אז מצאתי את הלסת שלי מאחורי הספה, ניגבתי ממנה את האבק, חיברתי אותה בחזרה לפרצוף ועכשיו אני מוכנה להגיב באופן רציני (וארוך) לכתבה הזו של רותי סיני שהופיעה אתמול בכלכליסט.

כן, קורא נבון צריך לפקפק מיד באמינות של הכתבה הזו: היא נראית כמו עלילת-דם שמאלנית. הקופאית האתיופית חסרת ההגנה, האברך הברברי שהיה מוכן לדרוס אותה כדי לא לשלם ביציאה מהחניון, ועוד עזב את המקום כשהיא מוטלת מדממת על המדרכה, ועוד שיקר למשטרה; ההתנשאות העדתית של השופט; המאמץ לא "להרוס" לנאשם את העתיד בבית הדין הרבני, באווירת "הם לא מהסוג שהולך לכלא, הם מהסוג שהולך לקרבי"; אלי ישי והרב הראשי לישראל שהתערבו בסיפור, והיד האחת שעשו-לכאורה כל נציגי השררה הימנית והדתית נגד הצדק — הכל כאילו מעוצב במיוחד כדי ללחוץ על כל הכפתורים של הקורא השמאלני, ליצור "אורגיה ליברלית", כפי שהפליץ ידידי צביקה בשור בבלוגו.

לא יזיק להפריד בין תאוות-נקמה אינסטינקטיבית (ובעייתית מבחינה מוסרית) שדורשת להרשיע את הנאשם, לבין השאלה אם מניעיו של השופט היו ראויים או לא ראויים. לא יזיק גם שאול למה עלה הסיפור הזה עכשיו אם פסק הדין ניתן בספטמבר. מן הסתם זה קשור לכך שהשופט המושמץ, משה דרורי, מועמד למושב בבית המשפט העליון — החל מאתמול.

אז יעשה אותו הקורא הנבון? הוא יילך למקור, בעזרת פלאי טכנולוגיית האינטרנט, ויבדוק אם כבוד השופט באמת אמר את הדברים האלה שרותי סיני תיארה, באמת שם את הקשר השבטי שלו עם הנאשם מעל דרישות החוק, באמת חטא בהתנשאות גזענית בלתי מצויה, כפי שאפשר להתרשם מהכתבה.

את פסק הדין המלא ניתן למצוא כאן, וזהו טקסט חזק, מטריד וקורע לב שבהחלט מדבר בעד עצמו, אם כי זה לא יפריע לי לדבר בעד עצמו גם כן.

…

נתחיל בסטטיסטיקות: כן, מתוך 568 פסקאות שמרכיבות את פסק הדין עב-הכרס, חלק נכבד מוקדש למקורות מההלכה היהודית (לא צריך לספור, מספיק לעיין בתוכן העניינים שסיפק השופט). ניחא. אני לא מבינה הרבה במשפט, ולא יודעת כמה סביר השימוש הזה בהלכה היהודית או עצם הדגש על שיקומו של הנאשם בניגוד לדגש על אשמתו. השופט מזכיר גם שהוא כותב דברים אלה בחודש אלול, חודש הסליחות על פי אמונתו, וגם לזה אפשר להתייחס או לא להתייחס.

בפסק הדין מוזכרת רשימת עדי האופי המכובדת שהביאה ההגנה, כולל אביו של הנאשם, שהוא רב ראשי של יישוב ששמו לא מוסגר, והרב הראשי שלמה עמאר ושר הפנים אלי ישי. הבעיה עם השניים האחרונים היא שעל פי דבריהם, הם בעצם לא מכירים את הנאשם, אלא רק את אביו.

הלאה. פסק הדין מביא תיעוד מרתק של הדינמיקה באולם המשפט, החל בעדות המתלוננת לגבי חוויית ההידרסות [כל ההדגשות בציטוטים מפסק הדין -- שלי]:

בהתחלה כשהוא התחיל לנסוע, לפני שהוא התחיל לנסוע אמרתי לו, שנייה, אני זזה, הוא לא הקשיב לי, המשיך לנסוע. צעקתי, בכיתי, אמרתי לו בבקשה תעצור לי, בבקשה, בבקשה, אני רוצה לזוז, הוא המשיך לנסוע. אז לא היתה לי ברירה, התהפכתי על מכסה המנוע. הוא אחרי כמה שניות, לא זוכרת אחרי כמה, בדיוק כשהאמבולנס הגיע והיה בלאגן לידי, מלא אנשים, אז התעוררתי. אחרי כמה שניות נזכרתי מה היה. שאלתי את החברה שלי. החברה שלי באה לבית חולים אחרי העבודה, היא סיפרה לי מה היה, איפה הוא זרק אותי. פשוט יצא מהחניה, החניה ימינה, עשה סיבוב, העיף אותי מהמכסה מנוע שלו לכביש הראשי. אם היה בא איזה אוטו, אני לא הייתי פה. בכיתי לו, התחננתי. לכלב לא עושים דבר כזה.

עורך הדין של הנאשם מנסה בשלב זה לערער את עדותה של המתלוננת, עד שעורכת הדין שלה, עדי דמתי, שאני כלל לא מקנאת בה, אגב, מעירה לו:

ב"כ המאשימה, עו"ד דמתי, "הזכירה" (עמ' 9, ועמ' 10 לפרוטוקול) לסנגור, עו"ד קניג, כי מדובר במסגרת הדיונית של טיעונים לעונש, כאשר אין מחלוקת כי המעשים המפורטים בכתב האישום המתוקן נעשו, כפי שהודה בכך הנאשם.

אחר כך מעודד השופט את הנדרסת הנסערת והמבולבלת לשמוע את התנצלותו של הדורס, ותוך כדי כך מעודד את הדורס להתנצל בפניה.

בשל חשיבות העניין בעיני השופט דרורי, הוא מביא את הפרוטוקול המלא של הסצינה בפסק הדין:

הנאשם: גברת…, אני כבר מאותו יום שזה קרה, מאותו יום שאת מדברת על איזושהי טראומה, אבל הטראומה שאת מדברת עליה אני לא חושב שהטראומה שאני חוויתי בתור אחד שנוצר לסיטואציה שגרמה לאבד איזשהו שיקול דעת מכריע, גם כאדם דתי, גם כאדם אנושי, גם כאדם תרבותי, יכולתי לסגור את אותם 5 דקות קריטיות, ולא קשור לאונס [??], ולא קשור למה שעברתי במשך השנתיים, לי באופן אישי, למשפחה שלי, לילדים הרכים שלי שסבלו כתוצאה מהמעצר, ללא שום קשר לזה, בלי שום קשר לזה, גם אילולא הדברים האלה, המציאות הזאת, שדיברנו כמו שיח אילמים, [...] אני אומר לך גב' [המתלוננת], תני לי לצאת, אני אחזור, אני אשלם. התעקשת, אני לא מאשים אותך, כי יש בוס מעלייך, שאילולא שהיית נותנת לי לצאת .

ת. ניסיתי גם לעזור לך אם אתה זוכר, אמרתי לך מה לעשות שיהיה לך יותר פשוט.

הנאשם: את צודקת, את צודקת במאה אחוז. אבל באותו יום היה מסיבת נישואין זהב של אבא, אבא אצלנו זה קודש קודשים, והיה עלי מוטל כל הכנס הזה, זה כנס של 500 איש, כל המערך הלוגיסטי אני הייתי צריך לעשות, הכל היה על כתפי, ויעידו אחים שלי שאני זה שהיה צריך לסדר את הפרטים הקטנים, ואני צריך להגיע עוד להתלבש ולהתרחץ ולקחת את הילדים, ואני תקוע, אחרי שאני עושה קניה ארוכה של שעתיים, ואני מגלה שהארנק לא נמצא, ואני אומר לך,גברת…

עו"ד דמתי: אדוני אני מצטערת, זאת לא התנצלות, זה הטחת האשמות במתלוננת, אני לא מוכנה שהיא תעבור את זה. זאת לא התנצלות .

כ.ה. דרורי: הוא לא אמר שום דבר, הוא אמר.

עו"ד דמתי: הוא מספר על המצוקה שלו, והוא כבר מעורר את … איזה מן דבר זה, זאת התנצלות ?

[...]

כ.ה. דרורי:גברת … [המתלוננת] את מרגישה שאת בלחץ ?

ת . קצת, כי זה גם לא. הוא לקח אותי עם האוטו שלו, הוא זרק אותי בכביש הראשי, יכולתי למות שמה, יכול איזה אוטו לדרוס אותי. הוא כל הזמן מדבר עליו, על כמה שהוא ממהר, כמה שהוא זה, מה עם החיים שלי, אני לא בנאדם ? כלב לא זורקים ככה, כלב. אולי חשבת שאני לא אתלונן, אולי חשבת שאני סתם ככה ?

הנאשם: גב' … אני לא נכנס עכשיו לגוף הטענות, לכן יש עו"ד שהוא יעשה את הדברים האלה. אני רק רציתי, וגם התחננתי לקצינה שתפגיש בינינו.

כ.ה. דרורי: אדוני מה אתה רוצה להגיד לה ? אדוני זוכר מה שכתוב בחוצבה [צ"ל: בהלכות תשובה] של הרמב"ם ? צריך לפייס את חברו עד שחברו יתרצה, אתה לא פייסת אותה בכלל. תדבר איתה, נו, תגיד לה מה אתה רוצה להגיד לה.

הנאשם: אני מתנצל, אני מתנצל בכל לשון של בקשה, תסלחי לי, ואני רוצה שכולם ישמעו שאת אומרת שאת כמו שדיברת, שאת סולחת .

[...]

ת . אני רק רוצה לשאול אותך שאלה, מה הרגשת כשלקחת אותי עם המכסה מנוע וזרקת אותי ברמזור האדום, מה, איך הרגשת באותו יום ?

הנאשם: זה העו"ד שלי.

כ.ה. דרורי: לא לא, היא שואלת אותך. [...] היא שואלת אותך, איך אתה מרגיש שבן אנוש נוסע על מכסה המנוע שלך, ואתה במקום לעצור ומיד ולפתוח את הדלת ולתת לה לרדת, המשכת לנסוע אפילו חצי מטר, זה מה שהיא אומרת, תענה לה על הדברים האלה.

הנאשם: עוד פעם, זה מעידה חד פעמית שהייתה לי, יום שחור, יום שחור מבחינתי, יום שהוא היה לחוץ מבחינתי, היה לי מצב שלא הפעלתי שיקול דעת, זה התשובה בגדול. אני לא יכול להיכנס לפרטים, כי ברגע שאני נכנס לפרטים, את זה עשיתי עם הקצינה שעות מרובות, כשאני נכנס לפרטים אז אני נתקע עם העובדות . אני לא יכול. רק אני אומר דבר אחד מאוד פשוט, אני מתנצל, אני מרגיש שעשיתי דבר שהוא סותר את אורחות החיים שלי במשך 26 שנה שאני חי בהם עלי אדמות . אני מתנצל, אני מצטער, אני לא יודע למה הגעתי למציאות כזאת, אין לי שום הסבר רציונאלי למה הגעתי למציאות שנסעתי אם זה אפילו 0 קמ"ש, בו בזמן שאדם נמצא על מכסה המנוע שלי. אני לא מתייחס למהירות, אני לא מתייחס לחשש אם זה תיפול שערה משערות, לא נכנס. אני לא יודע למה עשיתי את הדברים האלה. אני מבקש שוב פעם את סליחתך, והלוואי שהצער שיש לי כלפייך יהיה גם ביני לבין המקום, בדברים של חרטה.

כ.ה. דרורי: מה את אומרת עכשיו גברת… [המתלוננת]?

ת. אני לא יודעת מה להגיד.

כ.ה. דרורי: אז אני רוצה לשאול אותך שאלה. הגמרא אומרת, גם בהלכות [תשובה של] הרמב"ם, שחוץ מכל האדם שצריך לפייס אותו, אם אדם משאיר נזק, הוא צריך לפצות אותו. היא אומרת שהיא לא עבדה פה 24 יום. אתה מוכן, ללא שום קשר למשפט הזה, אתה מוכן לשלם לה את השכר שלה של 24 יום ?

הנאשם: כל אגורה שהיא תבקש היא תקבל בו בזמן שהוכח שהנזק שנגרם לה כתוצאה מאותו אירוע.

[...]

כ.ה. דרורי: טוב, תראי, אני לא רוצה ללחוץ עלייך כרגע. את יכולה לחשוב על מה שהוא אמר. את רוצה עכשיו להגיד לו שאת מסכימה לסלוח לו, את לא רוצה, כל מה שאת רוצה. את רוצה לקחת את מספר הטלפון ולדבר איתו בטלפון מחר מחרתיים. כל מה שאת רוצה את יכולה לעשות, אף אחד פה לא מכריח אותך מה לעשות . אבל אני אומר לך שהסיכוי שאי פעם תיפגשו ביניכם, חוץ מדרך בית המשפט, הוא קטן מאוד. אם את רוצה עכשיו להגיד לו משהו מהלב שלך, תגידי. אם את לא רוצה להגיד – אל תגידי. את רוצה לחשוב שתי דקות, תגידי אחרי שאת חושבת .

ת. אני לא יודעת, אני לא הייתי בבית משפט אף פעם, ולא עמדתי ככה ודיברתי כל כך הרבה. אני לא יודעת מה להגיד, אני לא יודעת מה להגיד לכם. אני מאוד כועסת עליו על מה שהוא עשה, מאוד מאוד כועסת, אבל אני לא רוצה גם לפגוע בבנאדם, יש לו ילדים, אשתו הייתה בהריון לפני שנה בערך, היא באה אלי בהריון, אני לא רוצה לפגוע בו, אני לא רוצה שהוא ילך לכלא לכמה שנים טובות, אני לא רוצה, לא רוצה, פשוט אני רוצה שכולם ידעו. יכול להיות שהוא עשה את זה בגלל שאני אתיופית, יכול להיות . בגלל שזה שכולם יבינו שאנחנו גם בני אדם, גם בשבילנו יש חוק. אני בטוחה בזה שאם הייתה מישהי ישראלית הוא לא היה עושה את זה. זהו. אני לא יודעת מה להגיד.

כאן מחליט השופט לעודד את הנאשם להסביר שכמה מחבריו הטובים ביותר אתיופים:

כ.ה. דרורי: מר… [הנאשם] שמעת, כמו שהיא נעלבה בעניין הזה שהתייחסת אליה וכל זה, האם אתה רוצה להגיד לה דבר שהוא מאוד חשוב, לי לפחות, שכל מה שעשית שם בכלל לא קשור להיותה אתיופית, או לזה שאתה מתייחס מלמעלה למטה לעבר אתיופים. לכן, היא בתחושה שהיא, לכן היא השתמשה בביטוי חמור מאוד. אני מעט מאוד שמעתי אנשים שאומרים: 'התייחסו אלי כמו אל כלב'. זה תחושה מאוד קשה שלה, ועל זה אני חושב שאתה צריך לדבר איתה מלבך, ולהגיד לה מה באמת, איך אתה מתייחס אליה, איך אתה רואה אותה בתור בנאדם, תגיד לה, אתה, ביוזמתך, מה שאתה רוצה להגיד.

הנאשם: גב'… [המתלוננת] אני חס וחלילה הנחיתות הזאת של העניין של גזע זה לא קשור. אני לוקח את כל האשמה עלי. אני כבר הקדמתי, היה לי יום גרוע, וזה שאת היית באותו מקום זה מקרי לחלוטין, [...] מבחינתי, את היית מקרית לחלוטין באותו מקום, ובלי שום קשר למראה, ובלי שום קשר למה שאת מתארת וזה. את זה תוציאי מהלב שלך, כי אני כאדם דתי, התורה מחייבת לקרב את האנשים הזרים, לקרב את האנשים שהם לא רגילים. אם זה דוגמא קיצונית של יתום, אלמנה, כל אדם שיש לו משקע. על אחת כמה וכמה, שאת, ברוך השם, רגילה לחלוטין. אני לא מבין למה את מרגישה שיש לך איזשהו זהות . ברוך השם אתם נורמאליים ורגילים בחברה הישראלית . זה טעות שאני לא יודע למה היא השתרשה לך. אבל זה, היום הזה אני לוקח את כל האשמה על הכתפיים, על הכתפיים הצרות שלי. בשבילי אותו יום היה יום שחור מבחינתי.

כ.ה. דרורי: תשקלי את מה שהוא אמר. עכשיו אם קשה לך, אם את רוצה לשבת, את רוצה לשתות מים ולחזור עוד כמה דקות . את רוצה לצאת החוצה ולחשוב על הכל ולחזור בעוד כמה דקות ?

ת . כן.

כ.ה. דרורי: ולהגיד לי מה את חושבת אחרי שתחשבי, בסדר ?

ת . כן.

כ.ה. דרורי: אתה רוצה עוד להגיד עוד משהו שיהיה לה על מה לחשוב שהיא תצא ?

הנאשם: כן. אני רק רוצה להגיד לך שאני רם [צ"ל: ר"מ = ראש מתיבתא] בישיבה, שיש לנו 3 אתיופים בשיעור שלי. זה שיעור ג' עם גילאי 17.

כ.ה. דרורי: תסביר לה מה זה רם [ר"מ], היא לא יודעת . [...]

הנאשם: היחס שלי אליהם – הם כאילו הילדים שלי, בגלל אותה סיבה שהם תמיד מדברים על הנקודה הזאת, שהם מרגישים לא רגילים. אני דאגתי להם לישיבות קבועות, [...] את יכולה לדבר עם האמהות באותה שפה שלך, ותשמעי רק מתוך הנימה של האמא, כמה הם אוהבות אותי וכמה הם מעריכות אותי, לא כאדם, אני לא מדבר כדמות תורנית אלא כאדם שעוזר להם ותומך בהם. אז את מדברת על איזושהי הרגשה בגלל צבע, בגלל גזע, בגלל זה. זה טעות! ותחשבי על זה שאני כל יום נפגש עם 3 ילדים אתיופיים, שבמקרה הלא רחוק הם יכלו להיות אחים שלך, אחים שלך הקטנים, שאני מלמד אותם, ואני מוסר את נפשי עליהם יום יום, שעה שעה, שהם יגדלו והכיוון שלהם יהיה כיוון תורני, וכיוון מחשבתי, לפי איך שאני מאמין בערכים התורניים שלי. אז זה מה שרציתי להגיד, תיקחי את הדוגמא, תיקחי ותציירי אותי כל יום עם 3 כאלה, שהם כאילו האחים שלך, יושב ומלמד אותם ומשקיע שעות על גבי שעות, וגם דואג לעתיד שלהם. אני לא רוצה להתגאות, אבל גם דברים מבחינה כלכלית, אם זה חליפות, אם זה כובעים, שזה לא חובתי. שוב פעם, אני רוצה להגיד לשופט, כל סכום שהיא תבקש היא תקבל, אם היא תרגיש שזה מה שיגרום לה.

כ.ה. דרורי: לא לא, היא לא ביקשה. אתה רואה, אתה מכניס דברים שהיא לא אמרה. היא לא דיברה על כסף, לה יש בעיה של תחושה פנימית . אני בסך הכל דיברתי, מצד עצמי. אל תכניס לה דברים. היא לא באה לפה בשביל כסף, היא באה לפה בגלל התחושה הקשה שלה, אתה שמעת אותה. היא לא הגישה נגדך תביעה אזרחית, היא לא באה בשביל כסף.

הנאשם: אם זה יעשה לה טוב אני מוכן לעשות הכל. אני ביקשתי את הסליחה, את המחילה, רק תדעי שזה מעומק הלב. את יכולה לשאול אפילו את אשתי, כמה רחמן אני. אני לא צריך להעיד על זה, אבל כמה טוב לי [צ"ל: לב] יש לי כשאני רואה אדם כשהוא נכשל או נחלש, מכל הבחינות. אז על אחת כמה וכמה שאת נמצאת במקום עבודה שבו את מקבלת סכום מינימאלי, ואת זה אני גוזל לך, את זה אני יכול חס וחלילה לערער את כל היציבות, שהרי אילולא הייתי הולך בלי לשלם, יכול להיות שהבוס היה מפיל עלייך את כל האשמה. סליחה ומחילה עוד פעם.

כ.ה. דרורי: את רוצה לצאת עכשיו להפסקה לכמה דקות ?

ת . כן.

ואחרי ההפסקה:

כ.ה. דרורי: תודה רבה לך. מה את רוצה להגיד ?

ת . אני סולחת לו, באמת אני סולחת לו, באמת . תשתדל לא לעשות דברים כאלה. אתה יודע, יכולתי לעמוד באותו יום, היה בא איזה, מלא משאיות עוברות בכביש הזה, זה שם ליד השוק, יכולה לבוא איזה משאית אחת ולדרוס אותי, יכולתי למות . אני רציתי לשלוח [צ"ל: לסלוח] לך, אבל העצבנות שלי לא נתנה לי. באותו יום, אשתך באה ובכתה לי. ועכשיו, איך שאתה אומר את זה – אני מאמינה לך, באמת, אתה אומר את האמת. אתה אומר את זה מכל הלב. אני מאמינה לך, ואני סולחת לך.

הנאשם: תודה רבה לך.

כ.ה. דרורי: תודה רבה. העדות שלך מאוד חשובה, ומאוד חשוב שבאת לבית משפט, תודה רבה לך.

הנאשם: תודה רבה.

…

זהו, תם הטקס הקטן הזה של קירוב לבבות וקיבוץ גלויות שתיזמר השופט דרורי. אני אישית מוחה דמעה של התרגשות פטריוטית, אבל אדם ציני ממני ייזכר, אולי, בביטוי "אונס שני", שמשתמשים בו מדי פעם כדי להעיר את החוויה האלימה שעוברת נאנסת שנחקרת על ידי המשטרה ובבית המשפט. אותו אדם יעיר, אולי, שהשופט בעצם ניצל עד תומם את כל היתרונות שהעניק לו המעמד, והעניק לו התואר, והעניק לו צבע העור שלו, והעניקו לו הרב הראשי שלמה עמאר ושר הפנים אלי ישי, וגהר עם כל כובדה של הכרס הקולקטיבית הלבנה הגדולה הזאת על גופה הצנום של הקופאית שנדרסה כדי שתגיד שהיא סולחת, וכך תשחרר במו ידיה את האיש שכיוון אליה מכונית ולחץ על הדוושה.

אדם ציני כזה הוא עורכת הדין של המתלוננת באת כוח המדינה [תודה על התיקון], שחשבה לאחר מעשה על מה שקרה ומה משמעות העניין עבור השופט ועבור הזכויות של הנדרסת, והגיבה:

ב"כ המדינה, עו"ד עדי דמתי, עוזרת ראשית לפרקליט מחוז ירושלים (פלילי), מסרה הודעה לבית המשפט, לאחר הדיון האמור, ולאחר שהגיע לידיה הפרוטוקול המוקלט (בשל איחור בהגעת הפרוטוקול, הודעת המדינה, נמסרה ביום 27.8.07), בזו הלשון:

"בהתאם לדיון שהתקיים ביום 12.7.07, ולהחלטת בית המשפט, המאשימה מודיעה לבית המשפט, כי היא עומדת על עמדתה כפי שהובאה בדיון הנ"ל.

המאשימה מבקשת מבית המשפט, כי במתן החלטתו, יעניק משקל מוגבל להליך הגישור הבלתי פורמאלי שהתקיים באולם בית המשפט. זאת מן הטעם, שבשיחות שקיימה הח"מ לאחר הדיון, התברר לה כי המתלוננת פעלה מתוך תחושה כבוד עמוקה לבית המשפט, ועל כן חשה עצמה מחויבת לשתף פעולה בהליך שהתקיים בפורום שאיננו הולם את הסיטואציה, ללא הכנה נפשית והבנה אמיתית של זכויותיה וחובותיה".

…

אבל השופט לא מוכן לוותר על סצינת הקתרזיס שלו. בעיניו, מה שקרה שם היה רגע של חסד למתלוננת ולעדה ממנה היא באה:

לא יהיה זה מיותר לומר, בהקשר זה, כי בנוסף לעצם האירוע של נסיעת הנאשם ברכבו ישר לכיון המתלוננת, אשר "הגיעה" למכסה המנוע של רכבו של הנאשם, ולאחר מרחק קצר נפלה ונחבלה, חוותה המתלוננת פגיעה נוספת, נפשית ורגשית. היא הסבירה, כי חשה כאילו הנאשם רואה בה "כלב", ואף הוסיפה, כי תחושה זו נבעה מכך, ששיערה שהוא עושה כן עקב היותה ממוצא אתיופי.

421. בעניין זה, ייאמר לשבחו של הנאשם, כי הבין הוא מיד את הבעיה, וסיפר לה, בהרחבה, על כך שבכיתה שבה הוא מלמד, יש לו תלמידים יוצאי אתיופיה (ואף השתמש בדימוי אנושי, "לקרב" את הנושא אל המתלוננת, ואמר לה שהם יכולים להיות האחים שלה – כמצוטט לעיל בפיסקה 47, בעמ' 34). הוא אף ציין עד כמה הוא דואג להם, כולל: קניות כובעים וחליפות (שם). [...]

424. אני חושב שאם תתאר המתלוננת אי פעם, במבט רטרוספקטיבי את חייה בישראל, כי אז המאורע המכונן של חייה, שבו היא התקבלה סופית לחברה הישראלת, כשווה בין שווים, הוא הדיון בפניי. היא החלה את דבריה בהיסוס, בתחושה כי היא אינה נחשבת, ואדם בעל רכב (הנאשם) נהג כלפיה והתייחס אליה, כאל כלב. בהדרגה, נוכחה המתלוננת לדעת, כי שופט מקשיב לכל הגיג מדבריה, שני עורכי דין פונים אליה בנימוס, ולבסוף, גם מי שפגע בה, מתנצל בפניה, ומביע כבוד לעדה האתיופית, ממנה היא באה. אותו אדם, גם מוכן לפצותה, כספית, על נזקיה.

425. אני משער כי בדקות המעטות, בהן שהתה המתלוננת בהפסקה, ועשתה "חושבים", היא הבינה את השיפור העצום במעמדה החברתי בין תחילת הדיון לסופו. על כן, לאחר ההפסקה, אמרה המתלוננת, ללא חשש, כי היא סולחת, וזאת גם לאחר ששוכנעה כי התנצלותו של הנאשם ובקשת הסליחה שלו היא "מכל הלב", ולכן אמרה לו: "אני מאמינה לך, ואני סולחת לך" (מצוטט בפיסקה 48 לעיל).

בסוף פסק הדין, לאחר עוד כמה הררים של פלפולים, השופט דרורי חוזר ומדגיש את הרגע המרגש שחווה, שחשיבותו גבוהה יותר מאשר שיקולים משפטיים קרים לגבי המקרה, כמו אלה שהעלתה עורכת הדין של המתלוננת.

עבור השופט, נראה שהדריסה הזו היתה כמעט דריסה מבורכת, דריסה שהאל גרם לה כדי ליצור את הסצינה המרגשת הזו בבית המשפט שבה התאחדו מרוקאי ואתיופי באחווה כל-יהודית של דורס ונדרס:

525. מנקודת מבטה של המתלוננת, ניתן לומר זאת: המתלוננת, כחלק מיהודי אתיופיה, אשר גיאוגרפית היו מנותקים מתפוצות ישראל השונות, במשך שנים רבות, חשה ברמ"ח אבריה ובשס"ה גידיה, את היותה יהודיה, ואת זיקתה העמוקה לבורא עולם. לא בכדי, קישרה המתלוננת, בין סליחתה שלה, כלפי הנאשם, לבין כך שאלוקים הוא הסולח. ואלה היו דבריה (הובאו בפיסקה 43 לעיל):
"אין יותר גדול מאלוהים, גם אלוהים סולח, יכול להיות שכן".

526. אם יש צורך בהוכחות נוספות לזיקה הפנימית, העמוקה, בין היהודים בכל אתר ואתר על פני כדור הארץ – כאשר העדה היהודית האתיופית, היא חלק בלתי נפרד מעם ישראל – קיבלנו הוכחה זו, בדרך שבאה לידי ביטוי בסליחתה של המתלוננת, כאמור לעיל. [...]

528. מעמד ההתנצלות ובקשת הסליחה של הנאשם, והיענותה של המתלוננת לבקשתו, באומרה כי היא סולחת לו, כמו האל, היא, בעיניי, רגע ייחודי, אפוף הוד ושגב, שמעטים מאוד כמותו היו באולמות בית המשפט.

זה הטקסט. ועכשיו תשפטו אתם.

עד שיהיה לי כוח לפוסט אמיתי, אני מפנה אתכם לטקסט נשגב שפורסם באתר של "המרכז לאמנות הפיתוי", שהוא, ככל שאני מצליחה להבין, מיצג פמיניסטי-חברתי העוסק בחרדותיו האפלים של הגבר הישראלי ובנקודת המבט המעוותת שלו על נשים ועל העולם.

בטקסט הספציפי הזה, אחד ה"בוגרים" של "קורסי הפיתוי" שמעביר לכאורה אותו ה"מרכז" חולק חוויה משדה הקרב בין המינים. הנה רגע המפתח בחוויה הזו:

לפני שעה יצאתי לעשות כמה סידורים ליד הבית. בדרך חזרה, כשאני הולך ברחוב, אני רואה בחורה ממש חמודה יושבת באוטו שלה. חשבתי לעצמי איזה כוסית והמשכתי ללכת. אחרי משהו כמו 10 מטר עצרתי רגע וחשבתי לעצמי שאני חייב לעשות משהו.

הסתובבתי, היא עדיין ישבה באוטו, החלטתי שאני נכנס לה לאוטו ומתיישב לידה. קיבלתי פחד מטורף אבל החלטתי שאני עושה את זה.
מתקרב אליה לאוטו ונכנס! הבחורה מסתכלת עלי בשוק ולא יודעת מה להגיד! אני אומר לה:
"..קרה לך משהו? את לא רגילה שבחורים מתחילים איתך..?"
היא מתחילה לגמגם: "..לא, מה, איך, אני פשוט לא רגילה," ועוד כמה בלבולי שכל…
אני עדיין קצת רועד אבל מרגיש שזו אחלה הזדמנות, ואומר לה "..טוב אז תתרגלי, כשאני רואה מישהי שמוצאת חן בעיניי אני פשוט ניגש, לא משנה איפה היא תהיה.." מן משפט גבורה כזה.
היא התחילה קצת להתרכך. ליטפתי לה קצת את הרגל ואמרתי לה שאין לה מה לדאוג ושאני לא מסוכן. היא חייכה והתחלנו לדבר.
אחרי משהו כמו רבע שעה, ביקשתי טלפון. נתנה לי בלי בעיה, אני מרגיש שכל השיחה היא עדיין קצת בהלם ממני וזה פועל לטובתי.

מה אין כאן? הפחד, הדחיפות, המשיכה אל האויב, הטראומה של עם רודף-נרדף, ההשפלה, הכוח, הכיבוש. בהמשך הסיפרו הוא כמובן נועץ בבחורה את דגלו, אחרי שהסביר לה מי כאן השולט. זה מזעזע. זה נפלא. נשגב, כאמור.

אבל, במקרה שקראתי לא נכון את כל העניין, ומדובר בקורסים אמיתיים שמועברים לאנשים אמיתיים, וזה סוג התכנים שמועבר בהם, אזי אני חייבת להגיד שזה נורא שהמרכז מעודד אנשים להתנהגות כזו, שיכולה להביא לאלימות ולפגיעה של ממש בנפש.

כי לו אני הבחורה הזו ולוזר מתועב כזה פורץ אליי לאוטו, הוא יוצא משם אחרי עשרים שניות עם אשך אחד פחות ממה שהיה לו כשהגיע.

במקרה הטוב, כלומר אם הוא צ'אק נוריס, זה אומר שנשארים לו חמישה אשכים בלבד.

שבוע טוב. (ותודה לרוסי הכי טוב ever על הלינק.)

כשהם באו לקחת את הערבים, שתקתי, כי לא הייתי ערבי.

כשהם באו לקחת את העובדים הזרים, שתקתי, כי לא הייתי עובד זר.

כשהם באו לקחת את הפמיניסטיות האנטי-מיליטריסטיות, שתקתי, כי– רגע, שיט.

כן, יש חוק בארץ הזאת נגד הסתה להשתמטות משירות צבאי. (היה גם הרבה שנים חוק נגד קיום יחסי מין אנאליים.) אפשר, טכנית, להפעיל את החוק על מי שנותן טיפים באינטרנט מה בדיוק צריך להגיד לקב"ן כדי להוציא פרופיל 21. אבל פרקטית, החשש לפגיעה בזכות הדיבור של אזרחים תמימים גדול הרבה יותר מהאיום למדינה. גם המשטרה יודעת את זה — בגלל זה היא לא ערכה הרבה פשיטות כאלה עד עכשיו. עד עכשיו. עד שהמיליטריזם במדינה הזאת גאה לרמה כזאת, והמחויבות לדמוקרטיה נחלשה כל כך, שהם יודעים שלאף אחד פשוט לא יהיה אכפת.

ככל שאני יכולה לראות, "פרופיל חדש" היא לא "תנועה שמטיפה לסרבנות", ובטח שעיקר הפעילות שלה הוא לא לתת טיפים לילדים איך לרמות את הקב"ן. היא תנועה שמתעקשת לדבר בפומבי על כמה נושאים שצריכים להיות חשובים גם למי שחושב שכל הפעולות של צה"ל מ-1948 היו מוצדקות ב-100%. כמו זה שהילדים שלנו גדלים עם שטיפת-מוח קרביסטית מורבידית. כמו זה שהמאבק הפמיניסטי בישראל לעולם לא יסתיים עד שנחשוב ברצינות על ההערצה למנהיגים צבאיים. כמו זה שצה"ל סובל מעודף כוח אדם ג'ובניקי. הוא משחרר בקלות לא רק חרדים אלא אוכלוסיות ענקיות של בעלי "בעיות נפשיות" ובעיקר בחורות. ועדיין יש יותר מדי אנשים, וכתוצאה מזה הצבא ממציא משרדים מיותרים ודרכים איטיות לעבוד, כדי להעסיק מחזור-גיוס אחרי מחזור-גיוס של נערים משועממים בהזזת עפרונות.

תיכוניסטים לפני גיוס מדברים זה עם זה כל הזמן על קב"נים, סירוב לשרת מטעמי מצפון וכמה קשה להיראות דתית. המדינה משתפת איתם פעולה בפועל כשהיא משחררת אותם מצה"ל באנחת רווחה. אבל בו בזמן, רשמית, היא מגדירה אותם כבוגדים ומוקצים ומעמידה פנים שהשיח הזה לא קיים. "פרופיל חדש" מנסה לשבור את הטאבו הזה. זה מה שהפך את אנשי התנועה למוקצים מספיק מבחינת המיינסטרים כדי שיהיה אפשר לעצור אותם בלי שאף אחד ימחה יותר מדי. וכמובן בלי רעש בתקשורת, שהלכה לישון עוד בתחילת המלחמה בעזה.

אמיתי סנדי שואל אם נפגין כשיעצרו אותו. הלוואי שהייתי יכולה להגיד שזו שאלה מטומטמת, מוגזמת, קנטרנית. מדינות משטרה לא נולדות ביום אחד. הן מתבשלות לאט לאט. השנאה, הפרנויה והאנטי-דמוקרטיות שגאו פה בזמן המתקפה על עזה לא הולכות ללכת לשום מקום.

טוב, לפחות בטוח שיהיה פה מעניין.

יום עצמאות שמח.

נניח שאתם רואים גבר עומד בפינה בגן שעשועים, בפארק שילדים משחקים בו או בדיזנגוף סנטר איפה שהילדים נופלים מהתחת של הפיל. ונניח שנראה לכם שהגבר הזה לא מסתכל על אף ילד במיוחד, כלומר הוא לא כאן כדי לשמור על ילד. איך אתם מסבירים לעצמכם את התופעה?

- אולי הגבר הזה מחכה למישהו או שהוא לא מרגיש טוב אז הוא עצר קצת בטרם ימשיך ללכת

- אולי נוח לו לשבת כאן

- אולי הוא חושב שילדים זה חמוד

- אולי הוא מרגיש זקן ועייף ועושה לו טוב לראות ילדים מתרוצצים ולהיזכר שיש אנרגיה בעולם

- אולי הוא כותב ספר ילדים או שירי ילדים ומחפש מוזה

- אולי הוא מסטול

- אולי בא לו גם להתנדנד בנדנדה אבל הוא מתבייש

אך לא! לפי התסריטאים של פרק של "CSI" שראיתי באקראי, ובעצם גם לפי כל התרבות הפופולרית האמריקאית שהצמיחה אותם כמו פטריה בין האצבעות של הרגליים, ההסבר היחיד הוא זה:

- הוא פדופיל.

כלומר, האדון לאו דווקא בא לחטוף ילד מהפארק ולבצע בו את זממו, אולי הוא סתם בא להסתכל, אבל הסיבה היחידה להסתכל על ילדים משחקים, לפחות אם אתה זכר, היא גירוי מיני.

וזה לא רק בארה"ב — אני חייבת להיזכר, בעצב רב, בתגובות שקיבל איזה בחור בפורום ישראלי שאני כותבת בו כשהעלה תמונה של ילד חמוד שצילם בתאילנד. "אתה מצלם ילדים? זה לא קצת חולני?" שאלו אותו כמה וכמה אנשים, כאילו אף פעם אנשים לא ציירו ילדים או כתבו על ילדים, כאילו ההישרדות של המין האנושי לא מושתתת ביולוגית על כך שמבוגרים אנושיים יחשבו שפעוטות אנושיים זה חמוד ויפה וראוי לאהבה והגנה.

ואני באמת לא מרבה לרחם על גברים שמתלוננים שמפרשים את מעשיהם בצורה תוקפנית או מינית מדי רק כי הם גברים. כשהם אומרים דברים כמו "אני כבר לא יכול להחמיא לבחורות במשרד על התספורת החדשה", או נעלבים כשאני לא עונה להם ברחוב — אז בו-הו, באמת. העובדות הן שכקבוצה אתם מסוכנים, ואנחנו, כלומר נשים בודדות, מחוקקים, המדינה, כולנו, לא יכולים להרשות לעצמנו להתעלם מזה רק כי זה פוגע ברגשות הענוגים של חלקכם. אבל לאסור על כל המין הגברי לחוש חיבה ורוך כלפי ילדים פן יחשבו שהם פדופילים — זה חולני ומטורף.

במו עיניי ראיתי יותר מאמריקאי אחד מסביר שהוא לא קורא ספרים המיועדים לנוער (למרות שלפחות בתחום הפנטסיה, ספרי הנוער מעניינים בדיוק כמו ספרי המבוגרים) כי הוא מפחד ונבוך להסתובב ליד מדפי ספרי הילדים בחנות, פן יחשבו שהוא פדופיל.

אני תוהה מה הדורות הבאים יחשבו כשיסתכלו על סוף המאה העשרים ותחילת העשרים ואחת ויראו את ציד-המכשפות הזה שכבש את ארה"ב ושמתפשט בהדרגה גם בארצות מערב אחרות. הפוביה האמריקאית מפדופיליים גדולה עד כדי כך שילדים כבר לא יכולים ללכת לשחק בחורשה ליד הבית או לנסוע על האופניים לבית ספר: כל העברה שלהם ממרחב מפוקח אחד למרחב מפוקח אחר צריכה להיעשות ברכב ממוגן. ותיכוניסטיות נעצרות על הפצת חומר פדופילי לאחר ששלחו תמונות עירום של עצמן לחבר בסלולרי.

יגידו, כנראה, שכולנו היינו דפוקים בשכל. אבל זה נכון לגבי כל תקופה.

ככל שגבר יותר גבוה, כך הוא פחות צריך כתפיים רחבות כדי להיות סקסי, וההיפך.

זו לא הטרדה מינית אם המטריד יפה מספיק. המוטרד הוא שקובע אם המטריד יפה מספיק.

כל שיר שכולל את המילה "אינטרסטייט" (באנגלית) יותר מגניב משיר דומה שאינו כולל את המילה "אינטרסטייט".

כדי להיות רווק תל אביבי אמיתי, אתה צריך לחיות בחורבה מטונפת ושורצת מקקים אבל להיות סנוב באופן מופלג לגבי הקפה שלך והחומוס שלך.

להיראות מזרח-אסייתית זה לרמות (את אוטומטית תהיי יותר כוסית).

מסתובבים בינינו אנשים שנראים אמיתיים לכל דבר בעוד שתאריך הלידה שלהם הוא בשנות התשעים.

הכנת קפה היא פעולה מסובכת ומסוכנת מכדי לעשות אותה על הבוקר לפני הקפה.

מידת הצביטוּת של לחיים תלויה הן בעומק שלהן, הן בצמיגוּת והן במרקם פני השטח.

אין זה מין הנימוס להראות לאנשים תמונות של בנך/אחיינך התינוק ולחכות שיגידו "איזה חמוד", כשאתה יודע שהוא מכוער ומשופם.

אנשים עם ילדים מזדקנים מהר יותר.

אין גבר מסוכן מכזה שחושב שנשים לא רוצות אותו כי הוא נחמד מדי.

עיניים כחולות הן תמיד הפתעה.

כשההורים שלך מדברים עליך עם חבריהם הם תמיד יציגו את עצמם כדמויות מובילות ומנווטות בחייך, גם אם בפועל הם שומעים שהתארסת/התפטרת/איבדת רגל רק חודשיים לאחר המקרה וב-SMS.

אני לא מתכוונת להתנצל על זה שאני לא מעדכנת את הבלוג, כי למי זה בדיוק מפריע חוץ ממני? (זו לא שאלה רטורית, התשובה היא אדר שלו, כתבת בוויינט מחשבים. אדר, תהיי בשקט. אני לא רואה שאת כותבת משהו מעניין.) אבל אני חושבת שהסיבות שאני לא עושה את זה הן אולי מעניינות.

אחרי כשמונה שנים של קריאה אינטנסיבית בבלוגים, גיבשתי רעיון שכדי שבלוג יהיה יותר מאוסף זניח של עיטושים גרפומניים, הוא צריך משהו שיהפוך אותו לקוהרנטי. הוא צריך לעשות משהו ספציפי, ובתקווה – לעשות אותו טוב. זה לא אומר שאין מקום לגמישות. קחו את הבלוג של עידוק. הוא עוסק בכל מיני נושאים, אבל יש תמה שלטת, והיא "רבאק, איזה ניג'ס עידוק". אצל תומר ליכטש מדובר לא במה הוא כותב אלא באיך הוא כותב, שזה כמובן עדיף, כי דעות ואבחנות יש עשר בשנקל באינטרנט הזאת אבל קולות כריזמטיים קצת יותר קשה למצוא.

ואני? את הדברים שאני כותבת עליהם אפשר להגדיר כשילוב בין הסרטים שלי באותו השבוע לבין דברים שאני חושבת שיגרמו לי להישמע אינטלקטואלית. מבחינת הקול, ביום טוב, אני נשמעת כמו הבלוגים שאני קוראת באותו החודש. ביום רע אני נשמעת כמו בלוג בקפה דה מרקר. לא נעים. עקרונית אני עדיין מאמינה שאני יודעת לכתוב, אבל זה כמו שתאורטית אני מלכה במיטה – אם אני לא אעשה משהו כדי להתאמן על זה, זה לעולם לא יתבטא בפועל.

(החודש אני קוראת בלוגרים שכותבים על חיי המין שלהם.)

אני לא אנטוש את הבלוג הזה מהסיבה הפשוטה שאני חושבת שהשם שלו גאוני, וגם מהלוגו אני די מרוצה.

בינתיים אני קוראת ספר מופלא מ-1922, בשם "In Defense of Women", של ה. ל. מנקן, שמעולם לא שמעתי עליו לפני שראיתי את הטייטל בארגז מוזלים של סטימצקי. לפי וויקיפדיה, על המצבה של מנקן יש כתובת שבה הוא מבקש ממוקירי זכרו

לסלוח לאיזה חוטא ולקרוץ לאיזו בחורה מכוערת.

איש כלבבי. הקריאה בספר הפרובוקטיבי והמקסים שלו מעמתת אותי עם הפער בין מה שאני אמורה או רוצה להרגיש לגבי כל מיני דברים לבין מה שאני באמת מרגישה. זה משהו שקורה לי די הרבה. במקרה הזה הבעיה היא שלהלכה אני פמיניסטית מתוחכמת ועזבו אותי מהכללות מגדריות באמא'שלכם. אבל למעשה אני חושבת שהקטע הבא מבריק:

היא עשויה לקנא בו על חופש התנועה והעיסוק הזכריים שלו, על שלוות-הנפש שלו האטומה להפרעות, על החדווה האיכרית שהוא מפיק מחטאים זולים, על יכולתו להסתיר את פניה האכזריות של המציאות מאחורי גלימת רומנטיות, על התמימות והילדותיות הכלליות שלו. אבל היא אף פעם לא מקנאת באגו הבוסרי שלו; היא אף פעם לא מקנאת בנפשו הרעועה והמגוחכת.

התפיסה החדה הזו של העזוז והעמדת-הפנים הגבריות, ההבנה המדויקת של הגבר כדמות הטרגי-קומית הנצחית, היא שעומדת בבסיס האירוניה החומלת שאנחנו נוטים לכנות אינסטינקט אמהי. אשה שואפת לטפל בגבר כאם פשוט כי היא רואה את מלוא חוסר האונים שלו, הצורך שלו בסביבה אוהדת, האשליה העצמית הנוגעת ללב שלו.

(תרגום גרוע שלי, האנגלית במקור מהממת)

אני לא מסכימה עם מה שהוא אומר על גברים, מיינד יו, במיוחד לא כשברור שהוא בונה על ההגדרות האלה כדי לשרטט בפרקים הבאים קרב אפוקליפטי בין המינים, שבו הגברים צריכים להשתמש בטכנולוגיה מתקדמת כדי להתגבר על היתרונות המולדים לכאורה של הגזע הנשי המאיים. אבל.

אולי התמה של הבלוג תהיה דרכים שבהן אני לא שמאלנית טובה.

זה מה שקורה כשמתעכבים עם פוסטים: עמית כנעני, עידן מאנקדוטות, יריב חבוט ודבורית שרגל כבר הספיקו להרים גבה על הראיון המגוחך של דה מרקר עם נטלי קרמר, מנהלת קבוצת התוכנה בחברת מודו.

מלבד הערך התזונתי האפסי של הכתבה (במשרדים של מודו "הפרקט בוהק וסלסלות התפוחים בכל מקום משדרות בריאות"), היא פשוט מביעה בוז עוצר-נשימה למין הנשי – ובפרט למיעוט החריג מתוכו שעוסק בתחום גברי כמו הייטק. אבל כמו שכבר אמרתי פעם, אל תקשיבו לי, אני עובדת אצל המתחרים. פשוט תקראו:

ראיונות עם נשים מנהלות מתחום ההיי-טק נוטים להפוך לא פעם למפגש מתסכל במיוחד: אף שמדובר בנשים מבריקות ומצליחות על פי כל קנה מידה אובייקטיווי, הניסיון להוציא מהן אמירה משמעותית ומעניינת משולה להכאה בסלע נטול טיפת מים.

אילו אמירות משמעותיות היו אמורות המרואיינות הכושלות הללו לספק? ובכן:

אשת היי-טק סטנדרטית תרגיש מאוד בנוח לדבר על המוצר, ומאוד לא בנוח לדבר על עצמה

על תקרת הזכוכית היא שמעה, אבל אישית לא נתקלה בה אף פעם

כל ניסיון לדבר על משהו שאינו קשור להיי-טק באופן מובהק נתקל בדרך כלל במשיכת כתפיים קלה ועצבנית

לפי ההערות הללו, אני מניחה שהכתבים רצו לעשות כתבה על היותה של נטלי קרמר אשה בעולם הייטק, בעוד שקרמר התעקשה להישאר במה שלדעתה הוא און-טופיק ולדבר על מודו. חצופה. אם היו רוצים לכתוב על מודו, היו מראיינים איש הייטק אמיתי, עם שערות על החזה.

היא מומחית גדולה בכל מה שקשור לתפקידיה, אבל מומחית קטנה מאוד בכל תחום משיק.

אפשרות שניה: הכוונה היא פשוט שנשות הייטק לא באמת מבינות בהייטק מעבר למסמך האקסל הספציפי שעליו הן עובדות כרגע, ולכן אין להן באמת מה להגיד לכתב מחשבים.

תכונה אחת עוברת כחוט השני בין כולן: הן ממוקדות מטרה באופן מעורר התפעלות. אישיות תוססת ומעניינת, לעומת זאת, לא ברור אם יש שם.

אפשרות שלישית: נשות הייטק הן רובוטיות משעממות, אחרת הן לא היו בוחרות בתחום הלא-נשי הזה. אפשרות רביעית: הנשים פשוט ויתרו על רוח-החיים הנשית הקופצנית שלהן כשהחלו לעבוד עבור התאגיד. יש מצב שגם יבשו להן השחלות.

…

על הכתבה חתומים טלי חרותי-סובר ואורי ברקוביץ. ברקוביץ', שאותו אני מכירה היכרות שטחית מימי מעריב (בחור נחמד), הוא עורך אתר TheMarker IT. פעם הוא קרא לנשים שמגיעות לאירועים של הגראז' גיקס "בנות". בקטנה. טור קלאסי שלו על זנות ברשת נכתב, כנראה, בעקבות היתקלות בארבע נשים בעלות מראה מזרח-אירופי שנסעו במכונית. מכיוון שהיה ברור לו שמדובר בפרוצות – מה עוד יכול להיות ההסבר לארבע רוסיות במונית? – זה נתן לו השראה לשורה של הגיגים על זנות (ואינטרנט):

ארבע בובות יפהפיות בעלות מראה מזרח אירופי שותקות קפואות במונית שעצרה לידנו ברמזור. יום שישי, רחוב הופיין בחולון, ליד היציאה מאיילון דרום. לצד הבת ימי של הרחוב קוראים יוספטל. רחוב ראשי של שתי ערי לוויין גדולות.

נוכחותן דרשה הסבר. על-פי התסריט הלא בלתי סביר שציירתי בנפשי, היו אלה נערות עובדות בסבב לקוחות. העיניים הכבויות הותירו מעט מקום לספק. ביטאתי את הערכתי בקול רם באוזניה של חברתי דאז, שישבה לצדי.

"בובות". טוב. ברקוביץ' הוא לא היחיד שטקסטים שלו עושים לי עקצוצים בלבלב. כתב דה מרקר גיא גרימלנד התעקש כמה פעמים למתג את אורלי יקואל כ"בלוגרית בלונדינית", וכך ליצור תמונה של גרופית סקסית שמקשטת באטרקטיביות החיצונית שלה את העולם הגברי של ההייטק. בנוסף, אני זוכרת לפחות שני סיכומים "מדעיים" מופלאים באמת של ההבדל בין גברים לנשים ברשת לפי דה מרקר:

גברים פשוט מפסיקים לגלוש ברשת כשהם מתחתנים, וזה קורה בעולם המערבי באזור גיל 30. נשים נשואות לא רק שלא מפסיקות את הפעילות, אלא נוטות יותר להעלות תמונות מחיי המשפחה והנישואים. מה שמוכיח לנו שגם ברשת החלוקה המגדרית מקבלת משנה תוקף: נשים מקננות וגברים, עדיין, ציידים. [מתוך אייטם של גדי להב]

נקודה מעניינת נוספת העולה מהמחקר היא שנשים מתנהגות כנשים – בכל מה שהן עושות, ובכל מקום בו הן נמצאות. עבור נשים, האינטרנט מהווה רק ערוץ נוסף בשביל לעשות את הדברים שהן נהנות מהם – קניות, שיחה, ודאגה לאחרים. [מתוך אייטם של גיא גרימלנד מ-2007]

מסקנה? "התקף המיזוגניות" של דה מרקר שעליו העירה אתמול דבורית שרגל דומה יותר למחלה כרונית. אם לא הייתי עובדת בעיתון כלכלי, הייתי מן הסתם מניחה שניצבת מולי הפגנת כוח פטריארכלית – אנחנו, שעומדים בצד של הטכנולוגיה וההון, מרשים לעצמנו לדבר בצורה כזו על הצד השני, שבו נמצאות בין השאר הנשים. או אולי, מכיוון שקוראי העיתון מוגדרים כגברים, יש כאן ניצול ילדותי של הרגע שבו הנשים לא מקשיבות כדי לבצע חיזוק-טסטוסטרון הדדי, באווירת בלייזר. אבל אני כן עובדת בעיתון כלכלי, ומבפנים הדברים האלה לא נראים כל כך פשוטים אף פעם. מה שבטוח, כתיבה לא זהירה מעידה הרבה על ההנחות המוקדמות של המחבר.

אז מספרים לי שבר רפאלי, האשה היפה ביקום אך כנראה לא המודעת ביותר מבחינה פוליטית (ראו פרשיה קודמת), הורידה את החולצה בשביל איזו חברת הלבשה תחתונה ופלטה את הטקסטים המבריקים "יש רק דרך אחת לגלות לו כמה בזבזת היום" וכן "יש רק דרך אחת לגלות לו ששרטת את האוטו".

דהיינו, אם נכנעת לדחפייך קלי הדעת והוצאת את הכסף שהוא הרוויח בעבודה קשה על ההבלים הנשיים שלך, או לחילופין נהגת בחוסר אחריות כשנכנסת לאוטו תחת השפעת שחלות, קחי אחריות על הנזקים שגרמת לבוס ופייסי אותו בדרך הרלוונטית היחידה – מציצה.

אוקיי, אוקיי, אני כאילו אמורה להתעצבן אבל זה באמת פרימיטיבי מכדי שזה יהיה משהו חוץ ממצחיק. אם אני צריכה לדמיין את הפרסומאי שאחראי לטקסט הזה, אני לא חושבת על אחד מהבהמות המתסכלים האלה אלא על דמות מצוירת קטנה וקסומה שקמה בבוקר, תוקעת את הראש ברקטום ומוצאת שם מנהרת זמן לשנות החמישים.

מה שעוד יותר חמוד הוא התגובה טובת הלב והקלוּלסית לחלוטין של גולן בן-דוד, מנכ"ל משרד הפרסום בנדה, ללקוחות הזועמים (ותודה לאהוד שהסב את תשומת לבי):

בפרסומת מסוג כזה לא נעשה שימוש ציני במין, או חלילה סקסיסטי, אלא פונקציונלי. בקטגוריית הלבשה תחתונה יש לגיטימציה להשתמש בסקס כאמצעי שיווקי. באופן יוצא מן הכלל, דווקא בפרסומת זו אפשר להבחין בקונספט המכיל בבסיסו פנייה למין הנשי בדרך הומוריסטית, כשהמטרה היא הצגת סיטואציה שתהיה קלה להזדהות אצל הצרכן.

שלב אחרי שלב:

בפרסומת מסוג כזה לא נעשה שימוש ציני במין, או חלילה סקסיסטי, אלא פונקציונלי.

אני משערת שב"פונקציונלי" הוא מתכוון "הלבשה תחתונה נועדה למין ולכן אנחנו מציגים אותה בהקשר מיני". כן? לא. מילא. אבל ב"סקסיסטי" אני די בטוחה שהוא התכוון "שוב הפמיניסטיסטיות האלה מתעצבנים שאנחנו מראים בחורה בחזיה, מה יש, חזיה זה מה שאנחנו מוכרים". כלומר, תקנו אותי אם אני טועה, אבל הוא פספס לחלוטין את הנקודה.

(וכמובן, זה כן "שימוש ציני" במין. איך שימוש פונקציונלי לצרכי פרסומת יכול להיות לא ציני? לא משנה, זה כבר למתקדמים.)

בקטגוריית הלבשה תחתונה יש לגיטימציה להשתמש בסקס כאמצעי שיווקי.

זה יותר לגיטימי מלהשתמש בסקס כדי לפרסם אבקת כביסה, בהחלט, אבל אפשר גם להיות מקוריים ולוותר. כבר כתבתי פעם שאהבתי את סלוגי הרבה יותר כשהם פרסמו תחתונים על אגסים ומלונים ולא על קטינות פתייניות. בכל מקרה, מה זה קשור לעניין?

באופן יוצא מן הכלל,

"ותגידו תודה" –

דווקא בפרסומת זו אפשר להבחין בקונספט המכיל בבסיסו פנייה למין הנשי בדרך הומוריסטית,

חי!

כשהמטרה היא הצגת סיטואציה שתהיה קלה להזדהות אצל הצרכן.

"כי מי מביניכן לא עטתה חזיה יקרה והשתמשה במיניותה הנוטפת כדי להרגיע את אבא'לה אחרי שכישורי הנהיגה הנשיים הלוקים בחסר שלה גרמו לה להרוס לו את האוטו? נכון, בנות? נכון? למה אתן מסתכלות עליי ככה? אולי… אולי כדאי שאני פשוט אלך עכשיו".

…ונראה לי שהוא התכוון "צרכנית". מממ, פרויד.

קיבלתי הודעה לעיתונות מיצרנית סלולריים כלשהי ש

מציגה דגמים הפונים לקהל הנשי [...] עיצוב ייחודי ואפליקציות ייחודיות לנשים כגון: מדד לצריכת הקלוריות ורשימת קניות

אני לא אכביר מילים: כבר דובר מספיק על זה שחברות טכנולוגיה חושבות שהדרך "לפנות לקהל הנשי" (תמיד במילים אלה) היא לייצר גאדג'טים ורודים שמכילים מראה ופודריה, ובכל מקרה אין לי מה לומר מלבד זה שזה מטופש, לא נעים וסביר להניח שגם לא רווחי.

הדגמים עצמם דווקא נראים מעוצבים היטב בתמונה שמצורפת לקומוניקט, וכן, עיצוב חלקלק ונאה הוא בהחלט דרך לקסום (גם) לחובבות האקססוריז. אבל "מדד לצריכת הקלוריות ורשימת קניות"? זה מסוג הדברים שאני מתקשה להאמין שמישהו העז להעלות בקול רם באיזו ישיבת סיעור מוחין, ועוד יותר מתקשה להאמין שהחברים האחרים בצוות, בהם מן הסתם גם נשים או לפחות כאלה שפגשו פעם אשה, אמרו לו "כן! רעיון טוב! בואו נעשה את זה!".

בבלוג של RealInterroBang מצאתי ציטוט משעשע של בחורה אמריקאית שנזכרה בחוויות משיעורי חינוך מיני:

הייתי צריכה להעביר חטיף קיטקט בסבב לבחורים שונים בכיתה, ואז אמרו לי שהקיטקט מסמל אותי, ולמה שבעלי ירצה קיטקט אכול למחצה, ובתגובה לזה שאלתי אם מישהו עומד לנגוס לי נתח מהכוס בכל פעם שאני עושה סקס, ואם כך, למה שאני ארצה להזדיין עם בעלי?

אוקיי, את משל הקיטקט עוד לא שמעתי. כמה אמריקאי ומצחיק (וכאילו, משפיל ומזעזע עבור הבחורה, אבל אפשר להגיד את אותו הדבר על בית הספר התיכון באופן כללי). אבל בסך הכל זו עוד וריאציה על אותו הרעיון הישן. ילדים, למשל, יודעים להגיד בפשטות שמי שנותנת יותר שווה פחות. בגרסה המעודנת החביבה על דודות דתיות שכותבות טוקבקים ב-nrg יהדות, זה נשמע משהו כמו: "אשה חסודה היא כמו בגד בחנות יוקרה, שלא כל אחד יכול לקחת ולמשש ולכן ערכה עולה".

לכאורה לא צריכה להיות בעיה להתווכח עם הטיעון הזה על כל גרסאותיו. הוא מורכב משלוש הנחות מוקדמות ברורות, שכל אחת מהן ניתנת להפרכה בנפרד: (1) לאשה יש ערך נקוב; (2) יחסי מין פירושם שמישהו משתמש באשה; (3) ערכה של האשה יורד עם השימוש. זה הכל.

אבל לכו תשכנעו את הגברים והנשים החביבים שעושים שיעורי abstinence only בארה"ב או כותבים טוקבקים ב-nrg. עזבו לשכנע – לכו תבהירו להם אפילו למה זה עשוי להיתפס כמעליב. כלומר, מאיפה להתחיל? להסביר להם שאשה נמדדת על יותר מסקאלה אחת? להתווכח על הפסיביות שמיוחסת לאשה בהקשר המיני? או שמא פשוט לבקש מהם להניח שבשוק החילוני, בחורות מתחילות את המשחק עם כל כך הרבה "נקודות" ששום כמות של זיונים לא תאפס את המונה?

אני מעריצה אנשים שמסוגלים להתווכח עם נציגי היקום האחר הזה – ולו רק כדי שיהיה ייצוג בדיון לגישה שלפיה אשה היא לא חפץ, למקרה שמישהו מקשיב. אני, באופן פרטי, לא מסוגלת לגייס את האופטימיות.