או האי! אתם יודעים למה אני לא כותבת? כי נמאס לי מהאינטרנט. המפלצת הזאת אכלה לי את החיים. כלומר, אני עדיין חושבת שזה די מדהים שמשלמים לי כדי לכתוב עליה, ובנוסף פייסבוק וג'ימייל עשו הרבה טוב לחיי החברה שלי. אבל עדיין, שיעור האינטרנט בחיי עבר בהרבה את הרצוי. ומה שמפחיד הוא שהאמירה הזאת, שהיתה נכונה עוד בתיכון (רופא עיניים: "כמה שעות ביום היא יושבת מול המחשב?" אמא: "כעשרים ושלוש"), הולכת והופכת לנכונה יותר כל חודש.

והכי מתסכל: כשפוגשים אנשים, אפילו כאלה שאינם כתבי מחשבים, הם מדברים על אינטרנט. בלוגים. פייסבוק. גט א לייף.

חוץ מכמה מקרים יוצאי דופן שאני דווקא מאשרת. לפני כמה ימים עצרה אותי ברחוב בחורונת עם תיק כתף של הלו קיטי ואמרה לי, בקול הקטן, הענוג והאפרוחי ביותר שאתם יכולים לדמיין לעצמכם, "אני קוראת את הבלוג שלך! אני מעריצה שלך!" זה היה מגניב. מה שעוד יותר מגניב הוא שזאת לא הפעם הראשונה שמזהים אותי מהבלוג. בפעם הקודמת זה היה גבר, ואפילו שווה למראה. אז נה.

בכל מקרה, הבחורונת, שהסתבר שיש לנו חברים משותפים, סיפרה שהיא לא ידעה אם להגיד משהו. אז רציתי לנצל את הבמה הזאת כדי להגיד: אם אתם רואים אותי ברחוב ומתלבטים אם לספר לי שאתם מעריצים שלי, בבקשה ספרו. אני מבטיחה להיות ידידותית. התהילה לא קלקלה אותי. ואם יש לכם מנחות כלשהן לתת תרגישו חופשיים.

כתוצאה מהתקרית עליתי על משהו שלא ידעתי איך לנסח במילים קודם: אני מעריצה גדולה של העניין הזה של לדבר עם זרים ברחוב. באיזשהו מקום זה מגדיר חברה — ככל שאתה מרגיש חופשי לפצוח בשיחה עם זרים, וככל שגדול הסיכוי שהם יענו לך בחביבות, כך אתה חי בעולם יותר אוהב, נעים ובטוח.

זו אחת הסיבות שאני כל כך אוהבת את פסטיבל החנונים אייקון: תמיד אפשר לדבר בו עם אנשים. האווירה מאוד חמה. וזאת חופשה מהתמודדות עם הפאסון הקריר שבדרך כלל שולט ברחובות תל אביב.

מה שמעניין הוא שגם תל אביבים ברמ"ח איבריהם (לא היברידים חנונו-תלאביבים כמוני) נהנים לקחת חופשה מהפאסון. זה ההסבר היחיד לעובדה שכל ערב פורים הופך את הרחובות לקומונת ילדי פרחים גדולה ורועשת, שבה אנשים מחבקים זה את זה באקראי, בעיקר אם הם עוטים תחפושות גדולות ופרוותיות.

אני חשה שהפוסט הזה לא קוהרנטי ומוטרדת מכך שהוא לא עומד בסטנדרטים שהצבתי לעצמי. מצד שני, יש בו תמונה שמתעדת את החיבוק הכי גדול, כחול וצמרירי שקיבלתי בשנים האחרונות.

ככל שגבר יותר גבוה, כך הוא פחות צריך כתפיים רחבות כדי להיות סקסי, וההיפך.

זו לא הטרדה מינית אם המטריד יפה מספיק. המוטרד הוא שקובע אם המטריד יפה מספיק.

כל שיר שכולל את המילה "אינטרסטייט" (באנגלית) יותר מגניב משיר דומה שאינו כולל את המילה "אינטרסטייט".

כדי להיות רווק תל אביבי אמיתי, אתה צריך לחיות בחורבה מטונפת ושורצת מקקים אבל להיות סנוב באופן מופלג לגבי הקפה שלך והחומוס שלך.

להיראות מזרח-אסייתית זה לרמות (את אוטומטית תהיי יותר כוסית).

מסתובבים בינינו אנשים שנראים אמיתיים לכל דבר בעוד שתאריך הלידה שלהם הוא בשנות התשעים.

הכנת קפה היא פעולה מסובכת ומסוכנת מכדי לעשות אותה על הבוקר לפני הקפה.

מידת הצביטוּת של לחיים תלויה הן בעומק שלהן, הן בצמיגוּת והן במרקם פני השטח.

אין זה מין הנימוס להראות לאנשים תמונות של בנך/אחיינך התינוק ולחכות שיגידו "איזה חמוד", כשאתה יודע שהוא מכוער ומשופם.

אנשים עם ילדים מזדקנים מהר יותר.

אין גבר מסוכן מכזה שחושב שנשים לא רוצות אותו כי הוא נחמד מדי.

עיניים כחולות הן תמיד הפתעה.

כשההורים שלך מדברים עליך עם חבריהם הם תמיד יציגו את עצמם כדמויות מובילות ומנווטות בחייך, גם אם בפועל הם שומעים שהתארסת/התפטרת/איבדת רגל רק חודשיים לאחר המקרה וב-SMS.

נראה שלמרכז דימור, המטה הישראלי של כנסיית הסיינטולוגיה, נשאר תקציב פליירים רציני לבזבז עד סוף השנה. הם תמיד מקדישים תשומת לב מיוחדת לשכונה שבה הם יושבים, אבל מתקפת ג'אנק מייל כזו לא עברה על גדות רוטשילד כבר מזמן. טקסטים אנינים בקליפורנית צחה מציפים את תיבות הדואר, החלונות הקדמיים של המכוניות, המדרכות ופחי הזבל, בין תפריטי משלוחי הפיצה לכרטיסי הביקור של אירנה המוצצת:

"מה עוצר אותך מלהצליח יותר בחיים? מה מונע ממך מלהשיג בקלות את מטרותיך? החיים קשים ואתה לא יודע למה? בוא וקבל מבדק אישיות חינם! תוצאות המבדק יראו לך מהם התחומים בחייך בהם אתה חזק ומהם התחומים בהם אתה חלש וצריך להשתפר" (פלייר של מרכז דימור)

מבחן האישיות שמחלקים הסיינטולוגים — לא זה המגניב שעושים בדוכן ברוטשילד כשמחברים אותך למכונה המוזרה עם המחוגים, זה המשעמם עם הממש הרבה שאלות — נקרא Oxford Capacity Analysis. הוא לא קשור לאוניברסיטת אוקספורד. מי שעושה את המבחן, מגלה בדיוק עד כמה הוא אומלל וזקוק לקורס במרכז לסיינטולוגיה.

"לפני הסמינר ואחריו תעשה מבדק יכולת אישית. תוכל לראות על גבי גרף עשר תכונות המשקפות את היכולת שלך. ביטחון עצמי, רמת תקשורת, עצבנות וכו'. אחרי הסמינר תעשה את המבדק שוב ותוכל לראות את השיפורים והתוצאות בעצמך" (מתוך פלייר ל"סמינר ניתוח מבנה המיינד האנושי" של מרכז סיינטולוגיה – דימור רוטשילד)

איכשהו אני לא מפקפקת בכלל שהמבדק השני יראה שיפור רציני. גם כשעשיתי קורס לפסיכומטרי של קידום, במבחן לדוגמה שחילקו לנו בתחילת הקורס קיבלתי 600, בעוד שבמבחן שבסוף הקורס קיבלתי 700.

"אז אבא תענה לי… איך מפסיקים את הטרור והאלימות? איך מגרשים את החרדה ומתגברים על הפחדים? [...] איך יהיה לי מספיק כסף לעשות את מה שאני רוצה? איך אהיה חזק ולא אתן לאחרים לפגוע בי?" (מתוך קטלוג הספרים של דימור הוצאה לאור)

"ובכן בני, בין השאר עליך לדאוג לא להזדיין עם נשים אחרות מלבד בת זוגך".

"אבא, מה זה להזדיין?"

"במקרה יש לי כאן ספר של ל. רון הבארד שמסביר את הנושא. 48 ש"ח בבקשה. אנו ננכה את זה מדמי הכיס שלך".

והאהוב עלי אישית:

"ילדים יוצרים את העתיד אבל פסיכיאטריה דואגת לכך של-17 מיליון מתוכם לא יהיה עתיד [...] עליך לדווח על ניצול לרעה של פסיכיאטרים. זהו פשע" (מתוך פלייר של "עמותת מגן לזכויות אנוש")

הארגון הזה, אחד מה-front groups הרבים של הכנסייה, השתחל ללא מעט דיונים בכנסת הנוגעים למתן ריטלין לילדים עם הפרעות קשב. הסיינטולוגים מנהלים מלחמה ארוכה וקשה מאוד נגד עולם הפסיכיאטריה, ובעקרון הם מתנגדים לכל תרופה כימית לבעיות נפשיות, מטעמי מלחמה בסמים. בניגוד למה שעשוי להשתמע מהתרגום העילג, הם דווקא לא דואגים שמישהו ייקח פסיכיאטרים וינצל אותם.

…

ולשאלות הנפוצות…

לא, אני לא מתנגדת לפעילות הסיינטולוגים בגלל האמונה שלהם במושל הגלקטי המרושע זינו. זה גם לא כי הם "כת". דת היא דת, ומיסיונרים מכל סוג די מוקצים בעיניי, ובעיקר המחזירים בתשובה היהודיים, שפועלים בתמיכה של המדינה והחברה ומקבלים חופש פעולה על קהל שבוי (תלמידי בית ספר, חיילים).

אבל מחזירים בתשובה, או מיסיונרים נוצריים, בדרך כלל לא מסתירים את המוטיבציה הדתית שלהם מאחורי חוברות לימוד לקייטנות וארגונים למען שלום במזרח התיכון. קבוצות מדתות אחרות גם בדרך כלל מזדהות כדתיות באופן עקבי, בניגוד לסיינטולוגיה, שמתארת את עצמה כדת או כמין תאגיד סלף-הלפ על פי מה שמסתדר יותר טוב עם חוקי המקום (למיטב הבנתי, בארה"ב להיות "כנסיה" זה טוב כי זה נותן פטור ממס, בישראל זה רע כי יש חוקים נגד מיסיונריות).

ולבסוף, את התנ"ך והברית החדשה אפשר לקבל בחינם, וכך גם רבים משירותי הדת והפגישות עם אנשי הדת באמונות אחרות. בכנסיית הסיינטולוגיה הכל מובנה מאוד, עסקי מאוד, עולה כסף, מוגן בזכויות יוצרים (תציצו בלמטה של הפליירים, כל כך הרבה אותיות קטנות לא רואים בשום מקום חוץ מעטיפות של מיקרוסופט).

זה מספיק כדי שאני אחליט שצריך להישמר מהסיינטולוגים — גם אם לא מאמינים לסיפורי האימה הרבים על שטיפת המוח, הניצול הכספי והדרך שבה הם מגדלים ילדים.

אני בן אדם פגום מאוד. או בניסוח פחות שיפוטי, יש לי עוד דרך ארוכה עד שאני אצליח להגיב לדברים בצורה שבה אני מאמינה שצריך או כדאי להגיב להם.

ולכן התוצאות של הבחירות לעיריית תל אביב מעוררות בי מרירות. לא כי דב חנין לא ניצח את חולדאי — זה לא האמנתי שיקרה ממילא. לא, הבעיה שלי היא עם הפרס שכל כך הרבה אנשים קיבלו מתושבי תל אביב על התנהגות גרועה.

ה"ירוקים" המזעזעים של פאר ויסנר, שהציפו את העיר בפליירים שהיו פסולת מבחינה פיזית ותוכנית כאחד, ככל הנראה עמדו מאחורי פלייר "דב בוריס חנין" האינפנטילי, ולא התביישו להיכנס למיטה עם נביעות בשביל גימיק פרסומי אנטי-ירוק, קיבלו 3 מושבים במועצת העיר.

"רוב העיר", תנועה מפלסטיק, עם סרטון "אנחנו אוהבים שדיים ושונאים זקנים" המביך של קיציס, ושום תוכן אחר שאפשר לראות בעין בלתי מזוינת, קיבלו 3 מושבים גם הם. וואט?

אדם שוב, שנשכר על ידי חולדאי כדי לנהל קמפיין אינטרנט ותרגם את זה לכדי הפרעה אגרסיבית ובלתי נלאית למבוגרים שניסו לדבר, עם הפסקות קצרות לצורך איומים בתביעות דיבה, כנראה ימשיך מכאן לקמפיינים מקצועיים ומוצלחים אחרים.

והטוקבקיסטים בוויינט חוגגים כי לא ניצח ההוא שמזדיין עם ערבים ולא עומד בהתקווה. מה זאת אומרת, שלי יחימוביץ' אמרה.

איזה בעסה שאי אפשר להחליף את הציבור. או לזרוק אותו עד שיהיה אפשר לקנות ציבור אחר. או סתם ללכת אליו הביתה, להעיף לו שתי כאפות ולהגיד לו להפסיק להתנהג כמו אשה מוכה.

מכיוון שזה בלתי אפשרי, אני אנסה לזכור מתקופת הבחירות הזו, שאמנם לא הייתי פעילה בה אבל עקבתי די מקרוב אחרי מי שכן, את הצד הטוב. ההתגייסות. האחווה. האולד-פאשן דמוקרטיה שגרמה לציניים שבחבריי לקרוע את התחת ברחובות. זה לא אמור להיות יוצא דופן, זה אמור להיות הבסיס של המערכת — השתתפות פעילה, בהתנדבות, של הרבה אנשים שהגיעו כל אחד להחלטה מושכלת. מגניב שזה באמת קורה לפעמים.

…

נ.ב. ככה זה — בן אדם בא לתומו לאיזה גג כי מסמסים לו שיש מסיבה, ופתאום הוא מגלה שהוא פעיל מאוכזב. מה שכן, היה גלנמורנג'י חינם.

מימין לי בתמונה אתם יכולים לראות את הציניים שבחבריי.

אובמה. פאקינג אובמה, מאן. כמו שאמרתי במקומות אחרים, לא התרגשתי כל כך ממערכת בחירות מאז רוזלין נגד בלטאר. אני נבוכה להודות שלמרות הנסיון לשמור על ראש צלול, נכבשתי בכריזמה האובמאית לקראת הסוף והפכתי לגרופי רגשנית כמעט כמו החברים האמריקאים באינטרנט (סליחה, זה הקומיקס שהתכוונתי לקשר אליו).

והלא כמה שהוא משכנע יותר, כמה שהוא מבטיח בדיוק את הדברים הנכונים, כמה שהחיוכים שלו יותר יפים — כך יותר ברור שאנחנו לא רואים אדם אמיתי, שמכונת הכסף הענקית מאחוריו פשוט פועלת טוב הפעם, שהעור השחום שלו שוייף בפוטושופ ושכל טעימה של שינוי שהוא יביא לאימפריה שלו תגיע על מצע אימתני של עוד המון מאותו הדבר.

אני מנחמת את עצמי בזה שכל מי שמגיע להיות נשיא ארה"ב נעזר במנגנון מפחיד באותה המידה, ורובם נראים ומתנהגים יותר כמו ו' בוש רפה השכל מאשר כמו סופר-נשיא מהחלומות. וממילא בלי הקסם ההוליוודי הזה של אובמה, בחור שחור לא היה נבחר לנשיא בשלב כל כך מוקדם. אני לא יודעת הרבה, אבל אני יודעת מספיק על ההיסטוריה של להיות שחור בארה"ב כדי להבין שצבע העור של הנשיא הוא כשלעצמו דבר מופלא, משמח ובריא (הנה דיאגרמה שמבהירה את העניין באופן חותך [דרך]).

…

בכל מקרה, את ליל הבחירות העברתי ברפרושים תכופים על אתר הניו יורק טיימס תוך שהתוצאות מתחילות להגיע. לצערי נרדמתי בסביבות שלוש, כשהמדינות הראשונות שנתנו סטטיסטיקות עוד נראו אדומות (רפובליקניות) למדי, והיה איזשהו מתח. כשקמתי בבוקר וראיתי את הכותרת הראשית באתר הטיימס ("אובמה"), הרגשתי כאילו קלקלו לי את הסוף של הסרט. אבל אני סולחת לטיימס, כי מצאתי בה צעצוע נפלא — מפת פלאש של ההצבעות, שאפשר לעשות בה זום אין כדי לראות את ההצבעות לפי מחוזות. הדבר הזה לא רק ממכר יותר מ-Bejeweled, אלא גם נותן חומר למחשבה.

תראו, למשל, את מפת ההצבעה של פלורידה, שבסיכומו של דבר תרמה את האלקטורים שלה לאובמה. רואים משהו מעניין?

את אותו הדבר רואים באוהיו, עוד מדינה כחולה…

אבל גם בג'ורג'יה, מדינה בלב הדרום שנחשבת לרפובליקנית מובהקת…

בקיצור, כמעט בכל מדינה, בלי קשר למה שיצא בשורה התחתונה, הערים הגדולות הצביעו אובמה (ולכן גם המחוזות שבהם הן נמצאות), בעוד שהמחוזות עם הערים הקטנות והיישובים הכפריים אהבו יותר את מקיין. אפילו בטקסס, מקום שעל פי השמועות עדיין לא נעים להיות בו שחור, יוסטון ואוסטין ודאלאס הצביעו אובמה (!).

זה לא מפתיע שטיפוסים אורבניים מצביעים לשמאל, אני משערת, אבל אני לא רגילה לראות את זה על המסך בצורה כל כך ברורה. לבי האורבני מתרחב בגאווה.

…וכמו רבים אחרים, אני מפנקת את עצמי לרגע ונותנת לעצמי לראות בזה סימן טוב לתל אביב. לכל הפחות, אולי הנסיון של חבורת האידיוטים האלמונית, שכנראה שייכת ל"ירוקים", להפחיד את תומכי דב חנין בזה שקוראים לו חוסיין בוריס והוא לא לאומני מספיק והוא בכלל קומוניסט, ידחף את ההצבעה לכיוון ההפוך מהמצופה.