אז מצאתי את הלסת שלי מאחורי הספה, ניגבתי ממנה את האבק, חיברתי אותה בחזרה לפרצוף ועכשיו אני מוכנה להגיב באופן רציני (וארוך) לכתבה הזו של רותי סיני שהופיעה אתמול בכלכליסט.

כן, קורא נבון צריך לפקפק מיד באמינות של הכתבה הזו: היא נראית כמו עלילת-דם שמאלנית. הקופאית האתיופית חסרת ההגנה, האברך הברברי שהיה מוכן לדרוס אותה כדי לא לשלם ביציאה מהחניון, ועוד עזב את המקום כשהיא מוטלת מדממת על המדרכה, ועוד שיקר למשטרה; ההתנשאות העדתית של השופט; המאמץ לא "להרוס" לנאשם את העתיד בבית הדין הרבני, באווירת "הם לא מהסוג שהולך לכלא, הם מהסוג שהולך לקרבי"; אלי ישי והרב הראשי לישראל שהתערבו בסיפור, והיד האחת שעשו-לכאורה כל נציגי השררה הימנית והדתית נגד הצדק — הכל כאילו מעוצב במיוחד כדי ללחוץ על כל הכפתורים של הקורא השמאלני, ליצור "אורגיה ליברלית", כפי שהפליץ ידידי צביקה בשור בבלוגו.

לא יזיק להפריד בין תאוות-נקמה אינסטינקטיבית (ובעייתית מבחינה מוסרית) שדורשת להרשיע את הנאשם, לבין השאלה אם מניעיו של השופט היו ראויים או לא ראויים. לא יזיק גם שאול למה עלה הסיפור הזה עכשיו אם פסק הדין ניתן בספטמבר. מן הסתם זה קשור לכך שהשופט המושמץ, משה דרורי, מועמד למושב בבית המשפט העליון — החל מאתמול.

אז יעשה אותו הקורא הנבון? הוא יילך למקור, בעזרת פלאי טכנולוגיית האינטרנט, ויבדוק אם כבוד השופט באמת אמר את הדברים האלה שרותי סיני תיארה, באמת שם את הקשר השבטי שלו עם הנאשם מעל דרישות החוק, באמת חטא בהתנשאות גזענית בלתי מצויה, כפי שאפשר להתרשם מהכתבה.

את פסק הדין המלא ניתן למצוא כאן, וזהו טקסט חזק, מטריד וקורע לב שבהחלט מדבר בעד עצמו, אם כי זה לא יפריע לי לדבר בעד עצמו גם כן.

…

נתחיל בסטטיסטיקות: כן, מתוך 568 פסקאות שמרכיבות את פסק הדין עב-הכרס, חלק נכבד מוקדש למקורות מההלכה היהודית (לא צריך לספור, מספיק לעיין בתוכן העניינים שסיפק השופט). ניחא. אני לא מבינה הרבה במשפט, ולא יודעת כמה סביר השימוש הזה בהלכה היהודית או עצם הדגש על שיקומו של הנאשם בניגוד לדגש על אשמתו. השופט מזכיר גם שהוא כותב דברים אלה בחודש אלול, חודש הסליחות על פי אמונתו, וגם לזה אפשר להתייחס או לא להתייחס.

בפסק הדין מוזכרת רשימת עדי האופי המכובדת שהביאה ההגנה, כולל אביו של הנאשם, שהוא רב ראשי של יישוב ששמו לא מוסגר, והרב הראשי שלמה עמאר ושר הפנים אלי ישי. הבעיה עם השניים האחרונים היא שעל פי דבריהם, הם בעצם לא מכירים את הנאשם, אלא רק את אביו.

הלאה. פסק הדין מביא תיעוד מרתק של הדינמיקה באולם המשפט, החל בעדות המתלוננת לגבי חוויית ההידרסות [כל ההדגשות בציטוטים מפסק הדין -- שלי]:

בהתחלה כשהוא התחיל לנסוע, לפני שהוא התחיל לנסוע אמרתי לו, שנייה, אני זזה, הוא לא הקשיב לי, המשיך לנסוע. צעקתי, בכיתי, אמרתי לו בבקשה תעצור לי, בבקשה, בבקשה, אני רוצה לזוז, הוא המשיך לנסוע. אז לא היתה לי ברירה, התהפכתי על מכסה המנוע. הוא אחרי כמה שניות, לא זוכרת אחרי כמה, בדיוק כשהאמבולנס הגיע והיה בלאגן לידי, מלא אנשים, אז התעוררתי. אחרי כמה שניות נזכרתי מה היה. שאלתי את החברה שלי. החברה שלי באה לבית חולים אחרי העבודה, היא סיפרה לי מה היה, איפה הוא זרק אותי. פשוט יצא מהחניה, החניה ימינה, עשה סיבוב, העיף אותי מהמכסה מנוע שלו לכביש הראשי. אם היה בא איזה אוטו, אני לא הייתי פה. בכיתי לו, התחננתי. לכלב לא עושים דבר כזה.

עורך הדין של הנאשם מנסה בשלב זה לערער את עדותה של המתלוננת, עד שעורכת הדין שלה, עדי דמתי, שאני כלל לא מקנאת בה, אגב, מעירה לו:

ב"כ המאשימה, עו"ד דמתי, "הזכירה" (עמ' 9, ועמ' 10 לפרוטוקול) לסנגור, עו"ד קניג, כי מדובר במסגרת הדיונית של טיעונים לעונש, כאשר אין מחלוקת כי המעשים המפורטים בכתב האישום המתוקן נעשו, כפי שהודה בכך הנאשם.

אחר כך מעודד השופט את הנדרסת הנסערת והמבולבלת לשמוע את התנצלותו של הדורס, ותוך כדי כך מעודד את הדורס להתנצל בפניה.

בשל חשיבות העניין בעיני השופט דרורי, הוא מביא את הפרוטוקול המלא של הסצינה בפסק הדין:

הנאשם: גברת…, אני כבר מאותו יום שזה קרה, מאותו יום שאת מדברת על איזושהי טראומה, אבל הטראומה שאת מדברת עליה אני לא חושב שהטראומה שאני חוויתי בתור אחד שנוצר לסיטואציה שגרמה לאבד איזשהו שיקול דעת מכריע, גם כאדם דתי, גם כאדם אנושי, גם כאדם תרבותי, יכולתי לסגור את אותם 5 דקות קריטיות, ולא קשור לאונס [??], ולא קשור למה שעברתי במשך השנתיים, לי באופן אישי, למשפחה שלי, לילדים הרכים שלי שסבלו כתוצאה מהמעצר, ללא שום קשר לזה, בלי שום קשר לזה, גם אילולא הדברים האלה, המציאות הזאת, שדיברנו כמו שיח אילמים, [...] אני אומר לך גב' [המתלוננת], תני לי לצאת, אני אחזור, אני אשלם. התעקשת, אני לא מאשים אותך, כי יש בוס מעלייך, שאילולא שהיית נותנת לי לצאת .

ת. ניסיתי גם לעזור לך אם אתה זוכר, אמרתי לך מה לעשות שיהיה לך יותר פשוט.

הנאשם: את צודקת, את צודקת במאה אחוז. אבל באותו יום היה מסיבת נישואין זהב של אבא, אבא אצלנו זה קודש קודשים, והיה עלי מוטל כל הכנס הזה, זה כנס של 500 איש, כל המערך הלוגיסטי אני הייתי צריך לעשות, הכל היה על כתפי, ויעידו אחים שלי שאני זה שהיה צריך לסדר את הפרטים הקטנים, ואני צריך להגיע עוד להתלבש ולהתרחץ ולקחת את הילדים, ואני תקוע, אחרי שאני עושה קניה ארוכה של שעתיים, ואני מגלה שהארנק לא נמצא, ואני אומר לך,גברת…

עו"ד דמתי: אדוני אני מצטערת, זאת לא התנצלות, זה הטחת האשמות במתלוננת, אני לא מוכנה שהיא תעבור את זה. זאת לא התנצלות .

כ.ה. דרורי: הוא לא אמר שום דבר, הוא אמר.

עו"ד דמתי: הוא מספר על המצוקה שלו, והוא כבר מעורר את … איזה מן דבר זה, זאת התנצלות ?

[...]

כ.ה. דרורי:גברת … [המתלוננת] את מרגישה שאת בלחץ ?

ת . קצת, כי זה גם לא. הוא לקח אותי עם האוטו שלו, הוא זרק אותי בכביש הראשי, יכולתי למות שמה, יכול איזה אוטו לדרוס אותי. הוא כל הזמן מדבר עליו, על כמה שהוא ממהר, כמה שהוא זה, מה עם החיים שלי, אני לא בנאדם ? כלב לא זורקים ככה, כלב. אולי חשבת שאני לא אתלונן, אולי חשבת שאני סתם ככה ?

הנאשם: גב' … אני לא נכנס עכשיו לגוף הטענות, לכן יש עו"ד שהוא יעשה את הדברים האלה. אני רק רציתי, וגם התחננתי לקצינה שתפגיש בינינו.

כ.ה. דרורי: אדוני מה אתה רוצה להגיד לה ? אדוני זוכר מה שכתוב בחוצבה [צ"ל: בהלכות תשובה] של הרמב"ם ? צריך לפייס את חברו עד שחברו יתרצה, אתה לא פייסת אותה בכלל. תדבר איתה, נו, תגיד לה מה אתה רוצה להגיד לה.

הנאשם: אני מתנצל, אני מתנצל בכל לשון של בקשה, תסלחי לי, ואני רוצה שכולם ישמעו שאת אומרת שאת כמו שדיברת, שאת סולחת .

[...]

ת . אני רק רוצה לשאול אותך שאלה, מה הרגשת כשלקחת אותי עם המכסה מנוע וזרקת אותי ברמזור האדום, מה, איך הרגשת באותו יום ?

הנאשם: זה העו"ד שלי.

כ.ה. דרורי: לא לא, היא שואלת אותך. [...] היא שואלת אותך, איך אתה מרגיש שבן אנוש נוסע על מכסה המנוע שלך, ואתה במקום לעצור ומיד ולפתוח את הדלת ולתת לה לרדת, המשכת לנסוע אפילו חצי מטר, זה מה שהיא אומרת, תענה לה על הדברים האלה.

הנאשם: עוד פעם, זה מעידה חד פעמית שהייתה לי, יום שחור, יום שחור מבחינתי, יום שהוא היה לחוץ מבחינתי, היה לי מצב שלא הפעלתי שיקול דעת, זה התשובה בגדול. אני לא יכול להיכנס לפרטים, כי ברגע שאני נכנס לפרטים, את זה עשיתי עם הקצינה שעות מרובות, כשאני נכנס לפרטים אז אני נתקע עם העובדות . אני לא יכול. רק אני אומר דבר אחד מאוד פשוט, אני מתנצל, אני מרגיש שעשיתי דבר שהוא סותר את אורחות החיים שלי במשך 26 שנה שאני חי בהם עלי אדמות . אני מתנצל, אני מצטער, אני לא יודע למה הגעתי למציאות כזאת, אין לי שום הסבר רציונאלי למה הגעתי למציאות שנסעתי אם זה אפילו 0 קמ"ש, בו בזמן שאדם נמצא על מכסה המנוע שלי. אני לא מתייחס למהירות, אני לא מתייחס לחשש אם זה תיפול שערה משערות, לא נכנס. אני לא יודע למה עשיתי את הדברים האלה. אני מבקש שוב פעם את סליחתך, והלוואי שהצער שיש לי כלפייך יהיה גם ביני לבין המקום, בדברים של חרטה.

כ.ה. דרורי: מה את אומרת עכשיו גברת… [המתלוננת]?

ת. אני לא יודעת מה להגיד.

כ.ה. דרורי: אז אני רוצה לשאול אותך שאלה. הגמרא אומרת, גם בהלכות [תשובה של] הרמב"ם, שחוץ מכל האדם שצריך לפייס אותו, אם אדם משאיר נזק, הוא צריך לפצות אותו. היא אומרת שהיא לא עבדה פה 24 יום. אתה מוכן, ללא שום קשר למשפט הזה, אתה מוכן לשלם לה את השכר שלה של 24 יום ?

הנאשם: כל אגורה שהיא תבקש היא תקבל בו בזמן שהוכח שהנזק שנגרם לה כתוצאה מאותו אירוע.

[...]

כ.ה. דרורי: טוב, תראי, אני לא רוצה ללחוץ עלייך כרגע. את יכולה לחשוב על מה שהוא אמר. את רוצה עכשיו להגיד לו שאת מסכימה לסלוח לו, את לא רוצה, כל מה שאת רוצה. את רוצה לקחת את מספר הטלפון ולדבר איתו בטלפון מחר מחרתיים. כל מה שאת רוצה את יכולה לעשות, אף אחד פה לא מכריח אותך מה לעשות . אבל אני אומר לך שהסיכוי שאי פעם תיפגשו ביניכם, חוץ מדרך בית המשפט, הוא קטן מאוד. אם את רוצה עכשיו להגיד לו משהו מהלב שלך, תגידי. אם את לא רוצה להגיד – אל תגידי. את רוצה לחשוב שתי דקות, תגידי אחרי שאת חושבת .

ת. אני לא יודעת, אני לא הייתי בבית משפט אף פעם, ולא עמדתי ככה ודיברתי כל כך הרבה. אני לא יודעת מה להגיד, אני לא יודעת מה להגיד לכם. אני מאוד כועסת עליו על מה שהוא עשה, מאוד מאוד כועסת, אבל אני לא רוצה גם לפגוע בבנאדם, יש לו ילדים, אשתו הייתה בהריון לפני שנה בערך, היא באה אלי בהריון, אני לא רוצה לפגוע בו, אני לא רוצה שהוא ילך לכלא לכמה שנים טובות, אני לא רוצה, לא רוצה, פשוט אני רוצה שכולם ידעו. יכול להיות שהוא עשה את זה בגלל שאני אתיופית, יכול להיות . בגלל שזה שכולם יבינו שאנחנו גם בני אדם, גם בשבילנו יש חוק. אני בטוחה בזה שאם הייתה מישהי ישראלית הוא לא היה עושה את זה. זהו. אני לא יודעת מה להגיד.

כאן מחליט השופט לעודד את הנאשם להסביר שכמה מחבריו הטובים ביותר אתיופים:

כ.ה. דרורי: מר… [הנאשם] שמעת, כמו שהיא נעלבה בעניין הזה שהתייחסת אליה וכל זה, האם אתה רוצה להגיד לה דבר שהוא מאוד חשוב, לי לפחות, שכל מה שעשית שם בכלל לא קשור להיותה אתיופית, או לזה שאתה מתייחס מלמעלה למטה לעבר אתיופים. לכן, היא בתחושה שהיא, לכן היא השתמשה בביטוי חמור מאוד. אני מעט מאוד שמעתי אנשים שאומרים: 'התייחסו אלי כמו אל כלב'. זה תחושה מאוד קשה שלה, ועל זה אני חושב שאתה צריך לדבר איתה מלבך, ולהגיד לה מה באמת, איך אתה מתייחס אליה, איך אתה רואה אותה בתור בנאדם, תגיד לה, אתה, ביוזמתך, מה שאתה רוצה להגיד.

הנאשם: גב'… [המתלוננת] אני חס וחלילה הנחיתות הזאת של העניין של גזע זה לא קשור. אני לוקח את כל האשמה עלי. אני כבר הקדמתי, היה לי יום גרוע, וזה שאת היית באותו מקום זה מקרי לחלוטין, [...] מבחינתי, את היית מקרית לחלוטין באותו מקום, ובלי שום קשר למראה, ובלי שום קשר למה שאת מתארת וזה. את זה תוציאי מהלב שלך, כי אני כאדם דתי, התורה מחייבת לקרב את האנשים הזרים, לקרב את האנשים שהם לא רגילים. אם זה דוגמא קיצונית של יתום, אלמנה, כל אדם שיש לו משקע. על אחת כמה וכמה, שאת, ברוך השם, רגילה לחלוטין. אני לא מבין למה את מרגישה שיש לך איזשהו זהות . ברוך השם אתם נורמאליים ורגילים בחברה הישראלית . זה טעות שאני לא יודע למה היא השתרשה לך. אבל זה, היום הזה אני לוקח את כל האשמה על הכתפיים, על הכתפיים הצרות שלי. בשבילי אותו יום היה יום שחור מבחינתי.

כ.ה. דרורי: תשקלי את מה שהוא אמר. עכשיו אם קשה לך, אם את רוצה לשבת, את רוצה לשתות מים ולחזור עוד כמה דקות . את רוצה לצאת החוצה ולחשוב על הכל ולחזור בעוד כמה דקות ?

ת . כן.

כ.ה. דרורי: ולהגיד לי מה את חושבת אחרי שתחשבי, בסדר ?

ת . כן.

כ.ה. דרורי: אתה רוצה עוד להגיד עוד משהו שיהיה לה על מה לחשוב שהיא תצא ?

הנאשם: כן. אני רק רוצה להגיד לך שאני רם [צ"ל: ר"מ = ראש מתיבתא] בישיבה, שיש לנו 3 אתיופים בשיעור שלי. זה שיעור ג' עם גילאי 17.

כ.ה. דרורי: תסביר לה מה זה רם [ר"מ], היא לא יודעת . [...]

הנאשם: היחס שלי אליהם – הם כאילו הילדים שלי, בגלל אותה סיבה שהם תמיד מדברים על הנקודה הזאת, שהם מרגישים לא רגילים. אני דאגתי להם לישיבות קבועות, [...] את יכולה לדבר עם האמהות באותה שפה שלך, ותשמעי רק מתוך הנימה של האמא, כמה הם אוהבות אותי וכמה הם מעריכות אותי, לא כאדם, אני לא מדבר כדמות תורנית אלא כאדם שעוזר להם ותומך בהם. אז את מדברת על איזושהי הרגשה בגלל צבע, בגלל גזע, בגלל זה. זה טעות! ותחשבי על זה שאני כל יום נפגש עם 3 ילדים אתיופיים, שבמקרה הלא רחוק הם יכלו להיות אחים שלך, אחים שלך הקטנים, שאני מלמד אותם, ואני מוסר את נפשי עליהם יום יום, שעה שעה, שהם יגדלו והכיוון שלהם יהיה כיוון תורני, וכיוון מחשבתי, לפי איך שאני מאמין בערכים התורניים שלי. אז זה מה שרציתי להגיד, תיקחי את הדוגמא, תיקחי ותציירי אותי כל יום עם 3 כאלה, שהם כאילו האחים שלך, יושב ומלמד אותם ומשקיע שעות על גבי שעות, וגם דואג לעתיד שלהם. אני לא רוצה להתגאות, אבל גם דברים מבחינה כלכלית, אם זה חליפות, אם זה כובעים, שזה לא חובתי. שוב פעם, אני רוצה להגיד לשופט, כל סכום שהיא תבקש היא תקבל, אם היא תרגיש שזה מה שיגרום לה.

כ.ה. דרורי: לא לא, היא לא ביקשה. אתה רואה, אתה מכניס דברים שהיא לא אמרה. היא לא דיברה על כסף, לה יש בעיה של תחושה פנימית . אני בסך הכל דיברתי, מצד עצמי. אל תכניס לה דברים. היא לא באה לפה בשביל כסף, היא באה לפה בגלל התחושה הקשה שלה, אתה שמעת אותה. היא לא הגישה נגדך תביעה אזרחית, היא לא באה בשביל כסף.

הנאשם: אם זה יעשה לה טוב אני מוכן לעשות הכל. אני ביקשתי את הסליחה, את המחילה, רק תדעי שזה מעומק הלב. את יכולה לשאול אפילו את אשתי, כמה רחמן אני. אני לא צריך להעיד על זה, אבל כמה טוב לי [צ"ל: לב] יש לי כשאני רואה אדם כשהוא נכשל או נחלש, מכל הבחינות. אז על אחת כמה וכמה שאת נמצאת במקום עבודה שבו את מקבלת סכום מינימאלי, ואת זה אני גוזל לך, את זה אני יכול חס וחלילה לערער את כל היציבות, שהרי אילולא הייתי הולך בלי לשלם, יכול להיות שהבוס היה מפיל עלייך את כל האשמה. סליחה ומחילה עוד פעם.

כ.ה. דרורי: את רוצה לצאת עכשיו להפסקה לכמה דקות ?

ת . כן.

ואחרי ההפסקה:

כ.ה. דרורי: תודה רבה לך. מה את רוצה להגיד ?

ת . אני סולחת לו, באמת אני סולחת לו, באמת . תשתדל לא לעשות דברים כאלה. אתה יודע, יכולתי לעמוד באותו יום, היה בא איזה, מלא משאיות עוברות בכביש הזה, זה שם ליד השוק, יכולה לבוא איזה משאית אחת ולדרוס אותי, יכולתי למות . אני רציתי לשלוח [צ"ל: לסלוח] לך, אבל העצבנות שלי לא נתנה לי. באותו יום, אשתך באה ובכתה לי. ועכשיו, איך שאתה אומר את זה – אני מאמינה לך, באמת, אתה אומר את האמת. אתה אומר את זה מכל הלב. אני מאמינה לך, ואני סולחת לך.

הנאשם: תודה רבה לך.

כ.ה. דרורי: תודה רבה. העדות שלך מאוד חשובה, ומאוד חשוב שבאת לבית משפט, תודה רבה לך.

הנאשם: תודה רבה.

…

זהו, תם הטקס הקטן הזה של קירוב לבבות וקיבוץ גלויות שתיזמר השופט דרורי. אני אישית מוחה דמעה של התרגשות פטריוטית, אבל אדם ציני ממני ייזכר, אולי, בביטוי "אונס שני", שמשתמשים בו מדי פעם כדי להעיר את החוויה האלימה שעוברת נאנסת שנחקרת על ידי המשטרה ובבית המשפט. אותו אדם יעיר, אולי, שהשופט בעצם ניצל עד תומם את כל היתרונות שהעניק לו המעמד, והעניק לו התואר, והעניק לו צבע העור שלו, והעניקו לו הרב הראשי שלמה עמאר ושר הפנים אלי ישי, וגהר עם כל כובדה של הכרס הקולקטיבית הלבנה הגדולה הזאת על גופה הצנום של הקופאית שנדרסה כדי שתגיד שהיא סולחת, וכך תשחרר במו ידיה את האיש שכיוון אליה מכונית ולחץ על הדוושה.

אדם ציני כזה הוא עורכת הדין של המתלוננת באת כוח המדינה [תודה על התיקון], שחשבה לאחר מעשה על מה שקרה ומה משמעות העניין עבור השופט ועבור הזכויות של הנדרסת, והגיבה:

ב"כ המדינה, עו"ד עדי דמתי, עוזרת ראשית לפרקליט מחוז ירושלים (פלילי), מסרה הודעה לבית המשפט, לאחר הדיון האמור, ולאחר שהגיע לידיה הפרוטוקול המוקלט (בשל איחור בהגעת הפרוטוקול, הודעת המדינה, נמסרה ביום 27.8.07), בזו הלשון:

"בהתאם לדיון שהתקיים ביום 12.7.07, ולהחלטת בית המשפט, המאשימה מודיעה לבית המשפט, כי היא עומדת על עמדתה כפי שהובאה בדיון הנ"ל.

המאשימה מבקשת מבית המשפט, כי במתן החלטתו, יעניק משקל מוגבל להליך הגישור הבלתי פורמאלי שהתקיים באולם בית המשפט. זאת מן הטעם, שבשיחות שקיימה הח"מ לאחר הדיון, התברר לה כי המתלוננת פעלה מתוך תחושה כבוד עמוקה לבית המשפט, ועל כן חשה עצמה מחויבת לשתף פעולה בהליך שהתקיים בפורום שאיננו הולם את הסיטואציה, ללא הכנה נפשית והבנה אמיתית של זכויותיה וחובותיה".

…

אבל השופט לא מוכן לוותר על סצינת הקתרזיס שלו. בעיניו, מה שקרה שם היה רגע של חסד למתלוננת ולעדה ממנה היא באה:

לא יהיה זה מיותר לומר, בהקשר זה, כי בנוסף לעצם האירוע של נסיעת הנאשם ברכבו ישר לכיון המתלוננת, אשר "הגיעה" למכסה המנוע של רכבו של הנאשם, ולאחר מרחק קצר נפלה ונחבלה, חוותה המתלוננת פגיעה נוספת, נפשית ורגשית. היא הסבירה, כי חשה כאילו הנאשם רואה בה "כלב", ואף הוסיפה, כי תחושה זו נבעה מכך, ששיערה שהוא עושה כן עקב היותה ממוצא אתיופי.

421. בעניין זה, ייאמר לשבחו של הנאשם, כי הבין הוא מיד את הבעיה, וסיפר לה, בהרחבה, על כך שבכיתה שבה הוא מלמד, יש לו תלמידים יוצאי אתיופיה (ואף השתמש בדימוי אנושי, "לקרב" את הנושא אל המתלוננת, ואמר לה שהם יכולים להיות האחים שלה – כמצוטט לעיל בפיסקה 47, בעמ' 34). הוא אף ציין עד כמה הוא דואג להם, כולל: קניות כובעים וחליפות (שם). [...]

424. אני חושב שאם תתאר המתלוננת אי פעם, במבט רטרוספקטיבי את חייה בישראל, כי אז המאורע המכונן של חייה, שבו היא התקבלה סופית לחברה הישראלת, כשווה בין שווים, הוא הדיון בפניי. היא החלה את דבריה בהיסוס, בתחושה כי היא אינה נחשבת, ואדם בעל רכב (הנאשם) נהג כלפיה והתייחס אליה, כאל כלב. בהדרגה, נוכחה המתלוננת לדעת, כי שופט מקשיב לכל הגיג מדבריה, שני עורכי דין פונים אליה בנימוס, ולבסוף, גם מי שפגע בה, מתנצל בפניה, ומביע כבוד לעדה האתיופית, ממנה היא באה. אותו אדם, גם מוכן לפצותה, כספית, על נזקיה.

425. אני משער כי בדקות המעטות, בהן שהתה המתלוננת בהפסקה, ועשתה "חושבים", היא הבינה את השיפור העצום במעמדה החברתי בין תחילת הדיון לסופו. על כן, לאחר ההפסקה, אמרה המתלוננת, ללא חשש, כי היא סולחת, וזאת גם לאחר ששוכנעה כי התנצלותו של הנאשם ובקשת הסליחה שלו היא "מכל הלב", ולכן אמרה לו: "אני מאמינה לך, ואני סולחת לך" (מצוטט בפיסקה 48 לעיל).

בסוף פסק הדין, לאחר עוד כמה הררים של פלפולים, השופט דרורי חוזר ומדגיש את הרגע המרגש שחווה, שחשיבותו גבוהה יותר מאשר שיקולים משפטיים קרים לגבי המקרה, כמו אלה שהעלתה עורכת הדין של המתלוננת.

עבור השופט, נראה שהדריסה הזו היתה כמעט דריסה מבורכת, דריסה שהאל גרם לה כדי ליצור את הסצינה המרגשת הזו בבית המשפט שבה התאחדו מרוקאי ואתיופי באחווה כל-יהודית של דורס ונדרס:

525. מנקודת מבטה של המתלוננת, ניתן לומר זאת: המתלוננת, כחלק מיהודי אתיופיה, אשר גיאוגרפית היו מנותקים מתפוצות ישראל השונות, במשך שנים רבות, חשה ברמ"ח אבריה ובשס"ה גידיה, את היותה יהודיה, ואת זיקתה העמוקה לבורא עולם. לא בכדי, קישרה המתלוננת, בין סליחתה שלה, כלפי הנאשם, לבין כך שאלוקים הוא הסולח. ואלה היו דבריה (הובאו בפיסקה 43 לעיל):
"אין יותר גדול מאלוהים, גם אלוהים סולח, יכול להיות שכן".

526. אם יש צורך בהוכחות נוספות לזיקה הפנימית, העמוקה, בין היהודים בכל אתר ואתר על פני כדור הארץ – כאשר העדה היהודית האתיופית, היא חלק בלתי נפרד מעם ישראל – קיבלנו הוכחה זו, בדרך שבאה לידי ביטוי בסליחתה של המתלוננת, כאמור לעיל. [...]

528. מעמד ההתנצלות ובקשת הסליחה של הנאשם, והיענותה של המתלוננת לבקשתו, באומרה כי היא סולחת לו, כמו האל, היא, בעיניי, רגע ייחודי, אפוף הוד ושגב, שמעטים מאוד כמותו היו באולמות בית המשפט.

זה הטקסט. ועכשיו תשפטו אתם.

כשהם באו לקחת את הערבים, שתקתי, כי לא הייתי ערבי.

כשהם באו לקחת את העובדים הזרים, שתקתי, כי לא הייתי עובד זר.

כשהם באו לקחת את הפמיניסטיות האנטי-מיליטריסטיות, שתקתי, כי– רגע, שיט.

כן, יש חוק בארץ הזאת נגד הסתה להשתמטות משירות צבאי. (היה גם הרבה שנים חוק נגד קיום יחסי מין אנאליים.) אפשר, טכנית, להפעיל את החוק על מי שנותן טיפים באינטרנט מה בדיוק צריך להגיד לקב"ן כדי להוציא פרופיל 21. אבל פרקטית, החשש לפגיעה בזכות הדיבור של אזרחים תמימים גדול הרבה יותר מהאיום למדינה. גם המשטרה יודעת את זה — בגלל זה היא לא ערכה הרבה פשיטות כאלה עד עכשיו. עד עכשיו. עד שהמיליטריזם במדינה הזאת גאה לרמה כזאת, והמחויבות לדמוקרטיה נחלשה כל כך, שהם יודעים שלאף אחד פשוט לא יהיה אכפת.

ככל שאני יכולה לראות, "פרופיל חדש" היא לא "תנועה שמטיפה לסרבנות", ובטח שעיקר הפעילות שלה הוא לא לתת טיפים לילדים איך לרמות את הקב"ן. היא תנועה שמתעקשת לדבר בפומבי על כמה נושאים שצריכים להיות חשובים גם למי שחושב שכל הפעולות של צה"ל מ-1948 היו מוצדקות ב-100%. כמו זה שהילדים שלנו גדלים עם שטיפת-מוח קרביסטית מורבידית. כמו זה שהמאבק הפמיניסטי בישראל לעולם לא יסתיים עד שנחשוב ברצינות על ההערצה למנהיגים צבאיים. כמו זה שצה"ל סובל מעודף כוח אדם ג'ובניקי. הוא משחרר בקלות לא רק חרדים אלא אוכלוסיות ענקיות של בעלי "בעיות נפשיות" ובעיקר בחורות. ועדיין יש יותר מדי אנשים, וכתוצאה מזה הצבא ממציא משרדים מיותרים ודרכים איטיות לעבוד, כדי להעסיק מחזור-גיוס אחרי מחזור-גיוס של נערים משועממים בהזזת עפרונות.

תיכוניסטים לפני גיוס מדברים זה עם זה כל הזמן על קב"נים, סירוב לשרת מטעמי מצפון וכמה קשה להיראות דתית. המדינה משתפת איתם פעולה בפועל כשהיא משחררת אותם מצה"ל באנחת רווחה. אבל בו בזמן, רשמית, היא מגדירה אותם כבוגדים ומוקצים ומעמידה פנים שהשיח הזה לא קיים. "פרופיל חדש" מנסה לשבור את הטאבו הזה. זה מה שהפך את אנשי התנועה למוקצים מספיק מבחינת המיינסטרים כדי שיהיה אפשר לעצור אותם בלי שאף אחד ימחה יותר מדי. וכמובן בלי רעש בתקשורת, שהלכה לישון עוד בתחילת המלחמה בעזה.

אמיתי סנדי שואל אם נפגין כשיעצרו אותו. הלוואי שהייתי יכולה להגיד שזו שאלה מטומטמת, מוגזמת, קנטרנית. מדינות משטרה לא נולדות ביום אחד. הן מתבשלות לאט לאט. השנאה, הפרנויה והאנטי-דמוקרטיות שגאו פה בזמן המתקפה על עזה לא הולכות ללכת לשום מקום.

טוב, לפחות בטוח שיהיה פה מעניין.

יום עצמאות שמח.

אתם יודעים מה? שכנעתם אותי. לא, באמת, שכנעתם אותי. אי אפשר להגיד שכשאני טועה אני לא מוכנה להודות בזה. איום פיזי על הבטחון של התושבים באמת מצדיק הפרה מצד המדינה של עקרונות דמוקרטיים והומאניים מסוימים שבימים כתיקונם נחשבים לבסיסיים.

לאור זה, יש לי הצעה שאני חושבת שהממשלה צריכה להקשיב לה. זה די פשוט. זה הולך ככה:

1. הולכים לכתבה הזאת בוויינט.

2. עוברים על 800 הטוקבקים אחד אחד ומסננים מתוכם את אלה שאומרים דברים כמו "למה לעזאזל לפרסם דברים כאלה???", "נמאס כבר מהצדקנות של כמה פוצים", "חייל אחד שלנו שווה יותר מכל עזה ביחד", "שמאלנים מטורפים – אתם עוד תהרגו אותנו" או "למה היא הלכה שמאלה" (בהתייחס לאם העזתית שנורתה עם שני ילדיה לאחר שלקחה פניה לא נכונה כשגירשו אותה מהבית).

3. מאתרים את הכותבים של הטוקבקים האלה לפי כתובת IP (נכון, זה לא מקובל אבל היי — עניין של בטחון פנים).

4. אוספים אותם מהבית ומעבירים אותם למכלאות שיוקמו, לצורך העניין, באזור נאה בגליל.

5. המכלאות יהיו ברמה גבוהה ויכילו את כל מה שדרוש — דרגשים, אבוס, שוקת, אולי גלגל עץ גדול שאפשר לרוץ בתוכו. שערי הכלובים יהיו מאובטחים היטב ואף אחד לא יורשה להיכנס חוץ מהמאלפים.

6. לאחר שהטוקבקיסטים יתאקלמו ויתחילו להתרבות, אפשר לשקול, בהתייעצות עם מומחים לרפואת הציבור, להקים פינת ליטוף שבה תלמידי בית ספר וכדומה יוכלו לבקר ולשחק עם הגורים. הדבר יתבצע בפיקוח צמוד של אנשי מקצוע למניעת נשיכות והעברת מחלות.

7. במתחם יוצבו מספר מחשבים המחוברים ברשת פנימית. ברשת הזו יהיה העתק מיוחד של אתר וויינט שיתעדכן ברציפות בכתבות מהאתר האמיתי ויאפשר טקבוק חופשי.

אני יודעת שאני אישית ארגיש ככה הרבה יותר בטוחה ברחוב ובחיי היום יום.

_____________

אחרי שנים של א-פוליטיות אקטיבית והדחקה אגרסיבית, לא היה לי קשה מדי להדחיק את המצוקה של המלחמה מיד כשהיא נגמרה. אתמול היא נעורה בי מחדש בכל עוזה. לקריאה נוספת: אוי ואבוי ואמא'לה.

עיתונאי יקר,

אני רוצה לשבח את מה שאתה עושה. ואני שמח שרבים מחבריך נוהגים כמוך. הפעם אין בתקשורת ייצוג חזק לבוגדים, נטולי אינסטינקט ההישרדות, שמתעקשים לנסות לספק לי דיווח מאוזן על מה שקורה במלחמה. רובם הודחו למדורי הדעות בעיתונים שאני לא קורא. לדעתי, הם פעלו תמיד מתוך איזשהו סינדרום שטוקהולם, משיכה ארוטית מעוותת לאוייב שמאיים עלינו. איזו סיבה אחרת יש לנסות לחשוף תמונה מורכבת, שחלקים ממנה עלולים לפגוע לי במוראל? איזו סיבה יש להם לנסות לצאת לפעמים מנקודת המבט השבטית?

ושלא יקשקשו לי השמאלנים שזה עניין של להיות מעשי. שלקח העבר מראה שצריך לחשוב באופן ביקורתי על מה שהממשלה עושה. הממשלה היא הצבא היא ישראל היא אלוהים, ומי שמפקפק בהם מחלל את הקודש. כלומר, לא בענייני מיסים, או רווחה, או בריאות. שם הממשלה בדרך כלל טועה ולמעשה לא הייתי נותן לאף אחד מהמושחתים רפי-השכל האלה להחליף נורה אצלי בבית. אבל כשמדובר בהרג אנשים, אני סומך על הממשלה בעיניים עצומות. אני מאמין שבתקופות מוגדרות (מוגדרות על ידי הממשלה כמובן), חובתי כאזרח במדינה דמוקרטית היא להתנהג כאזרח במדינה טוטליטרית.

באופן טבעי, אני סומך על החלונות הגבוהים גם בעניין מה שאני צריך לדעת. אם מה שאתה מפרסם הוא רק מה שדובר צה"ל רוצה שאני אדע, אני בטוח שזה כל מה שאני צריך לדעת. ואם הוא חושב שאני צריך לשמוע את זה כאילו זה בא מגרונך, ולא מגרונו של תעמולן, אין לי בעיה עם זה. ממילא לא הייתי רוצה לחשוד אפילו שקיימת דרך אחרת להסתכל על הדברים. זה עלול להיות מעייף עבורי.

אז תודה שאתה עושה את העבודה שלך כמו שאתה עושה אותה. ואם אני אמצא עיתונאים שעושים אחרת, אני מבטיח לכתוב להם תגובות מתלהמות כשאפשר (בטלוויזיה למרבה הצער אין אפשרות כזו). ובעוד שנה, כשיגיעו הדו"חות של ועדות החקירה, אני מבטיח לא לזכור שלא סיפרת לי על הדברים האלה בזמן אמת. לא אשמתך; זו לא העבודה שלך.

בברכת "מוות לערבים",

הטוקבקיסט

כי אני יפת נפש. ובלונדינית. ולא מבינה בפוליטיקה

כולם מסכימים שהמתקפה בעזה לא תפסיק את הקסאמים.

ועם זאת כולם (81% מהנסקרים) בעד המבצע. איך זה עובד? מה פספסתי?

כלומר, אני יודעת למה ההם למעלה החליטו לצאת למלחמה: כי יש בחירות תיכף. אבל למה אתם בעד? כי גם להבליג לא עבד? כי אין מצב לדבר עם חמאס? סבבה, אבל שוב, אני בלונדינית, ולמיטב הבנתי המוגבלת, מה שעושים במצבים כאלה הוא חושבים וחושבים עד שמוצאים משהו שכן יעבוד ואז עושים אותו. לא? כלומר, לא הולכים למלחמה בתור איזו ברירת מחדל או כדי להרגיש שעושים משהו או מתוך תאווה לנקמה. זו חשיבה של ברברים ופסיכופטים.

- כשהתפלשת בעל כורחך בפטיש ירושלים החולני של מערכת החינוך, כולל כתיבת שירים על ירושלים, חיבור חיבורים בנושא "ירושלים שלי", טיולים מרגשים בעיר העתיקה ואוננות לצלילי שירי מלחמת ששת הימים בטקסי סוף שנה?

- כשגיא א', שנחשב לאידיוט של כיתה ד', ובדיעבד היה ילד מבריק ובוגר בצורה בלתי רגילה, קיבל עונש מהמורה על זה שאמר שישראל מענה עצירים פלשתינאים?

- הטיול הכיתתי ה-87 במספר שהורכב מהליכה סיזיפית בחול בין שרכים צהובים, עם הפסקות קלות לטיפוסים על הרים חוליים וצהובים רק כדי לשמוע נאומים חוליים וצהובים על הקשר שלנו לארץ, בזמן שהחברה הטובה שלך בוכה שבדיוק קיבלה מחזור והשרלילה של השכבה נעלמת בין העצים עם החובש?

- כשהמורה ל"מולדת", "של"ח" וכו', נפל אינטלקטואלי אפילו יחסית לרמה הממוצעת בסמינר למורות, לא הכירה בלגיטימציה של דעות שמאל קיצוני כמו "לא צריך להרוג את כל הערבים"?

- כשהבנת שסיור מחנות הריכוז הפסטורלי בפולין אמור להחזיר את חברייך לארץ כשהם יותר לאומנים, שכן מה שלמדנו ממלחמת העולם השניה הוא שלאומנות זה בריא וטוב?

- כשאחרי 12 שנים של שיעורי היסטוריה בנושא השואה, העליה הראשונה, האנוסים בספרד, השואה, פרשת דרייפוס, השואה והשואה, גילית שאת לא ממש בטוחה מתי היו ימי הביניים ואיפה זה אירופה?

- כשאחרי הטבח במערת המכפלה שררה מעין עליצות בכיתה ומצאת עצמך מנסה למצוא נימוקים שישכנעו את חברך לשולחן בכך שהריגת חפים מפשע היא מעשה בעייתי מבחינת אתיקה ונימוסין?

- אחר: _______________________________

אני בן אדם פגום מאוד. או בניסוח פחות שיפוטי, יש לי עוד דרך ארוכה עד שאני אצליח להגיב לדברים בצורה שבה אני מאמינה שצריך או כדאי להגיב להם.

ולכן התוצאות של הבחירות לעיריית תל אביב מעוררות בי מרירות. לא כי דב חנין לא ניצח את חולדאי — זה לא האמנתי שיקרה ממילא. לא, הבעיה שלי היא עם הפרס שכל כך הרבה אנשים קיבלו מתושבי תל אביב על התנהגות גרועה.

ה"ירוקים" המזעזעים של פאר ויסנר, שהציפו את העיר בפליירים שהיו פסולת מבחינה פיזית ותוכנית כאחד, ככל הנראה עמדו מאחורי פלייר "דב בוריס חנין" האינפנטילי, ולא התביישו להיכנס למיטה עם נביעות בשביל גימיק פרסומי אנטי-ירוק, קיבלו 3 מושבים במועצת העיר.

"רוב העיר", תנועה מפלסטיק, עם סרטון "אנחנו אוהבים שדיים ושונאים זקנים" המביך של קיציס, ושום תוכן אחר שאפשר לראות בעין בלתי מזוינת, קיבלו 3 מושבים גם הם. וואט?

אדם שוב, שנשכר על ידי חולדאי כדי לנהל קמפיין אינטרנט ותרגם את זה לכדי הפרעה אגרסיבית ובלתי נלאית למבוגרים שניסו לדבר, עם הפסקות קצרות לצורך איומים בתביעות דיבה, כנראה ימשיך מכאן לקמפיינים מקצועיים ומוצלחים אחרים.

והטוקבקיסטים בוויינט חוגגים כי לא ניצח ההוא שמזדיין עם ערבים ולא עומד בהתקווה. מה זאת אומרת, שלי יחימוביץ' אמרה.

איזה בעסה שאי אפשר להחליף את הציבור. או לזרוק אותו עד שיהיה אפשר לקנות ציבור אחר. או סתם ללכת אליו הביתה, להעיף לו שתי כאפות ולהגיד לו להפסיק להתנהג כמו אשה מוכה.

מכיוון שזה בלתי אפשרי, אני אנסה לזכור מתקופת הבחירות הזו, שאמנם לא הייתי פעילה בה אבל עקבתי די מקרוב אחרי מי שכן, את הצד הטוב. ההתגייסות. האחווה. האולד-פאשן דמוקרטיה שגרמה לציניים שבחבריי לקרוע את התחת ברחובות. זה לא אמור להיות יוצא דופן, זה אמור להיות הבסיס של המערכת — השתתפות פעילה, בהתנדבות, של הרבה אנשים שהגיעו כל אחד להחלטה מושכלת. מגניב שזה באמת קורה לפעמים.

…

נ.ב. ככה זה — בן אדם בא לתומו לאיזה גג כי מסמסים לו שיש מסיבה, ופתאום הוא מגלה שהוא פעיל מאוכזב. מה שכן, היה גלנמורנג'י חינם.

מימין לי בתמונה אתם יכולים לראות את הציניים שבחבריי.

שירתתי בצבא. אפילו בהתנדבות (קיבלתי פטור בגלל בעיות בריאותיות). זה אמנם היה אחד מאינספור התפקידים הפקידותיים בקריה שהומצאו כדי לספק מקום עבודה לבחורות שלא מצליחים למנוע מהן להתגייס, וביליתי שם שנה וחצי (מתנדבות משרתות שנה וחצי) בהכנת קפה למפקדת המשועממת שלי ובהדפסת טבלאות ייאוש משוכללות מהאקסל, והתועלת היחידה למישהו מהסיפור הזה היתה שלמדתי משהו על קונפורמיזם ועונשו – אבל היי, לפחות עכשיו אני ישראלית אמיתית!

אני יודעת שאני ישראלית אמיתית כי אמרה לי את זה חבורה של פרסומאים פרוטו-פשיסטים רפי שכל שחושבים שהנוער מטומטם מספיק כדי לקבל בחירות אישיות, פוליטיות וחברתיות על סמך מה שלא יגרום לו להרגיש טיפה יוצא דופן סביב שולחן הצ'אי!

ובכן, חלק מהנוער בהחלט מטומטם יותר ממה שהוא נראה, ואני ההוכחה לכך! אז יישר כוח!