טוב, די פוליטיקה. בואו נדבר על משהו מצער באותה מידה אבל פחות חשוב. אני מתכוונת לסרט החדש של "סטאר טרק". מכיוון שכולם מדברים עליו ומכיוון שאתם הכי אוהבים אותי כשאני קוטלת דברים, נראה שיש עניין לציבור בביקורת שכתבתי על הסרט באיזה פורום מיד אחרי שהיה לי האי-כבוד והכאב הפיזי והנפשי הרב לראות את הטרום-בכורה.

לפני שאתם שואלים — אני לא טרקית ולא לא-טרקית. לאורך ילדותי ראיתי חלקים נכבדים מהסדרות. נותרה לי חיבה נוסטלגית לסדרה המקורית ושום יחס מיוחד לכל מה שבא אחר כך. כך שכל אלה שנהנו ושחושבים שבאתי לסרט בלי להבין מספיק בחומר/עם עודף ציפיות/בגישה הלא נכונה — תהיו בשקט, ותתביישו לכם.

אני מעתיקה לכאן את הפוסט בלי שינויים אבל בתוספת אילוסטרציות.

…

ראיתי את "סטאר טרק" ועכשיו אני טפשה יותר.

חלקית זו אשמתי: באתי עם ציפיות גבוהות יותר מאנשים אחרים כנראה. כלומר, לא ציפיתי לגלקטיקה או פיירפליי. לא ציפיתי לסרט משובח, חכם או מורכב. אבל כן ציפיתי לסרט מגניב. זו המילה. מגניב.

המכה הראשונה לציפיות הלא ממש מופרזות האלה הגיעה ישר בפתיחה, עם סצינה שבה קפטן קירק האב מציל את הגלקסיה או משהו באקט גבורה התאבדותי בזמן שבנו התינוק נולד על המעבורת שבורחת משם. "הוא לא הולך להגיד עכשיו 'נקרא לו ג'יימס על שם סבא שלי' או משהו, נכון?" לחש לי שותפי לצפיה. השורה הבאה, ניחשתם, היתה "נקרא לו ג'יימס על שם אבא שלך".

כי ככה זה בסרט הזה: אפשר לראות כל קלישאה מגיעה ממרחק קילומטרים, אבל עד הרגע האחרון מחזיקים חזק באמונה שהיא לא באמת תגיע, כי זה לא יכול להיות, בשם האל, לא יכול להיות שהם עד כדי כך טיפשים, לא יכול להיות שמגיע לנו לספוג את המבוכה הזאת בפומבי.

המכה השניה היתה ממש בקטע הבא, כשג'יימס טי קירק הקטן מסתבך במרדף מכוניות היסטרי (הסצינה מהטריילר) ופתאום הרינגטון המוכר של נוקיה (!) מצלצל אצלו בווליום רועם כי ההורים שלו מחפשים אותו או משהו. כי גם ככה זה בסרט הזה: כשהם רוצים לעשות משהו, בין אם זה פרודקט פלייסמנט או רפרנס לסדרה הישנה, אז ביי גוד, הם ימצאו את הדרך הכי מגושמת ומאולצת לעשות אותו.

זה לא רק שהסרט הזה לא כתוב טוב. "לא כתוב טוב" נשמע עדין כזה, מסכן וחף מפשע. הסרט הזה אידיוטי באופן אגרסיבי ואופנסיבי. הוא הכאיב לי. הוא עשה לי רע, ואני נוטרת לו טינה על כך.

מבחינת עלילה הוא נראה כאילו הוא נכתב על ידי ילד בן 11, שחש אהבה כנה לסטאר טרק אבל זה לו הנסיון הראשון בכתיבת פאנפיקשן. וחוץ מזה נגמר לו הריטלין. הוא יודע בערך לאן הוא רוצה ללכת אבל לא יודע איך להגיע לשם. אז הוא כותב:

"אז היה חור שחור! והם הלכו מכות! ואז היתה סופת חלל! ואז הוא נפל על איזה כוכב! והיתה סופת שלג! ודרקון! ומערה! ואז באה עז ענקית! וגנדאלף!"

הילד הזה, אגב, לקח את הדוד החנון שלו כדי שיעזור לו להכניס את כל הרפרנסים הקלישאיים האפשריים מהסדרה, ולקח את אחותו בת ה-13 כדי שתגיד לו את מי מהדמויות המקוריות לזווג ב-reboot האומלל הזה. יש לי כמה מילים להגיד לאחותו, אגב. זוג אקראי לחלוטין.

היתה עלילה. כן, היתה. אבל במקום להתחיל להסביר את כל המקומות שבהן היא היתה מטומטמת, אפשר לסכם ולומר: לא היו כמעט מילה, תמונה או רגע בסרט הזה שלא היו מביכים להכאיב. אין שום תירוץ לדבר הזה — אפילו לא בתור פרודיה קאמפית על סטאר טרק, כמו שתיארו אותו כמה אנשים באינטרנט.

מה שכן, תכול-העיניים שמשחק שם את קירק הצעיר יכול לשחק איתי בקפטן קירק ובת פלנטה אקזוטית מתי שהוא רוצה.

…

עד כאן הביקורת. אני רוצה להוסיף כמה דברים שנאמרו על ידי ועל ידי חבריי במהלך הצפיה ובסופה:

- (כשהדמויות בסרט מדברות על יקומים מקבילים) "ביקום שלנו סטאר טרק היה יותר טוב, נכון?"

- "אני לא רוצה להגזים אבל יש מצב שזה היה הדבר הכי גרוע מאז השואה"

- "אני זקוק למשקה"

- "קאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאן!"

חברים, אתם חייבים להפסיק להבטיח לי סרטים מתוחכמים ונושכים שמתגלים בסופו של דבר כעוד רכרוכיאדה הוליוודית. אני מאבדת את היכולת להנות מקולנוע, והכל בגלל הציפיות המוגזמות שאתם מעוררים אצלי. אולי הצילום של הסרט מתוחכם ואולי הסטיילינג שלו מוצלח, אבל אם הסיפור חלש וקיטשי, מה זה עוזר לי?

אני מדברת ספציפית על "פרוסט/ניקסון". כאילו… כן. מבדר. נחמד. היו רגע או שניים חזקים. אבל מלבד הישירות המוגזמת של התסריט (אומרים לנו מה יקרה ואז זה קורה), מפתיע אותי שזה כל מה שהצליחו לעשות עם חומר כל כך מורכב-מרתק-מפחיד כמו ניקסון. בכל פינה הסרט נופל למוסכמה הוליוודית אחרת. ברור שצריך למצוא הקבלה מאולצת להחריד בין הנשיא לשעבר למראיין שלו, ברור שנראה בסופו של דבר את לבו הרך, ברור שהמראיין ייקח את עצמו בידיים בדיוק בדקה התשעים. הכל צפוי, הכל לא משכנע.

הסרט הזכיר לי איכשהו את "חיים של אחרים" הגרמני, עוד סרט שקיבל תשבוחות על כך שהוא משחזר קטע אפל בהיסטוריה בצורה לכאורה מתוחכמת. מתחת לציפוי הדק מאוד של תחכום (ברמת "הרבה צילומים של אנשים שותקים"), ראיתי בו מלודרמה מטופשת וקצת מעליבה ביחס השטחי שלה להיסטוריה של מזרח גרמניה.

בעיה נוספת שלי היא עם הנסיון של "פרוסט/ניקסון" לקחת את ניקסון באופן אישי. זו בעיה כללית שיש לי עם ביוגרפיות וראיונות של פוליטיקאים. נורא מנסים תמיד למצוא את האדם שמאחורי הדמות, כי זה מה שצריך היום. מי זה ניקסון האמיתי. מי זה ליברמן האדם. איך נראה מוסוליני בפיג'מה. אבל בכל כך הרבה מקרים זה יוצא מזעזע מבחינה הומאנית. ב"פרוסט/ניקסון", לקראת סוף הסרט, התחלתי להתפתל בכורסה באי-נוחות. הסרט רצה שאני אגיד "אוי, הוא הרג הרבה וייטנאמים וקמבודים ובגד בבוחרים שלו ועכשיו הוא עצוב. מסכן קטן".

לא שזה לא מעניין אם ניקסון הרגיש אשם או לא. ברור שיש לזה ערך. אמנותי, היסטורי, כל מיני. אני משערת שבסרט יותר טוב, שמבסס קצת יותר טוב את השנאה לניקסון והסיבות לה (להגיד "וואו, אנשים ממש שונאים אותו!" כמה פעמים זה לא מספיק), הייתי מבליגה על הסלחנות המופרזת הזאת כלפיו ויותר מתעניינת במה שיוצא ממנה.

אגב, כשסרט מזכיר את המונח "עיתונאות צ'קים" (Checkbook Journalism), זה עדיין לא אומר שהוא "עוסק" בזה. לא אם הוא לא אומר על זה שום דבר מעבר. I'm just saying.

מה שכן, הסרט עורר בי חשק עז לראות איזה דוקומנטרי או שניים על ניקסון (ואפילו ממש על הראיונות עם פרוסט), כך שבסופו של דבר יכול להיות שאני אצא חכמה יותר בזכותו.