. לא יודעת למה אפילו חיפשתי שוב.

סבא שלי, אליבא דוויקי, היה בריון פוליטי רצחני ונמוך מצח שריגל עבור סטלין והתעלל ביהודים כדי להרחיק את עצמו מהזיהוי האתני. הוא גם היה אטום לצרכים של העם והכי חשוב

was a consummate intriguer and opportunist, sycophantically subservient to his superiors, vindictive, and despotic toward his subordinates. He was the patron of an entire group of crude, narrow-minded and aggressive apparatchiks who dominated Romania's spiritual life during the years of unrestrained Stalinism.

המחמאות יוצאות הדופן האלה מבוססות בעיקר על הספר הזה, אבל הכותבים נעזרו גם באייטם קצר על סבתא שלי שהתפרסם במגזין טיים ב-1957. קראתי גם את האייטם. הופתעתי לגלות שהמנהיגה האידיאולוגית החסונה שמספרים לי עליה כל חיי, שבילתה 12 שנים בכלא על פעילות מחתרתית ואחר כך עמדה בראש הסתדרות הפועלים, היתה בעצם פאם פאטאל שופעת סקס ושמפניה:

Rumania's new secret power, says Dr. Cohen, is another woman: Ljuba, brunette Bessarabian wife of Vice Premier Iosif Chisinevschi. No prude where Soviet officers were concerned, Ljuba got her husband the fat job of food-procurement officer for the Soviet army of occupation in 1946. Chisinevschi quickly moved up the power line and today, by virtue of his wife's cozy relations with the Soviet embassy, bosses the government. In a beautiful pavilion near Bucharest, in the formal royal park where King Carol's Magda Lupescu once frolicked, attractive, dark-eyed Ljuba holds brilliant Thursday night soirees, splicing her champagne with politics.

קם אדם בבוקר ומגלה שהוא הנכד של ריטה הייוורת' והשטן.

עכשיו יש לבלוג הזה RSS רגיל, ו-RSS מסונן, שכולל רק את הפוסטים המלאים (כלומר רק את הטור המרכזי פה, בלי הטור השמאלי). ה-RSS השני באדיבות יאהו פייפס. טקבקו לי אם הוא עושה בעיות.

כמו כן, שרשור התגובות אמור לעבוד הן בפיירפוקס (באופן מושלם) והן באקספלורר (עם כל מיני באגי עיצוב מוזרים). תגידו לי אם יש בעיות חוץ מהקופסאות שזזות הצידה או אם אתם יודעים איך לגרום להן להפסיק לזוז הצידה.

החתול מימין למטה לפעמים עובד בפיירפוקס ולפעמים לא. משהו עם תגים לא תקניים של יוטיוב. אבל כשאני משתמשת בגרסה הכן תקנית להטמעת אובייקט פלאש, זה לא עובד בכלל. למישהו יש רעיון לפתרון?

זהו. תודה. שלום.