או האי! אתם יודעים למה אני לא כותבת? כי נמאס לי מהאינטרנט. המפלצת הזאת אכלה לי את החיים. כלומר, אני עדיין חושבת שזה די מדהים שמשלמים לי כדי לכתוב עליה, ובנוסף פייסבוק וג'ימייל עשו הרבה טוב לחיי החברה שלי. אבל עדיין, שיעור האינטרנט בחיי עבר בהרבה את הרצוי. ומה שמפחיד הוא שהאמירה הזאת, שהיתה נכונה עוד בתיכון (רופא עיניים: "כמה שעות ביום היא יושבת מול המחשב?" אמא: "כעשרים ושלוש"), הולכת והופכת לנכונה יותר כל חודש.

והכי מתסכל: כשפוגשים אנשים, אפילו כאלה שאינם כתבי מחשבים, הם מדברים על אינטרנט. בלוגים. פייסבוק. גט א לייף.

חוץ מכמה מקרים יוצאי דופן שאני דווקא מאשרת. לפני כמה ימים עצרה אותי ברחוב בחורונת עם תיק כתף של הלו קיטי ואמרה לי, בקול הקטן, הענוג והאפרוחי ביותר שאתם יכולים לדמיין לעצמכם, "אני קוראת את הבלוג שלך! אני מעריצה שלך!" זה היה מגניב. מה שעוד יותר מגניב הוא שזאת לא הפעם הראשונה שמזהים אותי מהבלוג. בפעם הקודמת זה היה גבר, ואפילו שווה למראה. אז נה.

בכל מקרה, הבחורונת, שהסתבר שיש לנו חברים משותפים, סיפרה שהיא לא ידעה אם להגיד משהו. אז רציתי לנצל את הבמה הזאת כדי להגיד: אם אתם רואים אותי ברחוב ומתלבטים אם לספר לי שאתם מעריצים שלי, בבקשה ספרו. אני מבטיחה להיות ידידותית. התהילה לא קלקלה אותי. ואם יש לכם מנחות כלשהן לתת תרגישו חופשיים.

כתוצאה מהתקרית עליתי על משהו שלא ידעתי איך לנסח במילים קודם: אני מעריצה גדולה של העניין הזה של לדבר עם זרים ברחוב. באיזשהו מקום זה מגדיר חברה — ככל שאתה מרגיש חופשי לפצוח בשיחה עם זרים, וככל שגדול הסיכוי שהם יענו לך בחביבות, כך אתה חי בעולם יותר אוהב, נעים ובטוח.

זו אחת הסיבות שאני כל כך אוהבת את פסטיבל החנונים אייקון: תמיד אפשר לדבר בו עם אנשים. האווירה מאוד חמה. וזאת חופשה מהתמודדות עם הפאסון הקריר שבדרך כלל שולט ברחובות תל אביב.

מה שמעניין הוא שגם תל אביבים ברמ"ח איבריהם (לא היברידים חנונו-תלאביבים כמוני) נהנים לקחת חופשה מהפאסון. זה ההסבר היחיד לעובדה שכל ערב פורים הופך את הרחובות לקומונת ילדי פרחים גדולה ורועשת, שבה אנשים מחבקים זה את זה באקראי, בעיקר אם הם עוטים תחפושות גדולות ופרוותיות.

אני חשה שהפוסט הזה לא קוהרנטי ומוטרדת מכך שהוא לא עומד בסטנדרטים שהצבתי לעצמי. מצד שני, יש בו תמונה שמתעדת את החיבוק הכי גדול, כחול וצמרירי שקיבלתי בשנים האחרונות.

אין ספק: מספרי התגובות בבלוג הזה מלטפים לי את האגו בדרכים מגונות. מזל שבמקומות אחרים העולם מנסה למחוץ לי את האגו, אחרת הייתי הופכת לבלתי-נסבלת. למעשה היה איזה שבוע כל כך לא נעים שכבר החלטתי, בהשראת "מוסקבה פטושקי", לפתח הומור לוזרים מזרח-אירופי ובעיית אלכוהוליזם כדי להתמודד עם החיים, אבל אז עברה לי הבעסה וחזרתי לצורת ההתמודדות הרגילה שלי — שופינג. אולי בפעם הבאה.

אז "המזימה נגד אמריקה". הבטחתי כאן די מזמן לקרוא את הספר, אבל שכחתי מזה לגמרי, עד שהשבוע מצאתי עותק מושלם בארגז ה-10 שקל של "הנסיך הקטן". עם דברים כאלה אני לא מתווכחת. מה אני אגיד? לקח לי קצת זמן להבין איך צריך לאכול את הספר הזה. בגדול, ואני הולכת להיות פשטנית עד כדי גרימת עוול מסוים לעצמי, עולם הספרות שאחרי 1900 מתחלק לשני חלקים — ספרים שאני אוהבת, וספרים שהמרצים שלי באוניברסיטה היו אוהבים. ספרי מה-אם-היטלר אמורים להשתייך לסוג הראשון, אבל זה דווקא משתייך לסוג השני, יחד עם ספרים שזוכים בפרס בוקר וספרים שמקבלים ביקורות במוסף ספרים של הארץ וספרים שמוצבים בדוכן הכי קרוב לדלת בסטימצקי. נקרא לזה "ספרות ז'אנר" ו"ספרות גבוהה"? נקרא.

הספר הזה איטי, איטי, איטי ומלא הגיגים. במקום שהדמויות יהיו תירוץ להציג את העולם והסיטואציה, כמו שקורה הרבה פעמים בספרות לא-ריאליסטית (לטוב ולרע — אבל זה כבר פוסט אחר), הסיטואציה היא תירוץ לרדת לנבכי נפשן של הדמויות, שמבוססות על משפחתו האמיתית של רות'. כן, גם המשחק בין פיקשן לאוטוביוגרפיה מרחיק את הספר הזה ממה שנהוג להחשיב כמדע בדיוני.

מה קורה אם ב-1940 נבחר לנשיאות ארה"ב נשיא אנטישמי ופרו-גרמני, שחותם על הסכם עם היטלד ומשאיר את ארה"ב מחוץ למלחמת העולם השניה? הרבה נוירוזות של יהודי ארה"ב עולות לפני השטח, זה מה. אמא רות' בניו ג'רזי מתחילה לפחוד מהצל שלה והפטריוטיות העיקשת של אבא רות' הופכת ליותר ויותר מנותקת מהמציאות, כשהגטו הבורגני השלו של היהודים בניוארק, ניו ג'רזי מאיים להפוך לגטו אמיתי נוסח אירופה.

במילים אחרות, זו דרמה משפחתית על יהודים בארה"ב בשנות הארבעים, דהיינו משהו שבא לי לקרוא בדרך כלל רק קצת יותר משבא לי לקרוא על הליבידו המתעורר של גבר ישראלי בגיל העמידה עם טראומות מלבנון. אז למה נשארתי ערה עד ארבע לפנות בוקר באמצע שבוע עבודה כדי לסיים את הספר?

במילותיה של אורחת שלי, שראתה את הספר על שולחן הקפה: "איזה ספר איטי ומשעמם, אבל איכשהו בכל זאת רציתי לדעת מה יקרה". זה חלק מהגדולה של הספר — גם אני רציתי לדעת מה יקרה, כל כך רציתי שאני אפילו לא יכולה להגיד שהיה לי משעמם, למרות העודף ההיסטרי של תיאורים, הגיגים, רשימות מכולת ופרטים לא רלוונטיים (עודף שנראה לי מכוון, אגב, כאילו רות' מאתגר את הקוראים שלו להניח את הספר). גם הדמויות ומערכות היחסים ביניהן מעניינות, אבל גם הפחד המתגבר שלהן מתואר בזהירות מסויגת, ועד סוף הספר אי אפשר לדעת כמה ממנו הוא תגובה לאיום אמיתי שהם מרגישים בשטח וכמה מבוסס על פחדים לא הגיוניים. בקיצור, האם זה באמת ספר על "המזימה נגד אמריקה", או שזה בעצם ספר על פרנויה של מיעוטים, ועל איך היהודים אף פעם לא באמת הרגישו בבית בארה"ב?

כך או כך, זה מעניין, זה חודר, זה רלוונטי. מה שלא אהבתי בספר הוא הצורה שבה הוא פותר את השאלה. לרות' היתה בחירה בין קרשנדו עלילתי מפוצץ בסגנון "ואז היטלר כבש את ארה"ב ואני כותב את הדברים האלה בתור ניצול מחנה הריכוז ספרינגפילד", שהיה מחבר את הספר חזק למסורת ההיסטוריה האלטרנטיבית — לבין סוף מינורי בסגנון "בסוף התברר שלא קרה כלום, ואז חזרתי ללימודים". אני לא רוצה לחשוף את הסוף, אבל למיטב הבנתי, רות' קצת אוחז במקל בשני הקצוות, וזה מעצבן אותי.

כמובן, ייתכן שהוא בחר לא לבחור בכוונה. צריך לזכור שמה שחשוב הוא לא הסוף אלא האמצע, ולא העלילה אלא הפסיכולוגיה של הדמויות, או הסאבטקסט הפוליטי, או משהו. תסלחו לי, אני לא מכאן; איך מגיעים לספרים עם הסוסים המעופפים והצפלינים? בכל מקרה, אני עוד צריכה לעכל את הספר כמה זמן כדי לדעת בדיוק מה הוצאתי ממנו, אבל זה הסימן לספר שהיה שווה לקרוא.

כן, אני מאחרת עם הסיכום הזה. אני תמיד מאחרת לכל מקום, כולל ראיונות עבודה. יש אנשים שחושבים שזה מציב אותי בצד האשם במערכת היחסים באופן חסר תקנה, כלומר לא משנה איך הם מתנהגים — אני עדיין זו שצריכה להתנצל. כי אני מאחרת. לא שאני מרירה או משהו. לא אני. לא דורה. דורה, כשהחיים נותנים לה לימונים, היא אומרת "מחר יהיה יום חדש". זו דורה.

כן. זהו סיכום מאוחר מעט אך קצר ולא כואב של שנת 2008 — לא בעולם ולא אצלי אישית אלא בבלוג הזה. נעשה את זה בסעיפים:

1. הכי חוסר פרופורציה

כאילו, משעמם לכם, כן? אתם כל הזמן מגיבים והתגובות שלכם מושקעות ומחכימות, ואני בקושי כותבת פוסטים ויודעת כלום. באמת — זה נפלא. הייתי חשה לא ראויה אבל אני עצלנית מטבעי ולמעשה נראה לי הגיוני לגמרי שתעבדו יותר ממני בבלוג שלי-עצמי. יישר כוח.

2. הכי רעש

פוסט הביקורת על "סופו של מיסטר Y", שעלה ממש ב-1 בינואר 2008, ממשיך לקבל טוקבקים וכבר יש 67 מהם. אמנם פוסט האיזה מעצבן זה תעמולה פוליטית בבתי ספר עבר אותו והגיע ל-76, אבל בטח תסכימו איתי שזו לא חוכמה. פוסט לא פוליטי, לא אקטואלי, לא פרובוקטיבי (פחחח — גיליתי שהרבה מכם ממש נרעשים מביקורות קוטלות), וללא תמונות של שדיים, בבלוג נידח שצריך לרדת למרתף, להזיז ספריה ישנה ולדחוף בכוח את הדלת עם השלט "זהירות נמר" כדי למצוא אותו, שמקבל 67 תגובות — זה כבוד.

3. הכי אמנות

נמרוד אבישר כתב לי כאן תגובה שהקשרה והמוטיבציות לה עדיין נחקרים על ידי מדענים אבל לפעמים צריך פשוט להעריך את ההשקעה והאסתטיקה. קחו אוויר, זה יותר ארוך מרוב הפוסטים שלי:

אז אין לך מושג, כדברייך, לגבי מורים אחרים לשל"ח, מה שלא הפריע לך לכתוב משהו שמשתמע ממנו שכולם כאלה. כי אמרת שהם נפלים אינטלקטואלים, ואת, כידוע, אשת כבוד.
אני הכרתי ועודני מכיר הרבה יותר ממורה אחד לשל"ח. אחד מהם, שהיום הוא ראש התחום במשרד, חבר מפלגת העבודה. לא בדיוק ימין קיצוני. אבל את אמרת שהם לא מכירים בדעות קיצוניות כמו שלא צריך להרוג את כל הערבים, ואת, כידוע, אשת כבוד.
אחר, שמנהל מזה שנים את קורסי הכשרת המש"צים במחוז ירושלים, הוא איש מרצ. אבל את כתבת שהם לא מכירים בדעות שלא רוצות להרוג את כל הערבים, ואת, כידוע, אשת כבוד.
שלישית היא היום מנהלת בכירה בג'וינט שלימדה של"ח הרבה לאחר שהשלימה תואר שלישי. אבל את אמרת שהיא נפל אינטלקטואלי, ואת, כידוע, אשת כבוד.
רביעי הוא חובש כיפה, רחמנא ליצלן, וגם מהיוזמים הבולטים של תנועת הצד"ר. אבל את אמרת שהוא ימין קיצוני, ואת, כידוע, אשת כבוד.
נעזוב את האנשים, בואו נתמקד בתכנים. האיש שהפך את הגדנ"ע של עופר לשל"ח שאתם מכירים, השתתף בהכשרתם של כל עשרת המחזורים הראשונים של מורי השל"ח וכתב את תכניות הלימוד שבהן עושים שימוש עד היום, מנהל היום מרכז להשתלמויות עו"ה בתחומי הדמוקרטיה, איש שמאל מובהק (ואביהם של ארבעה אנשי שמאל מובהקים), מחזיק תואר דוקטור מאוניברסיטת בר אילן בתחום ידיעת הארץ ותואר שני ביהדות מה-JTS (געוואלד, קונסרביטיבים!) אחד, ד"ר עודד אבישר. אני מכיר אותו קצת. הוא היה מורה ל"מולדת". ואני נקרע, באמת, מפני שאני מכיר אותו, אבל את אמרת שהוא איש ימין קיצוני ונפל אינטלקטואלי, ובוודאי, את אשת כבוד.
יש יותר מורי של"ח שמחזיקים תואר שני מאשר מורים בכל תחום אחר. אבל את אמרת שהם נפלים אינטלקטואלים, ואת, כידוע, אשת כבוד.
מרביתם המכרעת של מורי השל"ח אינם בוגרי סמינרים. אבל את אמרת שהם נפלים אינטלקטואלים, ואת, כידוע, אשת כבוד.
אולי בגלל זה נורא מטריד אותי שאת סבורה שאני מעצבן. כי אחרי הכול, דורה, את אשת כבוד.

4. הכי כיף

הטבלה שמשווה בין פסטיבל השמאלנים אינדינגב לפסטיבל הגיקים אייקון. כמו כל פוסט בבלוג הזה, המטרה העליונה שם היתה לגרום לי לצאת סוג של מגניבה באופן מצטנע-הפוך-על-הפוך-מרומז כזה ונראה לי שזה עבד. מצד שני מה אני יודעת על מגניבות, אני מאייקון.

5. הכי דומה לזין

פלורידה.

(ותיכף יהיה גם פוסט אמיתי על אינדינגב.)

מכירים את המגנטים עם המילים שמפזרים על המקרר ובונים מהם משפטים?

אז הנה גרסת ה-lolcat.

המצרכים: גיליון מגנט בגודל A4 עם גב דביק או ניתן להדפסה; מדפסת; פונט Impact; אסופת משפטי lolcat; מספריים; מקרר או פלדלת עם מקום פנוי; מוזרות טבעית קלה.

התוצאה (אם תסלחו לי על הצילום הסלולרי הגרוע):

כלומר, אפשר גם לקנות אותם בחנות של I Can Has Cheezburger, אבל זה לחנונים.

הכתבה שלי על הקומיקס XKCD, כולל ראיון עם רנדל מנרו, התפרסמה סוף סוף בכלכליסט. מכיוון שהוויינטים העלו אותה אז יש לי גם לינק לתת. קחו.

אני שמחה לדווח שהילד הזה הוא לא רק מצחיק מאוד ומבריק ברמות מפחידות ממש, אלא גם אחד האנשים המקסימים ביותר שיצא לי לדבר איתם בהקשר מקצועי או בכלל.

והנה קטע שירד בעריכה:

מה שסוחף רבים מהמעריצים הוא התמימות המוצהרת של XKCD. מרבות מהרצועות עולה קריאה להשתחרר מהיובש של עולם המבוגרים ולחזור לילדות. "אני לא יודע אם זה משהו שתכננתי מראש", אומר מנרו, "אבל אחת מהתגובות הכי טובות שקיבלתי לקומיקס היתה לרצועה על הבחורה שמילאה את הדירה שלה בכדורים צבעוניים של מגרשי משחקים לילדים. כל הגולשים שלחו לי אימייל כדי להגיד שהם מתו על זה, שהם אהבו את הרעיון של להגדיר מחדש את המשמעות של להיות אדם מבוגר. זה רמז לי שזה משהו שמשותף לי ולאנשים אחרים – שרבים רוצים להיות ספונטניים ושובבים".

בעקבות התגלית הזו, מנרו עצמו החליט לסלק את הספה בסלון, ולהציב במקומה תיבה של כדורים צבעוניים. הוא מתיישב בתוכה עם הלפטופ כשהוא מצייר את הקומיקס.

גם הכנס בספטמבר נולד מהאהבה הזו לספונטניות. כשמנרו ראה שהקוראים מפענחים את דרך המחשבה שלו ונענים לקריאותיו, הוא החליט להשתיל תאריך ומיקום באחת מהרצועות, ולראות אם אנשים יבואו. "זה עבד יותר טוב משדמיינתי", הוא אומר. "אנשים באו והלכו אבל בכל רגע נתון היו מאות אנשים צפופים בתוך הפארק הזעיר הזה. מה שהכי הדהים אותי הוא שאנשים הביאו שקיות אשפה ואספו את הזבל. מוסר ההשכל הגדול הוא שהמעריצים שלי מאוד נחמדים".

גליון אפריל של מגזין TheMarker, המוקדש לאינטרנט, מציע בין אנשי הון הסיכון לאנשי האינטראקטיב גם מילון מונחים קצר, מאת רויטל סולומון, לצד האחר של האינטרנט – נקרא לו הצד של הילדים. העיתון מגדיר את זה: "איך תהיו בעניינים אם לא תדעו על הדברים המגניבים באמת שקורים באינטרנט, אלה שאין להם ערך עסקי ושבטח לא יעזרו להרים את שער הדולר?" יש שם הגדרות ל-"goatse", "LOLcats", "pwned" וגם "Usenet" (?). הנה ההגדרה של xkcd:

לא, זו לא שגיאת כתיב, טעות דפוס או הקלדה שיכורה על המקלדת. זה ממש אתר. מה הוא מכיל? קומיקס. אדייק ואומר, קומיקס מכוער במיוחד. ולא תמיד מצחיק, אבל זה ממש עניין של טעם. הרבה ציניות, גרפיקה מחופפת ומסר שכנראה מדבר לילדי האינטרנט הפכו את האתר הזה לפופולרי במיוחד. התכנים שלו מופצים לכל עבר וזוכים לדיונים ערים ותגובות רבות.

אוקיי, יש כאן התנגשות ציוויליזציות צפויה ומובנת. אבל "ציניות"? בקומיקס שהמעריצים שלו נשמעים רוב הזמן כמו ילדי פרחים עם עיניים נוצצות (ומחשבון), ושהסטריפ העיקרי שהתווה את דרכו (לדברי הקומיקסאי עצמו) היה זה?

אם כבר, המילה המתאימה היא "ניאו-נאיביות": אנחנו מכירים ציניות וניכור, גדלנו עליהם, אנחנו מדברים את השפה ויורים את השנינויות, אבל אנחנו בוחרים לא לחיות ככה. בין השאר כי אנחנו ממילא חנונים מכדי להיות קולים באמת.

אגב, למי שמחבב את הקומיקס אבל לא מכיר את הבלוג שמלווה אותו, דעו שמומלץ. יש שם מחקרים מדעיים חביבים (בכמה מהסרטים המצליחים של הוליווד בשנים האחרונות כיכבו שתי נשים?) ולפעמים מסתתר עוד סטריפ.