טוב, די פוליטיקה. בואו נדבר על משהו מצער באותה מידה אבל פחות חשוב. אני מתכוונת לסרט החדש של "סטאר טרק". מכיוון שכולם מדברים עליו ומכיוון שאתם הכי אוהבים אותי כשאני קוטלת דברים, נראה שיש עניין לציבור בביקורת שכתבתי על הסרט באיזה פורום מיד אחרי שהיה לי האי-כבוד והכאב הפיזי והנפשי הרב לראות את הטרום-בכורה.

לפני שאתם שואלים — אני לא טרקית ולא לא-טרקית. לאורך ילדותי ראיתי חלקים נכבדים מהסדרות. נותרה לי חיבה נוסטלגית לסדרה המקורית ושום יחס מיוחד לכל מה שבא אחר כך. כך שכל אלה שנהנו ושחושבים שבאתי לסרט בלי להבין מספיק בחומר/עם עודף ציפיות/בגישה הלא נכונה — תהיו בשקט, ותתביישו לכם.

אני מעתיקה לכאן את הפוסט בלי שינויים אבל בתוספת אילוסטרציות.

…

ראיתי את "סטאר טרק" ועכשיו אני טפשה יותר.

חלקית זו אשמתי: באתי עם ציפיות גבוהות יותר מאנשים אחרים כנראה. כלומר, לא ציפיתי לגלקטיקה או פיירפליי. לא ציפיתי לסרט משובח, חכם או מורכב. אבל כן ציפיתי לסרט מגניב. זו המילה. מגניב.

המכה הראשונה לציפיות הלא ממש מופרזות האלה הגיעה ישר בפתיחה, עם סצינה שבה קפטן קירק האב מציל את הגלקסיה או משהו באקט גבורה התאבדותי בזמן שבנו התינוק נולד על המעבורת שבורחת משם. "הוא לא הולך להגיד עכשיו 'נקרא לו ג'יימס על שם סבא שלי' או משהו, נכון?" לחש לי שותפי לצפיה. השורה הבאה, ניחשתם, היתה "נקרא לו ג'יימס על שם אבא שלך".

כי ככה זה בסרט הזה: אפשר לראות כל קלישאה מגיעה ממרחק קילומטרים, אבל עד הרגע האחרון מחזיקים חזק באמונה שהיא לא באמת תגיע, כי זה לא יכול להיות, בשם האל, לא יכול להיות שהם עד כדי כך טיפשים, לא יכול להיות שמגיע לנו לספוג את המבוכה הזאת בפומבי.

המכה השניה היתה ממש בקטע הבא, כשג'יימס טי קירק הקטן מסתבך במרדף מכוניות היסטרי (הסצינה מהטריילר) ופתאום הרינגטון המוכר של נוקיה (!) מצלצל אצלו בווליום רועם כי ההורים שלו מחפשים אותו או משהו. כי גם ככה זה בסרט הזה: כשהם רוצים לעשות משהו, בין אם זה פרודקט פלייסמנט או רפרנס לסדרה הישנה, אז ביי גוד, הם ימצאו את הדרך הכי מגושמת ומאולצת לעשות אותו.

זה לא רק שהסרט הזה לא כתוב טוב. "לא כתוב טוב" נשמע עדין כזה, מסכן וחף מפשע. הסרט הזה אידיוטי באופן אגרסיבי ואופנסיבי. הוא הכאיב לי. הוא עשה לי רע, ואני נוטרת לו טינה על כך.

מבחינת עלילה הוא נראה כאילו הוא נכתב על ידי ילד בן 11, שחש אהבה כנה לסטאר טרק אבל זה לו הנסיון הראשון בכתיבת פאנפיקשן. וחוץ מזה נגמר לו הריטלין. הוא יודע בערך לאן הוא רוצה ללכת אבל לא יודע איך להגיע לשם. אז הוא כותב:

"אז היה חור שחור! והם הלכו מכות! ואז היתה סופת חלל! ואז הוא נפל על איזה כוכב! והיתה סופת שלג! ודרקון! ומערה! ואז באה עז ענקית! וגנדאלף!"

הילד הזה, אגב, לקח את הדוד החנון שלו כדי שיעזור לו להכניס את כל הרפרנסים הקלישאיים האפשריים מהסדרה, ולקח את אחותו בת ה-13 כדי שתגיד לו את מי מהדמויות המקוריות לזווג ב-reboot האומלל הזה. יש לי כמה מילים להגיד לאחותו, אגב. זוג אקראי לחלוטין.

היתה עלילה. כן, היתה. אבל במקום להתחיל להסביר את כל המקומות שבהן היא היתה מטומטמת, אפשר לסכם ולומר: לא היו כמעט מילה, תמונה או רגע בסרט הזה שלא היו מביכים להכאיב. אין שום תירוץ לדבר הזה — אפילו לא בתור פרודיה קאמפית על סטאר טרק, כמו שתיארו אותו כמה אנשים באינטרנט.

מה שכן, תכול-העיניים שמשחק שם את קירק הצעיר יכול לשחק איתי בקפטן קירק ובת פלנטה אקזוטית מתי שהוא רוצה.

…

עד כאן הביקורת. אני רוצה להוסיף כמה דברים שנאמרו על ידי ועל ידי חבריי במהלך הצפיה ובסופה:

- (כשהדמויות בסרט מדברות על יקומים מקבילים) "ביקום שלנו סטאר טרק היה יותר טוב, נכון?"

- "אני לא רוצה להגזים אבל יש מצב שזה היה הדבר הכי גרוע מאז השואה"

- "אני זקוק למשקה"

- "קאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאן!"

או האי! אתם יודעים למה אני לא כותבת? כי נמאס לי מהאינטרנט. המפלצת הזאת אכלה לי את החיים. כלומר, אני עדיין חושבת שזה די מדהים שמשלמים לי כדי לכתוב עליה, ובנוסף פייסבוק וג'ימייל עשו הרבה טוב לחיי החברה שלי. אבל עדיין, שיעור האינטרנט בחיי עבר בהרבה את הרצוי. ומה שמפחיד הוא שהאמירה הזאת, שהיתה נכונה עוד בתיכון (רופא עיניים: "כמה שעות ביום היא יושבת מול המחשב?" אמא: "כעשרים ושלוש"), הולכת והופכת לנכונה יותר כל חודש.

והכי מתסכל: כשפוגשים אנשים, אפילו כאלה שאינם כתבי מחשבים, הם מדברים על אינטרנט. בלוגים. פייסבוק. גט א לייף.

חוץ מכמה מקרים יוצאי דופן שאני דווקא מאשרת. לפני כמה ימים עצרה אותי ברחוב בחורונת עם תיק כתף של הלו קיטי ואמרה לי, בקול הקטן, הענוג והאפרוחי ביותר שאתם יכולים לדמיין לעצמכם, "אני קוראת את הבלוג שלך! אני מעריצה שלך!" זה היה מגניב. מה שעוד יותר מגניב הוא שזאת לא הפעם הראשונה שמזהים אותי מהבלוג. בפעם הקודמת זה היה גבר, ואפילו שווה למראה. אז נה.

בכל מקרה, הבחורונת, שהסתבר שיש לנו חברים משותפים, סיפרה שהיא לא ידעה אם להגיד משהו. אז רציתי לנצל את הבמה הזאת כדי להגיד: אם אתם רואים אותי ברחוב ומתלבטים אם לספר לי שאתם מעריצים שלי, בבקשה ספרו. אני מבטיחה להיות ידידותית. התהילה לא קלקלה אותי. ואם יש לכם מנחות כלשהן לתת תרגישו חופשיים.

כתוצאה מהתקרית עליתי על משהו שלא ידעתי איך לנסח במילים קודם: אני מעריצה גדולה של העניין הזה של לדבר עם זרים ברחוב. באיזשהו מקום זה מגדיר חברה — ככל שאתה מרגיש חופשי לפצוח בשיחה עם זרים, וככל שגדול הסיכוי שהם יענו לך בחביבות, כך אתה חי בעולם יותר אוהב, נעים ובטוח.

זו אחת הסיבות שאני כל כך אוהבת את פסטיבל החנונים אייקון: תמיד אפשר לדבר בו עם אנשים. האווירה מאוד חמה. וזאת חופשה מהתמודדות עם הפאסון הקריר שבדרך כלל שולט ברחובות תל אביב.

מה שמעניין הוא שגם תל אביבים ברמ"ח איבריהם (לא היברידים חנונו-תלאביבים כמוני) נהנים לקחת חופשה מהפאסון. זה ההסבר היחיד לעובדה שכל ערב פורים הופך את הרחובות לקומונת ילדי פרחים גדולה ורועשת, שבה אנשים מחבקים זה את זה באקראי, בעיקר אם הם עוטים תחפושות גדולות ופרוותיות.

אני חשה שהפוסט הזה לא קוהרנטי ומוטרדת מכך שהוא לא עומד בסטנדרטים שהצבתי לעצמי. מצד שני, יש בו תמונה שמתעדת את החיבוק הכי גדול, כחול וצמרירי שקיבלתי בשנים האחרונות.

אין ספק: מספרי התגובות בבלוג הזה מלטפים לי את האגו בדרכים מגונות. מזל שבמקומות אחרים העולם מנסה למחוץ לי את האגו, אחרת הייתי הופכת לבלתי-נסבלת. למעשה היה איזה שבוע כל כך לא נעים שכבר החלטתי, בהשראת "מוסקבה פטושקי", לפתח הומור לוזרים מזרח-אירופי ובעיית אלכוהוליזם כדי להתמודד עם החיים, אבל אז עברה לי הבעסה וחזרתי לצורת ההתמודדות הרגילה שלי — שופינג. אולי בפעם הבאה.

אז "המזימה נגד אמריקה". הבטחתי כאן די מזמן לקרוא את הספר, אבל שכחתי מזה לגמרי, עד שהשבוע מצאתי עותק מושלם בארגז ה-10 שקל של "הנסיך הקטן". עם דברים כאלה אני לא מתווכחת. מה אני אגיד? לקח לי קצת זמן להבין איך צריך לאכול את הספר הזה. בגדול, ואני הולכת להיות פשטנית עד כדי גרימת עוול מסוים לעצמי, עולם הספרות שאחרי 1900 מתחלק לשני חלקים — ספרים שאני אוהבת, וספרים שהמרצים שלי באוניברסיטה היו אוהבים. ספרי מה-אם-היטלר אמורים להשתייך לסוג הראשון, אבל זה דווקא משתייך לסוג השני, יחד עם ספרים שזוכים בפרס בוקר וספרים שמקבלים ביקורות במוסף ספרים של הארץ וספרים שמוצבים בדוכן הכי קרוב לדלת בסטימצקי. נקרא לזה "ספרות ז'אנר" ו"ספרות גבוהה"? נקרא.

הספר הזה איטי, איטי, איטי ומלא הגיגים. במקום שהדמויות יהיו תירוץ להציג את העולם והסיטואציה, כמו שקורה הרבה פעמים בספרות לא-ריאליסטית (לטוב ולרע — אבל זה כבר פוסט אחר), הסיטואציה היא תירוץ לרדת לנבכי נפשן של הדמויות, שמבוססות על משפחתו האמיתית של רות'. כן, גם המשחק בין פיקשן לאוטוביוגרפיה מרחיק את הספר הזה ממה שנהוג להחשיב כמדע בדיוני.

מה קורה אם ב-1940 נבחר לנשיאות ארה"ב נשיא אנטישמי ופרו-גרמני, שחותם על הסכם עם היטלד ומשאיר את ארה"ב מחוץ למלחמת העולם השניה? הרבה נוירוזות של יהודי ארה"ב עולות לפני השטח, זה מה. אמא רות' בניו ג'רזי מתחילה לפחוד מהצל שלה והפטריוטיות העיקשת של אבא רות' הופכת ליותר ויותר מנותקת מהמציאות, כשהגטו הבורגני השלו של היהודים בניוארק, ניו ג'רזי מאיים להפוך לגטו אמיתי נוסח אירופה.

במילים אחרות, זו דרמה משפחתית על יהודים בארה"ב בשנות הארבעים, דהיינו משהו שבא לי לקרוא בדרך כלל רק קצת יותר משבא לי לקרוא על הליבידו המתעורר של גבר ישראלי בגיל העמידה עם טראומות מלבנון. אז למה נשארתי ערה עד ארבע לפנות בוקר באמצע שבוע עבודה כדי לסיים את הספר?

במילותיה של אורחת שלי, שראתה את הספר על שולחן הקפה: "איזה ספר איטי ומשעמם, אבל איכשהו בכל זאת רציתי לדעת מה יקרה". זה חלק מהגדולה של הספר — גם אני רציתי לדעת מה יקרה, כל כך רציתי שאני אפילו לא יכולה להגיד שהיה לי משעמם, למרות העודף ההיסטרי של תיאורים, הגיגים, רשימות מכולת ופרטים לא רלוונטיים (עודף שנראה לי מכוון, אגב, כאילו רות' מאתגר את הקוראים שלו להניח את הספר). גם הדמויות ומערכות היחסים ביניהן מעניינות, אבל גם הפחד המתגבר שלהן מתואר בזהירות מסויגת, ועד סוף הספר אי אפשר לדעת כמה ממנו הוא תגובה לאיום אמיתי שהם מרגישים בשטח וכמה מבוסס על פחדים לא הגיוניים. בקיצור, האם זה באמת ספר על "המזימה נגד אמריקה", או שזה בעצם ספר על פרנויה של מיעוטים, ועל איך היהודים אף פעם לא באמת הרגישו בבית בארה"ב?

כך או כך, זה מעניין, זה חודר, זה רלוונטי. מה שלא אהבתי בספר הוא הצורה שבה הוא פותר את השאלה. לרות' היתה בחירה בין קרשנדו עלילתי מפוצץ בסגנון "ואז היטלר כבש את ארה"ב ואני כותב את הדברים האלה בתור ניצול מחנה הריכוז ספרינגפילד", שהיה מחבר את הספר חזק למסורת ההיסטוריה האלטרנטיבית — לבין סוף מינורי בסגנון "בסוף התברר שלא קרה כלום, ואז חזרתי ללימודים". אני לא רוצה לחשוף את הסוף, אבל למיטב הבנתי, רות' קצת אוחז במקל בשני הקצוות, וזה מעצבן אותי.

כמובן, ייתכן שהוא בחר לא לבחור בכוונה. צריך לזכור שמה שחשוב הוא לא הסוף אלא האמצע, ולא העלילה אלא הפסיכולוגיה של הדמויות, או הסאבטקסט הפוליטי, או משהו. תסלחו לי, אני לא מכאן; איך מגיעים לספרים עם הסוסים המעופפים והצפלינים? בכל מקרה, אני עוד צריכה לעכל את הספר כמה זמן כדי לדעת בדיוק מה הוצאתי ממנו, אבל זה הסימן לספר שהיה שווה לקרוא.

ככל שגבר יותר גבוה, כך הוא פחות צריך כתפיים רחבות כדי להיות סקסי, וההיפך.

זו לא הטרדה מינית אם המטריד יפה מספיק. המוטרד הוא שקובע אם המטריד יפה מספיק.

כל שיר שכולל את המילה "אינטרסטייט" (באנגלית) יותר מגניב משיר דומה שאינו כולל את המילה "אינטרסטייט".

כדי להיות רווק תל אביבי אמיתי, אתה צריך לחיות בחורבה מטונפת ושורצת מקקים אבל להיות סנוב באופן מופלג לגבי הקפה שלך והחומוס שלך.

להיראות מזרח-אסייתית זה לרמות (את אוטומטית תהיי יותר כוסית).

מסתובבים בינינו אנשים שנראים אמיתיים לכל דבר בעוד שתאריך הלידה שלהם הוא בשנות התשעים.

הכנת קפה היא פעולה מסובכת ומסוכנת מכדי לעשות אותה על הבוקר לפני הקפה.

מידת הצביטוּת של לחיים תלויה הן בעומק שלהן, הן בצמיגוּת והן במרקם פני השטח.

אין זה מין הנימוס להראות לאנשים תמונות של בנך/אחיינך התינוק ולחכות שיגידו "איזה חמוד", כשאתה יודע שהוא מכוער ומשופם.

אנשים עם ילדים מזדקנים מהר יותר.

אין גבר מסוכן מכזה שחושב שנשים לא רוצות אותו כי הוא נחמד מדי.

עיניים כחולות הן תמיד הפתעה.

כשההורים שלך מדברים עליך עם חבריהם הם תמיד יציגו את עצמם כדמויות מובילות ומנווטות בחייך, גם אם בפועל הם שומעים שהתארסת/התפטרת/איבדת רגל רק חודשיים לאחר המקרה וב-SMS.

כן, אני מאחרת עם הסיכום הזה. אני תמיד מאחרת לכל מקום, כולל ראיונות עבודה. יש אנשים שחושבים שזה מציב אותי בצד האשם במערכת היחסים באופן חסר תקנה, כלומר לא משנה איך הם מתנהגים — אני עדיין זו שצריכה להתנצל. כי אני מאחרת. לא שאני מרירה או משהו. לא אני. לא דורה. דורה, כשהחיים נותנים לה לימונים, היא אומרת "מחר יהיה יום חדש". זו דורה.

כן. זהו סיכום מאוחר מעט אך קצר ולא כואב של שנת 2008 — לא בעולם ולא אצלי אישית אלא בבלוג הזה. נעשה את זה בסעיפים:

1. הכי חוסר פרופורציה

כאילו, משעמם לכם, כן? אתם כל הזמן מגיבים והתגובות שלכם מושקעות ומחכימות, ואני בקושי כותבת פוסטים ויודעת כלום. באמת — זה נפלא. הייתי חשה לא ראויה אבל אני עצלנית מטבעי ולמעשה נראה לי הגיוני לגמרי שתעבדו יותר ממני בבלוג שלי-עצמי. יישר כוח.

2. הכי רעש

פוסט הביקורת על "סופו של מיסטר Y", שעלה ממש ב-1 בינואר 2008, ממשיך לקבל טוקבקים וכבר יש 67 מהם. אמנם פוסט האיזה מעצבן זה תעמולה פוליטית בבתי ספר עבר אותו והגיע ל-76, אבל בטח תסכימו איתי שזו לא חוכמה. פוסט לא פוליטי, לא אקטואלי, לא פרובוקטיבי (פחחח — גיליתי שהרבה מכם ממש נרעשים מביקורות קוטלות), וללא תמונות של שדיים, בבלוג נידח שצריך לרדת למרתף, להזיז ספריה ישנה ולדחוף בכוח את הדלת עם השלט "זהירות נמר" כדי למצוא אותו, שמקבל 67 תגובות — זה כבוד.

3. הכי אמנות

נמרוד אבישר כתב לי כאן תגובה שהקשרה והמוטיבציות לה עדיין נחקרים על ידי מדענים אבל לפעמים צריך פשוט להעריך את ההשקעה והאסתטיקה. קחו אוויר, זה יותר ארוך מרוב הפוסטים שלי:

אז אין לך מושג, כדברייך, לגבי מורים אחרים לשל"ח, מה שלא הפריע לך לכתוב משהו שמשתמע ממנו שכולם כאלה. כי אמרת שהם נפלים אינטלקטואלים, ואת, כידוע, אשת כבוד.
אני הכרתי ועודני מכיר הרבה יותר ממורה אחד לשל"ח. אחד מהם, שהיום הוא ראש התחום במשרד, חבר מפלגת העבודה. לא בדיוק ימין קיצוני. אבל את אמרת שהם לא מכירים בדעות קיצוניות כמו שלא צריך להרוג את כל הערבים, ואת, כידוע, אשת כבוד.
אחר, שמנהל מזה שנים את קורסי הכשרת המש"צים במחוז ירושלים, הוא איש מרצ. אבל את כתבת שהם לא מכירים בדעות שלא רוצות להרוג את כל הערבים, ואת, כידוע, אשת כבוד.
שלישית היא היום מנהלת בכירה בג'וינט שלימדה של"ח הרבה לאחר שהשלימה תואר שלישי. אבל את אמרת שהיא נפל אינטלקטואלי, ואת, כידוע, אשת כבוד.
רביעי הוא חובש כיפה, רחמנא ליצלן, וגם מהיוזמים הבולטים של תנועת הצד"ר. אבל את אמרת שהוא ימין קיצוני, ואת, כידוע, אשת כבוד.
נעזוב את האנשים, בואו נתמקד בתכנים. האיש שהפך את הגדנ"ע של עופר לשל"ח שאתם מכירים, השתתף בהכשרתם של כל עשרת המחזורים הראשונים של מורי השל"ח וכתב את תכניות הלימוד שבהן עושים שימוש עד היום, מנהל היום מרכז להשתלמויות עו"ה בתחומי הדמוקרטיה, איש שמאל מובהק (ואביהם של ארבעה אנשי שמאל מובהקים), מחזיק תואר דוקטור מאוניברסיטת בר אילן בתחום ידיעת הארץ ותואר שני ביהדות מה-JTS (געוואלד, קונסרביטיבים!) אחד, ד"ר עודד אבישר. אני מכיר אותו קצת. הוא היה מורה ל"מולדת". ואני נקרע, באמת, מפני שאני מכיר אותו, אבל את אמרת שהוא איש ימין קיצוני ונפל אינטלקטואלי, ובוודאי, את אשת כבוד.
יש יותר מורי של"ח שמחזיקים תואר שני מאשר מורים בכל תחום אחר. אבל את אמרת שהם נפלים אינטלקטואלים, ואת, כידוע, אשת כבוד.
מרביתם המכרעת של מורי השל"ח אינם בוגרי סמינרים. אבל את אמרת שהם נפלים אינטלקטואלים, ואת, כידוע, אשת כבוד.
אולי בגלל זה נורא מטריד אותי שאת סבורה שאני מעצבן. כי אחרי הכול, דורה, את אשת כבוד.

4. הכי כיף

הטבלה שמשווה בין פסטיבל השמאלנים אינדינגב לפסטיבל הגיקים אייקון. כמו כל פוסט בבלוג הזה, המטרה העליונה שם היתה לגרום לי לצאת סוג של מגניבה באופן מצטנע-הפוך-על-הפוך-מרומז כזה ונראה לי שזה עבד. מצד שני מה אני יודעת על מגניבות, אני מאייקון.

5. הכי דומה לזין

פלורידה.

- כשהתפלשת בעל כורחך בפטיש ירושלים החולני של מערכת החינוך, כולל כתיבת שירים על ירושלים, חיבור חיבורים בנושא "ירושלים שלי", טיולים מרגשים בעיר העתיקה ואוננות לצלילי שירי מלחמת ששת הימים בטקסי סוף שנה?

- כשגיא א', שנחשב לאידיוט של כיתה ד', ובדיעבד היה ילד מבריק ובוגר בצורה בלתי רגילה, קיבל עונש מהמורה על זה שאמר שישראל מענה עצירים פלשתינאים?

- הטיול הכיתתי ה-87 במספר שהורכב מהליכה סיזיפית בחול בין שרכים צהובים, עם הפסקות קלות לטיפוסים על הרים חוליים וצהובים רק כדי לשמוע נאומים חוליים וצהובים על הקשר שלנו לארץ, בזמן שהחברה הטובה שלך בוכה שבדיוק קיבלה מחזור והשרלילה של השכבה נעלמת בין העצים עם החובש?

- כשהמורה ל"מולדת", "של"ח" וכו', נפל אינטלקטואלי אפילו יחסית לרמה הממוצעת בסמינר למורות, לא הכירה בלגיטימציה של דעות שמאל קיצוני כמו "לא צריך להרוג את כל הערבים"?

- כשהבנת שסיור מחנות הריכוז הפסטורלי בפולין אמור להחזיר את חברייך לארץ כשהם יותר לאומנים, שכן מה שלמדנו ממלחמת העולם השניה הוא שלאומנות זה בריא וטוב?

- כשאחרי 12 שנים של שיעורי היסטוריה בנושא השואה, העליה הראשונה, האנוסים בספרד, השואה, פרשת דרייפוס, השואה והשואה, גילית שאת לא ממש בטוחה מתי היו ימי הביניים ואיפה זה אירופה?

- כשאחרי הטבח במערת המכפלה שררה מעין עליצות בכיתה ומצאת עצמך מנסה למצוא נימוקים שישכנעו את חברך לשולחן בכך שהריגת חפים מפשע היא מעשה בעייתי מבחינת אתיקה ונימוסין?

- אחר: _______________________________

אני לא יודעת בדיוק כמה ספרים יש לי בבית. אולי 300. שתי הכונניות העמוסות שלי נראות כמו הרבה ספרים למי שאין לו הרבה ספרים בבית. הן לא מרשימות במיוחד את אספני הספרים הרציניים. אני איפשהו באמצע.

70 ספרים נוספים ארוזים במזוודה, אחרי שהחלטתי להיפטר מהם, בתקווה להרוויח כמה שקלים בדרך. זה לא רק כי אני במינוס: זה כי הבנתי שאני לא צריכה את הספרים האלה, שחלקם לא קראתי ואת השאר אני לא אוהבת, על המדף. התאווה שהיתה לי פעם לאסוף ספרים ולמלא בהם את הקירות היתה רכושנית: רציתי לאחוז בפיסה מהידע או מהתרבות האנושית, ולהחזיק את הפיסה הזאת אצלי, ללטף אותה, לדעת שהיא שלי, שכולם יידעו שהיא שלי.

מעולם לא אהבתי את הצורה הזו של אהבת-ספרים אצל אחרים. אין מגעיל מהזחיחות ההנדלזלצית של האינטלקטואל שמתוודה בעיתון, או במקרה הגרוע — בספר באורך מלא, על ההתמכרות הנואשת שלו לספרים, כמה כסף הוא מוציא עליהם, איך הם ממלאים לו את הבית ואשתו כועסת. אבל הוא פשוט לא יכול להפסיק. הוא עד כדי כך מת על הדברים האלה. זה חזק ממנו. הו, כמה שהוא תרבותי ומעורר הערצה.

קניית ספרים לא שווה לקריאת ספרים, וקריאת ספרים לא שווה לחוכמה או תרבותיות. הקידוש הזה של הספרים, הדברים המרובעים האלה עם הדפים בפנים, שבא הרבה פעמים על חשבון הערכה למדיומים אחרים כמו טלוויזיה וקולנוע, הוא שטחי. קניית הספרים עצמה היא תאוות שופינג עם אצטלה תרבותית ותו לא. הייתי מכורה בעצמי לשופינג הזה. עבר לי קצת.

ברוח זו כתבתי את המאמרון הזה, שמנסה לסכם ויכוח-רשת בן כמה חודשים בין כאלה שטוענים שהאינטרנט הורסת את התרבות האנושית כי אנשים כבר לא קוראים ספרים (או משהו) לבין כאלה שטוענים שעבר זמנם של הספרים (או משהו). בעיקר רציתי לענות למאמר המטופש ההוא שהתחיל את כל הרעש, Is Google Making Us Stupid. אבל עכשיו אני רואה, באיחור, שהעליתי לעמיתתי רוני שני את הנרווים (רק עכשיו היא לינקקה לזה בבלוג שלה, ואני לא קוראת כלכליסט).

אני לא בדיוק מבינה את רוני, אבל נראה לי שהיא חושבת שאמרתי שלא צריך ספרים יותר, שטוויטר מחליף את דוסטויבסקי ושצריך להוציא להורג את כל האינטלקטואלים.

הבעיה העיקרית שלי עם Is Google Making Us Stupid ושאר הנבואות האפוקליפטיות מהז'אנר היא שהן, נו, בולשיט.

אין לי בעיה עם מאמרים שלוקחים אנקדוטה מפה, הרגשה משם ובונים עליהם תילים של תאוריות; זה מה שעיתונאים ואנשי ספרות עושים, ואני יכולה להעריך סשן זיון-שכל טוב. אבל נסיונות הכאילו-הוכחה מעליבים אותי. המאמר מצטט מחקר שמראה נתונים ראשוניים מאוד שהגלישה באינטרנט משנה את הרגלי הקריאה. פסיכולוגית אומרת שהאינטרנט משנה לנו את המוח. על זה הוא בונה תאוריה שהמוח שלנו מתחווט מחדש בעקבות גלישה מרובה כך שאנחנו כבר לא יכולים לצרוך משהו שדורש התעמקות רבה יותר, למשל ספר.

שאר המאמר מורכב מאנקדוטות וציטוטים פיוטיים, שזה נחמד, אבל לא משכנע. כשאינטלקטואלים מחליפים את הטיעונים בדברי שירה, זה אומר שאין להם טיעונים, שהם פונים לרגשות של הקורא — הקורא שאמור להיות משוכנע מראש בקדושתם של הספרים ובכמה שהאינטרנט מאיימת, כנראה.

תכל'ס, ככל שאני רואה, זו אותה חבורת קוראים קטנה שמקוננת מדי דור על משהו אחר שבגללו רוב האנשים "כבר" לא קוראים ספרות גבוהה וגם לא חושבים שהם צריכים. פעם זו היתה מהפכת הדפוס, העיתונים, המגזינים, הרומנים למשרתות, הרדיו, הטלוויזיה. היום זו האינטרנט. היא הופכת אותנו לשטחיים? אולי. ואולי היינו שטחיים תמיד. לא ראיתי משהו שיוכיח לי שלא.

בקיצור, הנקודה האמיתית שלי היא "עזבו אותי באמא'שלכם". מי שממנה את עצמו למגן האינטליגנציה, המחשבה המעמיקה והתרבות, שיכתוב קצת יותר מהמוח וקצת פחות מהמותן.

מה לי ולפסטיבל באמצע שום מקום שישנים בו באוהלים ואין מקלחות? אז זהו, שהמילה "אינדי" עדיין קורצת, והשילוב של יום ההולדת ומספר הפעמים שקראו לי "חנונית" בשבועות האחרונים כנראה עורר קצת רצון למרוד בגיל וברושם, ולירון אמרה לי לבוא, והיה כתוב באתר שיש שירותים לא כימיים. הלכתי לאינדינגב.

הופתעתי.

זה לא שחשבתי שהמוזיקה תהיה רעה. פשוט לא תיארתי לעצמי עד כמה אני אתחבר. הרדיו פתוח יום ולילה על 106 ועדיין אני לא שומעת יותר מדי שירים ישראליים שגורמים לי לבדוק מי זה ולרוץ למייספייס לשמוע עוד. אבל כאן — אולי כי הופעות חיות עושות לי את זה כל כך הרבה יותר, אולי כי ברדיו, כשהלהקה שרה באנגלית, אני פשוט לא קולטת שמדובר באיזו הברקת אינדי מקומית — זאת היתה מוזיקת דורה בד' הידיעה, מהסוג שמתיישב לי בתוך הראש ומרגיש בבית מהרגע הראשון. בעיקר נהניתי מרועי ריק והמדלי בנד, שהפולק המלודי שלהם הדהד במדבר באופן יפה עד גיחוך, ועוד על רקע השקיעה, ומבאפלו בוטס, שהרגו אותי לגמרי עם איזה שיר שאחר כך הסתבר שהוא בכלל קאוור לדרזדן דולז, אבל אל דאגה, גם השירים המקוריים שלהם היו מצוינים.

היו גם שני איטליז, אחד האיטליז הרגיל ואחד איטליז טוב יותר עם סולנית עם שיער אדום זוהר שבמקום להיראות מאופקת מדי על הבמה היתה מוחצנת באופן קריקטורי. לאיטליז השניים קראו קיצו.

…

סמים קלים מחיר כבד!

הג'ירפות אהובי נפשי עלו בשישי בערב בתור ה-token mainstream והדאיגו אותי בהתחלה כשהיה ברור שמשהו קרה לקול של גלעד כהנא. בהמשך התברר שזה לא רק הקול. כלומר, אולי הבחור היה צרוד או חולה או משהו כזה, אבל הוא בעיקר היה שיכור, או מסטול, או שניהם, באופן קיצוני. מה שמדהים הוא שזה לא גרע אפילו טיפה מהכריזמה שלו, ואנשים מסביב שפחות מכירים את הג'ירפות לא שמו לב שמשהו לא בסדר ונהנו מהשואו. אז אנשים, דמיינו הופעה כזאת, אבל ארוכה יותר, ועם 747 איפשהו באמצע, וכהנא אשכרה שר טוב (ברמה של האלבום ומעלה), זוכר את המילים של השירים, לא חוזר פעמיים על אותו מונולוג, והייתם יוצאים אחריו למלחמה תוך שאתם יולדים את ילדיו. זה הג'ירפות.

די החמצתי את אסף אבידן כי הייתי עסוקה בלשבת בפינה בתנוחה עוברית ולתהות על מר גורלי (יש דאונים) אבל מהקולות שהקהל עשה ומההדרן הנועז בסוף, שנקטע רק כשגררו את אבידן פיזית מהבמה, הבנתי שזו היתה ההופעה האנרגטית ביותר בפסטיבל.

…

א: "וואו, יש פה המון אנשים מהחבר'ה".
ב: "יש פה המון אנשים שהייתי רוצה לעשות איתם סקס".
א: "כן, לזה התכוונתי".

האנשים בפסטיבל היו מופלאים. מיטב אוכלוסיית גילמן, הריף-ראף ושכונת פלורנטין היו שם במצב רוח מרומם של מי שיצאו מתל אביב ועכשיו מותר להם לחייך, משולבים בכמה פליטי אינדי מערים אחרות, ילדי טבע לא מעיקים מדי וקיבוצניקים מקומיים מסוקסים. בהתחשב בפשלות הארגוניות/המגבלות המשטרתיות שהרסו לחלק נכבד מהאנשים את האירוע (בקצרה: ממש הרבה אנשים לא הורשו להיכנס, למרות שהיה הרבה מקום בפנים), מפתיע שהמשטרה לא עשתה שום דבר לגבי הריכוז הלא-חוקי של גברים יפים. אנשים הגיעו עם ילדים קטנים, שעשו הד באנגינג ורקדו מסביב והיו מאושרים נורא, ועם תינוקות, שעשו דברים שתינוקות עושים (אין לי מושג. פוטוסינתזה?) והיו חמודים.

היה מאוד קשה להבדיל בין הווריאציות הרבות על דגם השמאלני הקטן והצנום עם הזיפים, אבל הצלחתי לזהות את נדב לזר, מוזיקאי, בלוגר וגבר חלומותאומו, ואפילו הייתי עדה לסצינה המשעשעת שהוא תיעד בבלוג.

…

א: "אז אתם שניכם מציירים את הקומיקס הזה?"
ב: "שנינו ועוד בחור אחד עושים את הכל. פיפטי-פיפטי. רק לחלק בשלוש".

עוד הפתעות טובות: השירותים היו נקיים באופן סביר רוב הזמן, ואפילו היה נייר. מזג האוויר היה מושלם. אוקיי, בלילה קפאתי, אבל ביום הבריזה היתה מרוממת. הצלחתי להירדם בתנאי שדה. עיינתי באיזה, אה, איך קוראים לזה כשאנשים מציירים קומיקס כזה ומצלמים אותו על A4 בשחור לבן ומוכרים בשני שקל? אז כזה. נורא קיוויתי שהוא יהיה טוב, כי בדרך כלל קסם הקומיקס-אינדי פג ברגע שאני מתחילה לקרוא ויש רק בדיחות פיפי ואיברי מין. אבל הוא היה טוב והקטעים המצחיקים היו מצחיקים. קוראים לו שוודינבייטר.

היו גם הפתעות רעות. כמיליון מהן. קטנות, עקשניות ועם שש רגליים כל אחת.

דיברתי עם אחת האחראים לקומיקס. דיברתי עם מוזיקאים. אמרתי להמון אנשים שהם גדולים, והתכוונתי לזה.

ההעדר הכמעט מוחלט של חסויות מסחריות השפיע לטובה באופן ענק ובכלל לא שכלתני או תיאורטי. כלומר לא חשבתי "איזה כיף שאין כאן באנרים", חשבתי "וואו, האוויר כאן כל כך נקי והאנשים כאן כל כך שמחים, ומשהו פה ממש עובד". קשה לזכור את זה בעיר צינית, אבל יש משהו בריא באינדי אמיתי.

איך משיגים עוד כזה?

(ותיכף יהיה גם פוסט אמיתי על אינדינגב.)

אני לא מתכוונת להתנצל על זה שאני לא מעדכנת את הבלוג, כי למי זה בדיוק מפריע חוץ ממני? (זו לא שאלה רטורית, התשובה היא אדר שלו, כתבת בוויינט מחשבים. אדר, תהיי בשקט. אני לא רואה שאת כותבת משהו מעניין.) אבל אני חושבת שהסיבות שאני לא עושה את זה הן אולי מעניינות.

אחרי כשמונה שנים של קריאה אינטנסיבית בבלוגים, גיבשתי רעיון שכדי שבלוג יהיה יותר מאוסף זניח של עיטושים גרפומניים, הוא צריך משהו שיהפוך אותו לקוהרנטי. הוא צריך לעשות משהו ספציפי, ובתקווה – לעשות אותו טוב. זה לא אומר שאין מקום לגמישות. קחו את הבלוג של עידוק. הוא עוסק בכל מיני נושאים, אבל יש תמה שלטת, והיא "רבאק, איזה ניג'ס עידוק". אצל תומר ליכטש מדובר לא במה הוא כותב אלא באיך הוא כותב, שזה כמובן עדיף, כי דעות ואבחנות יש עשר בשנקל באינטרנט הזאת אבל קולות כריזמטיים קצת יותר קשה למצוא.

ואני? את הדברים שאני כותבת עליהם אפשר להגדיר כשילוב בין הסרטים שלי באותו השבוע לבין דברים שאני חושבת שיגרמו לי להישמע אינטלקטואלית. מבחינת הקול, ביום טוב, אני נשמעת כמו הבלוגים שאני קוראת באותו החודש. ביום רע אני נשמעת כמו בלוג בקפה דה מרקר. לא נעים. עקרונית אני עדיין מאמינה שאני יודעת לכתוב, אבל זה כמו שתאורטית אני מלכה במיטה – אם אני לא אעשה משהו כדי להתאמן על זה, זה לעולם לא יתבטא בפועל.

(החודש אני קוראת בלוגרים שכותבים על חיי המין שלהם.)

אני לא אנטוש את הבלוג הזה מהסיבה הפשוטה שאני חושבת שהשם שלו גאוני, וגם מהלוגו אני די מרוצה.

בינתיים אני קוראת ספר מופלא מ-1922, בשם "In Defense of Women", של ה. ל. מנקן, שמעולם לא שמעתי עליו לפני שראיתי את הטייטל בארגז מוזלים של סטימצקי. לפי וויקיפדיה, על המצבה של מנקן יש כתובת שבה הוא מבקש ממוקירי זכרו

לסלוח לאיזה חוטא ולקרוץ לאיזו בחורה מכוערת.

איש כלבבי. הקריאה בספר הפרובוקטיבי והמקסים שלו מעמתת אותי עם הפער בין מה שאני אמורה או רוצה להרגיש לגבי כל מיני דברים לבין מה שאני באמת מרגישה. זה משהו שקורה לי די הרבה. במקרה הזה הבעיה היא שלהלכה אני פמיניסטית מתוחכמת ועזבו אותי מהכללות מגדריות באמא'שלכם. אבל למעשה אני חושבת שהקטע הבא מבריק:

היא עשויה לקנא בו על חופש התנועה והעיסוק הזכריים שלו, על שלוות-הנפש שלו האטומה להפרעות, על החדווה האיכרית שהוא מפיק מחטאים זולים, על יכולתו להסתיר את פניה האכזריות של המציאות מאחורי גלימת רומנטיות, על התמימות והילדותיות הכלליות שלו. אבל היא אף פעם לא מקנאת באגו הבוסרי שלו; היא אף פעם לא מקנאת בנפשו הרעועה והמגוחכת.

התפיסה החדה הזו של העזוז והעמדת-הפנים הגבריות, ההבנה המדויקת של הגבר כדמות הטרגי-קומית הנצחית, היא שעומדת בבסיס האירוניה החומלת שאנחנו נוטים לכנות אינסטינקט אמהי. אשה שואפת לטפל בגבר כאם פשוט כי היא רואה את מלוא חוסר האונים שלו, הצורך שלו בסביבה אוהדת, האשליה העצמית הנוגעת ללב שלו.

(תרגום גרוע שלי, האנגלית במקור מהממת)

אני לא מסכימה עם מה שהוא אומר על גברים, מיינד יו, במיוחד לא כשברור שהוא בונה על ההגדרות האלה כדי לשרטט בפרקים הבאים קרב אפוקליפטי בין המינים, שבו הגברים צריכים להשתמש בטכנולוגיה מתקדמת כדי להתגבר על היתרונות המולדים לכאורה של הגזע הנשי המאיים. אבל.

אולי התמה של הבלוג תהיה דרכים שבהן אני לא שמאלנית טובה.