אתם יודעים מה? שכנעתם אותי. לא, באמת, שכנעתם אותי. אי אפשר להגיד שכשאני טועה אני לא מוכנה להודות בזה. איום פיזי על הבטחון של התושבים באמת מצדיק הפרה מצד המדינה של עקרונות דמוקרטיים והומאניים מסוימים שבימים כתיקונם נחשבים לבסיסיים.

לאור זה, יש לי הצעה שאני חושבת שהממשלה צריכה להקשיב לה. זה די פשוט. זה הולך ככה:

1. הולכים לכתבה הזאת בוויינט.

2. עוברים על 800 הטוקבקים אחד אחד ומסננים מתוכם את אלה שאומרים דברים כמו "למה לעזאזל לפרסם דברים כאלה???", "נמאס כבר מהצדקנות של כמה פוצים", "חייל אחד שלנו שווה יותר מכל עזה ביחד", "שמאלנים מטורפים – אתם עוד תהרגו אותנו" או "למה היא הלכה שמאלה" (בהתייחס לאם העזתית שנורתה עם שני ילדיה לאחר שלקחה פניה לא נכונה כשגירשו אותה מהבית).

3. מאתרים את הכותבים של הטוקבקים האלה לפי כתובת IP (נכון, זה לא מקובל אבל היי — עניין של בטחון פנים).

4. אוספים אותם מהבית ומעבירים אותם למכלאות שיוקמו, לצורך העניין, באזור נאה בגליל.

5. המכלאות יהיו ברמה גבוהה ויכילו את כל מה שדרוש — דרגשים, אבוס, שוקת, אולי גלגל עץ גדול שאפשר לרוץ בתוכו. שערי הכלובים יהיו מאובטחים היטב ואף אחד לא יורשה להיכנס חוץ מהמאלפים.

6. לאחר שהטוקבקיסטים יתאקלמו ויתחילו להתרבות, אפשר לשקול, בהתייעצות עם מומחים לרפואת הציבור, להקים פינת ליטוף שבה תלמידי בית ספר וכדומה יוכלו לבקר ולשחק עם הגורים. הדבר יתבצע בפיקוח צמוד של אנשי מקצוע למניעת נשיכות והעברת מחלות.

7. במתחם יוצבו מספר מחשבים המחוברים ברשת פנימית. ברשת הזו יהיה העתק מיוחד של אתר וויינט שיתעדכן ברציפות בכתבות מהאתר האמיתי ויאפשר טקבוק חופשי.

אני יודעת שאני אישית ארגיש ככה הרבה יותר בטוחה ברחוב ובחיי היום יום.

_____________

אחרי שנים של א-פוליטיות אקטיבית והדחקה אגרסיבית, לא היה לי קשה מדי להדחיק את המצוקה של המלחמה מיד כשהיא נגמרה. אתמול היא נעורה בי מחדש בכל עוזה. לקריאה נוספת: אוי ואבוי ואמא'לה.

או האי! אתם יודעים למה אני לא כותבת? כי נמאס לי מהאינטרנט. המפלצת הזאת אכלה לי את החיים. כלומר, אני עדיין חושבת שזה די מדהים שמשלמים לי כדי לכתוב עליה, ובנוסף פייסבוק וג'ימייל עשו הרבה טוב לחיי החברה שלי. אבל עדיין, שיעור האינטרנט בחיי עבר בהרבה את הרצוי. ומה שמפחיד הוא שהאמירה הזאת, שהיתה נכונה עוד בתיכון (רופא עיניים: "כמה שעות ביום היא יושבת מול המחשב?" אמא: "כעשרים ושלוש"), הולכת והופכת לנכונה יותר כל חודש.

והכי מתסכל: כשפוגשים אנשים, אפילו כאלה שאינם כתבי מחשבים, הם מדברים על אינטרנט. בלוגים. פייסבוק. גט א לייף.

חוץ מכמה מקרים יוצאי דופן שאני דווקא מאשרת. לפני כמה ימים עצרה אותי ברחוב בחורונת עם תיק כתף של הלו קיטי ואמרה לי, בקול הקטן, הענוג והאפרוחי ביותר שאתם יכולים לדמיין לעצמכם, "אני קוראת את הבלוג שלך! אני מעריצה שלך!" זה היה מגניב. מה שעוד יותר מגניב הוא שזאת לא הפעם הראשונה שמזהים אותי מהבלוג. בפעם הקודמת זה היה גבר, ואפילו שווה למראה. אז נה.

בכל מקרה, הבחורונת, שהסתבר שיש לנו חברים משותפים, סיפרה שהיא לא ידעה אם להגיד משהו. אז רציתי לנצל את הבמה הזאת כדי להגיד: אם אתם רואים אותי ברחוב ומתלבטים אם לספר לי שאתם מעריצים שלי, בבקשה ספרו. אני מבטיחה להיות ידידותית. התהילה לא קלקלה אותי. ואם יש לכם מנחות כלשהן לתת תרגישו חופשיים.

כתוצאה מהתקרית עליתי על משהו שלא ידעתי איך לנסח במילים קודם: אני מעריצה גדולה של העניין הזה של לדבר עם זרים ברחוב. באיזשהו מקום זה מגדיר חברה — ככל שאתה מרגיש חופשי לפצוח בשיחה עם זרים, וככל שגדול הסיכוי שהם יענו לך בחביבות, כך אתה חי בעולם יותר אוהב, נעים ובטוח.

זו אחת הסיבות שאני כל כך אוהבת את פסטיבל החנונים אייקון: תמיד אפשר לדבר בו עם אנשים. האווירה מאוד חמה. וזאת חופשה מהתמודדות עם הפאסון הקריר שבדרך כלל שולט ברחובות תל אביב.

מה שמעניין הוא שגם תל אביבים ברמ"ח איבריהם (לא היברידים חנונו-תלאביבים כמוני) נהנים לקחת חופשה מהפאסון. זה ההסבר היחיד לעובדה שכל ערב פורים הופך את הרחובות לקומונת ילדי פרחים גדולה ורועשת, שבה אנשים מחבקים זה את זה באקראי, בעיקר אם הם עוטים תחפושות גדולות ופרוותיות.

אני חשה שהפוסט הזה לא קוהרנטי ומוטרדת מכך שהוא לא עומד בסטנדרטים שהצבתי לעצמי. מצד שני, יש בו תמונה שמתעדת את החיבוק הכי גדול, כחול וצמרירי שקיבלתי בשנים האחרונות.

כן, אני מאחרת עם הסיכום הזה. אני תמיד מאחרת לכל מקום, כולל ראיונות עבודה. יש אנשים שחושבים שזה מציב אותי בצד האשם במערכת היחסים באופן חסר תקנה, כלומר לא משנה איך הם מתנהגים — אני עדיין זו שצריכה להתנצל. כי אני מאחרת. לא שאני מרירה או משהו. לא אני. לא דורה. דורה, כשהחיים נותנים לה לימונים, היא אומרת "מחר יהיה יום חדש". זו דורה.

כן. זהו סיכום מאוחר מעט אך קצר ולא כואב של שנת 2008 — לא בעולם ולא אצלי אישית אלא בבלוג הזה. נעשה את זה בסעיפים:

1. הכי חוסר פרופורציה

כאילו, משעמם לכם, כן? אתם כל הזמן מגיבים והתגובות שלכם מושקעות ומחכימות, ואני בקושי כותבת פוסטים ויודעת כלום. באמת — זה נפלא. הייתי חשה לא ראויה אבל אני עצלנית מטבעי ולמעשה נראה לי הגיוני לגמרי שתעבדו יותר ממני בבלוג שלי-עצמי. יישר כוח.

2. הכי רעש

פוסט הביקורת על "סופו של מיסטר Y", שעלה ממש ב-1 בינואר 2008, ממשיך לקבל טוקבקים וכבר יש 67 מהם. אמנם פוסט האיזה מעצבן זה תעמולה פוליטית בבתי ספר עבר אותו והגיע ל-76, אבל בטח תסכימו איתי שזו לא חוכמה. פוסט לא פוליטי, לא אקטואלי, לא פרובוקטיבי (פחחח — גיליתי שהרבה מכם ממש נרעשים מביקורות קוטלות), וללא תמונות של שדיים, בבלוג נידח שצריך לרדת למרתף, להזיז ספריה ישנה ולדחוף בכוח את הדלת עם השלט "זהירות נמר" כדי למצוא אותו, שמקבל 67 תגובות — זה כבוד.

3. הכי אמנות

נמרוד אבישר כתב לי כאן תגובה שהקשרה והמוטיבציות לה עדיין נחקרים על ידי מדענים אבל לפעמים צריך פשוט להעריך את ההשקעה והאסתטיקה. קחו אוויר, זה יותר ארוך מרוב הפוסטים שלי:

אז אין לך מושג, כדברייך, לגבי מורים אחרים לשל"ח, מה שלא הפריע לך לכתוב משהו שמשתמע ממנו שכולם כאלה. כי אמרת שהם נפלים אינטלקטואלים, ואת, כידוע, אשת כבוד.
אני הכרתי ועודני מכיר הרבה יותר ממורה אחד לשל"ח. אחד מהם, שהיום הוא ראש התחום במשרד, חבר מפלגת העבודה. לא בדיוק ימין קיצוני. אבל את אמרת שהם לא מכירים בדעות קיצוניות כמו שלא צריך להרוג את כל הערבים, ואת, כידוע, אשת כבוד.
אחר, שמנהל מזה שנים את קורסי הכשרת המש"צים במחוז ירושלים, הוא איש מרצ. אבל את כתבת שהם לא מכירים בדעות שלא רוצות להרוג את כל הערבים, ואת, כידוע, אשת כבוד.
שלישית היא היום מנהלת בכירה בג'וינט שלימדה של"ח הרבה לאחר שהשלימה תואר שלישי. אבל את אמרת שהיא נפל אינטלקטואלי, ואת, כידוע, אשת כבוד.
רביעי הוא חובש כיפה, רחמנא ליצלן, וגם מהיוזמים הבולטים של תנועת הצד"ר. אבל את אמרת שהוא ימין קיצוני, ואת, כידוע, אשת כבוד.
נעזוב את האנשים, בואו נתמקד בתכנים. האיש שהפך את הגדנ"ע של עופר לשל"ח שאתם מכירים, השתתף בהכשרתם של כל עשרת המחזורים הראשונים של מורי השל"ח וכתב את תכניות הלימוד שבהן עושים שימוש עד היום, מנהל היום מרכז להשתלמויות עו"ה בתחומי הדמוקרטיה, איש שמאל מובהק (ואביהם של ארבעה אנשי שמאל מובהקים), מחזיק תואר דוקטור מאוניברסיטת בר אילן בתחום ידיעת הארץ ותואר שני ביהדות מה-JTS (געוואלד, קונסרביטיבים!) אחד, ד"ר עודד אבישר. אני מכיר אותו קצת. הוא היה מורה ל"מולדת". ואני נקרע, באמת, מפני שאני מכיר אותו, אבל את אמרת שהוא איש ימין קיצוני ונפל אינטלקטואלי, ובוודאי, את אשת כבוד.
יש יותר מורי של"ח שמחזיקים תואר שני מאשר מורים בכל תחום אחר. אבל את אמרת שהם נפלים אינטלקטואלים, ואת, כידוע, אשת כבוד.
מרביתם המכרעת של מורי השל"ח אינם בוגרי סמינרים. אבל את אמרת שהם נפלים אינטלקטואלים, ואת, כידוע, אשת כבוד.
אולי בגלל זה נורא מטריד אותי שאת סבורה שאני מעצבן. כי אחרי הכול, דורה, את אשת כבוד.

4. הכי כיף

הטבלה שמשווה בין פסטיבל השמאלנים אינדינגב לפסטיבל הגיקים אייקון. כמו כל פוסט בבלוג הזה, המטרה העליונה שם היתה לגרום לי לצאת סוג של מגניבה באופן מצטנע-הפוך-על-הפוך-מרומז כזה ונראה לי שזה עבד. מצד שני מה אני יודעת על מגניבות, אני מאייקון.

5. הכי דומה לזין

פלורידה.

אני לא יודעת בדיוק כמה ספרים יש לי בבית. אולי 300. שתי הכונניות העמוסות שלי נראות כמו הרבה ספרים למי שאין לו הרבה ספרים בבית. הן לא מרשימות במיוחד את אספני הספרים הרציניים. אני איפשהו באמצע.

70 ספרים נוספים ארוזים במזוודה, אחרי שהחלטתי להיפטר מהם, בתקווה להרוויח כמה שקלים בדרך. זה לא רק כי אני במינוס: זה כי הבנתי שאני לא צריכה את הספרים האלה, שחלקם לא קראתי ואת השאר אני לא אוהבת, על המדף. התאווה שהיתה לי פעם לאסוף ספרים ולמלא בהם את הקירות היתה רכושנית: רציתי לאחוז בפיסה מהידע או מהתרבות האנושית, ולהחזיק את הפיסה הזאת אצלי, ללטף אותה, לדעת שהיא שלי, שכולם יידעו שהיא שלי.

מעולם לא אהבתי את הצורה הזו של אהבת-ספרים אצל אחרים. אין מגעיל מהזחיחות ההנדלזלצית של האינטלקטואל שמתוודה בעיתון, או במקרה הגרוע — בספר באורך מלא, על ההתמכרות הנואשת שלו לספרים, כמה כסף הוא מוציא עליהם, איך הם ממלאים לו את הבית ואשתו כועסת. אבל הוא פשוט לא יכול להפסיק. הוא עד כדי כך מת על הדברים האלה. זה חזק ממנו. הו, כמה שהוא תרבותי ומעורר הערצה.

קניית ספרים לא שווה לקריאת ספרים, וקריאת ספרים לא שווה לחוכמה או תרבותיות. הקידוש הזה של הספרים, הדברים המרובעים האלה עם הדפים בפנים, שבא הרבה פעמים על חשבון הערכה למדיומים אחרים כמו טלוויזיה וקולנוע, הוא שטחי. קניית הספרים עצמה היא תאוות שופינג עם אצטלה תרבותית ותו לא. הייתי מכורה בעצמי לשופינג הזה. עבר לי קצת.

ברוח זו כתבתי את המאמרון הזה, שמנסה לסכם ויכוח-רשת בן כמה חודשים בין כאלה שטוענים שהאינטרנט הורסת את התרבות האנושית כי אנשים כבר לא קוראים ספרים (או משהו) לבין כאלה שטוענים שעבר זמנם של הספרים (או משהו). בעיקר רציתי לענות למאמר המטופש ההוא שהתחיל את כל הרעש, Is Google Making Us Stupid. אבל עכשיו אני רואה, באיחור, שהעליתי לעמיתתי רוני שני את הנרווים (רק עכשיו היא לינקקה לזה בבלוג שלה, ואני לא קוראת כלכליסט).

אני לא בדיוק מבינה את רוני, אבל נראה לי שהיא חושבת שאמרתי שלא צריך ספרים יותר, שטוויטר מחליף את דוסטויבסקי ושצריך להוציא להורג את כל האינטלקטואלים.

הבעיה העיקרית שלי עם Is Google Making Us Stupid ושאר הנבואות האפוקליפטיות מהז'אנר היא שהן, נו, בולשיט.

אין לי בעיה עם מאמרים שלוקחים אנקדוטה מפה, הרגשה משם ובונים עליהם תילים של תאוריות; זה מה שעיתונאים ואנשי ספרות עושים, ואני יכולה להעריך סשן זיון-שכל טוב. אבל נסיונות הכאילו-הוכחה מעליבים אותי. המאמר מצטט מחקר שמראה נתונים ראשוניים מאוד שהגלישה באינטרנט משנה את הרגלי הקריאה. פסיכולוגית אומרת שהאינטרנט משנה לנו את המוח. על זה הוא בונה תאוריה שהמוח שלנו מתחווט מחדש בעקבות גלישה מרובה כך שאנחנו כבר לא יכולים לצרוך משהו שדורש התעמקות רבה יותר, למשל ספר.

שאר המאמר מורכב מאנקדוטות וציטוטים פיוטיים, שזה נחמד, אבל לא משכנע. כשאינטלקטואלים מחליפים את הטיעונים בדברי שירה, זה אומר שאין להם טיעונים, שהם פונים לרגשות של הקורא — הקורא שאמור להיות משוכנע מראש בקדושתם של הספרים ובכמה שהאינטרנט מאיימת, כנראה.

תכל'ס, ככל שאני רואה, זו אותה חבורת קוראים קטנה שמקוננת מדי דור על משהו אחר שבגללו רוב האנשים "כבר" לא קוראים ספרות גבוהה וגם לא חושבים שהם צריכים. פעם זו היתה מהפכת הדפוס, העיתונים, המגזינים, הרומנים למשרתות, הרדיו, הטלוויזיה. היום זו האינטרנט. היא הופכת אותנו לשטחיים? אולי. ואולי היינו שטחיים תמיד. לא ראיתי משהו שיוכיח לי שלא.

בקיצור, הנקודה האמיתית שלי היא "עזבו אותי באמא'שלכם". מי שממנה את עצמו למגן האינטליגנציה, המחשבה המעמיקה והתרבות, שיכתוב קצת יותר מהמוח וקצת פחות מהמותן.

אני בן אדם פגום מאוד. או בניסוח פחות שיפוטי, יש לי עוד דרך ארוכה עד שאני אצליח להגיב לדברים בצורה שבה אני מאמינה שצריך או כדאי להגיב להם.

ולכן התוצאות של הבחירות לעיריית תל אביב מעוררות בי מרירות. לא כי דב חנין לא ניצח את חולדאי — זה לא האמנתי שיקרה ממילא. לא, הבעיה שלי היא עם הפרס שכל כך הרבה אנשים קיבלו מתושבי תל אביב על התנהגות גרועה.

ה"ירוקים" המזעזעים של פאר ויסנר, שהציפו את העיר בפליירים שהיו פסולת מבחינה פיזית ותוכנית כאחד, ככל הנראה עמדו מאחורי פלייר "דב בוריס חנין" האינפנטילי, ולא התביישו להיכנס למיטה עם נביעות בשביל גימיק פרסומי אנטי-ירוק, קיבלו 3 מושבים במועצת העיר.

"רוב העיר", תנועה מפלסטיק, עם סרטון "אנחנו אוהבים שדיים ושונאים זקנים" המביך של קיציס, ושום תוכן אחר שאפשר לראות בעין בלתי מזוינת, קיבלו 3 מושבים גם הם. וואט?

אדם שוב, שנשכר על ידי חולדאי כדי לנהל קמפיין אינטרנט ותרגם את זה לכדי הפרעה אגרסיבית ובלתי נלאית למבוגרים שניסו לדבר, עם הפסקות קצרות לצורך איומים בתביעות דיבה, כנראה ימשיך מכאן לקמפיינים מקצועיים ומוצלחים אחרים.

והטוקבקיסטים בוויינט חוגגים כי לא ניצח ההוא שמזדיין עם ערבים ולא עומד בהתקווה. מה זאת אומרת, שלי יחימוביץ' אמרה.

איזה בעסה שאי אפשר להחליף את הציבור. או לזרוק אותו עד שיהיה אפשר לקנות ציבור אחר. או סתם ללכת אליו הביתה, להעיף לו שתי כאפות ולהגיד לו להפסיק להתנהג כמו אשה מוכה.

מכיוון שזה בלתי אפשרי, אני אנסה לזכור מתקופת הבחירות הזו, שאמנם לא הייתי פעילה בה אבל עקבתי די מקרוב אחרי מי שכן, את הצד הטוב. ההתגייסות. האחווה. האולד-פאשן דמוקרטיה שגרמה לציניים שבחבריי לקרוע את התחת ברחובות. זה לא אמור להיות יוצא דופן, זה אמור להיות הבסיס של המערכת — השתתפות פעילה, בהתנדבות, של הרבה אנשים שהגיעו כל אחד להחלטה מושכלת. מגניב שזה באמת קורה לפעמים.

…

נ.ב. ככה זה — בן אדם בא לתומו לאיזה גג כי מסמסים לו שיש מסיבה, ופתאום הוא מגלה שהוא פעיל מאוכזב. מה שכן, היה גלנמורנג'י חינם.

מימין לי בתמונה אתם יכולים לראות את הציניים שבחבריי.

מכירים את המגנטים עם המילים שמפזרים על המקרר ובונים מהם משפטים?

אז הנה גרסת ה-lolcat.

המצרכים: גיליון מגנט בגודל A4 עם גב דביק או ניתן להדפסה; מדפסת; פונט Impact; אסופת משפטי lolcat; מספריים; מקרר או פלדלת עם מקום פנוי; מוזרות טבעית קלה.

התוצאה (אם תסלחו לי על הצילום הסלולרי הגרוע):

כלומר, אפשר גם לקנות אותם בחנות של I Can Has Cheezburger, אבל זה לחנונים.

זה מה שקורה כשמתעכבים עם פוסטים: עמית כנעני, עידן מאנקדוטות, יריב חבוט ודבורית שרגל כבר הספיקו להרים גבה על הראיון המגוחך של דה מרקר עם נטלי קרמר, מנהלת קבוצת התוכנה בחברת מודו.

מלבד הערך התזונתי האפסי של הכתבה (במשרדים של מודו "הפרקט בוהק וסלסלות התפוחים בכל מקום משדרות בריאות"), היא פשוט מביעה בוז עוצר-נשימה למין הנשי – ובפרט למיעוט החריג מתוכו שעוסק בתחום גברי כמו הייטק. אבל כמו שכבר אמרתי פעם, אל תקשיבו לי, אני עובדת אצל המתחרים. פשוט תקראו:

ראיונות עם נשים מנהלות מתחום ההיי-טק נוטים להפוך לא פעם למפגש מתסכל במיוחד: אף שמדובר בנשים מבריקות ומצליחות על פי כל קנה מידה אובייקטיווי, הניסיון להוציא מהן אמירה משמעותית ומעניינת משולה להכאה בסלע נטול טיפת מים.

אילו אמירות משמעותיות היו אמורות המרואיינות הכושלות הללו לספק? ובכן:

אשת היי-טק סטנדרטית תרגיש מאוד בנוח לדבר על המוצר, ומאוד לא בנוח לדבר על עצמה

על תקרת הזכוכית היא שמעה, אבל אישית לא נתקלה בה אף פעם

כל ניסיון לדבר על משהו שאינו קשור להיי-טק באופן מובהק נתקל בדרך כלל במשיכת כתפיים קלה ועצבנית

לפי ההערות הללו, אני מניחה שהכתבים רצו לעשות כתבה על היותה של נטלי קרמר אשה בעולם הייטק, בעוד שקרמר התעקשה להישאר במה שלדעתה הוא און-טופיק ולדבר על מודו. חצופה. אם היו רוצים לכתוב על מודו, היו מראיינים איש הייטק אמיתי, עם שערות על החזה.

היא מומחית גדולה בכל מה שקשור לתפקידיה, אבל מומחית קטנה מאוד בכל תחום משיק.

אפשרות שניה: הכוונה היא פשוט שנשות הייטק לא באמת מבינות בהייטק מעבר למסמך האקסל הספציפי שעליו הן עובדות כרגע, ולכן אין להן באמת מה להגיד לכתב מחשבים.

תכונה אחת עוברת כחוט השני בין כולן: הן ממוקדות מטרה באופן מעורר התפעלות. אישיות תוססת ומעניינת, לעומת זאת, לא ברור אם יש שם.

אפשרות שלישית: נשות הייטק הן רובוטיות משעממות, אחרת הן לא היו בוחרות בתחום הלא-נשי הזה. אפשרות רביעית: הנשים פשוט ויתרו על רוח-החיים הנשית הקופצנית שלהן כשהחלו לעבוד עבור התאגיד. יש מצב שגם יבשו להן השחלות.

…

על הכתבה חתומים טלי חרותי-סובר ואורי ברקוביץ. ברקוביץ', שאותו אני מכירה היכרות שטחית מימי מעריב (בחור נחמד), הוא עורך אתר TheMarker IT. פעם הוא קרא לנשים שמגיעות לאירועים של הגראז' גיקס "בנות". בקטנה. טור קלאסי שלו על זנות ברשת נכתב, כנראה, בעקבות היתקלות בארבע נשים בעלות מראה מזרח-אירופי שנסעו במכונית. מכיוון שהיה ברור לו שמדובר בפרוצות – מה עוד יכול להיות ההסבר לארבע רוסיות במונית? – זה נתן לו השראה לשורה של הגיגים על זנות (ואינטרנט):

ארבע בובות יפהפיות בעלות מראה מזרח אירופי שותקות קפואות במונית שעצרה לידנו ברמזור. יום שישי, רחוב הופיין בחולון, ליד היציאה מאיילון דרום. לצד הבת ימי של הרחוב קוראים יוספטל. רחוב ראשי של שתי ערי לוויין גדולות.

נוכחותן דרשה הסבר. על-פי התסריט הלא בלתי סביר שציירתי בנפשי, היו אלה נערות עובדות בסבב לקוחות. העיניים הכבויות הותירו מעט מקום לספק. ביטאתי את הערכתי בקול רם באוזניה של חברתי דאז, שישבה לצדי.

"בובות". טוב. ברקוביץ' הוא לא היחיד שטקסטים שלו עושים לי עקצוצים בלבלב. כתב דה מרקר גיא גרימלנד התעקש כמה פעמים למתג את אורלי יקואל כ"בלוגרית בלונדינית", וכך ליצור תמונה של גרופית סקסית שמקשטת באטרקטיביות החיצונית שלה את העולם הגברי של ההייטק. בנוסף, אני זוכרת לפחות שני סיכומים "מדעיים" מופלאים באמת של ההבדל בין גברים לנשים ברשת לפי דה מרקר:

גברים פשוט מפסיקים לגלוש ברשת כשהם מתחתנים, וזה קורה בעולם המערבי באזור גיל 30. נשים נשואות לא רק שלא מפסיקות את הפעילות, אלא נוטות יותר להעלות תמונות מחיי המשפחה והנישואים. מה שמוכיח לנו שגם ברשת החלוקה המגדרית מקבלת משנה תוקף: נשים מקננות וגברים, עדיין, ציידים. [מתוך אייטם של גדי להב]

נקודה מעניינת נוספת העולה מהמחקר היא שנשים מתנהגות כנשים – בכל מה שהן עושות, ובכל מקום בו הן נמצאות. עבור נשים, האינטרנט מהווה רק ערוץ נוסף בשביל לעשות את הדברים שהן נהנות מהם – קניות, שיחה, ודאגה לאחרים. [מתוך אייטם של גיא גרימלנד מ-2007]

מסקנה? "התקף המיזוגניות" של דה מרקר שעליו העירה אתמול דבורית שרגל דומה יותר למחלה כרונית. אם לא הייתי עובדת בעיתון כלכלי, הייתי מן הסתם מניחה שניצבת מולי הפגנת כוח פטריארכלית – אנחנו, שעומדים בצד של הטכנולוגיה וההון, מרשים לעצמנו לדבר בצורה כזו על הצד השני, שבו נמצאות בין השאר הנשים. או אולי, מכיוון שקוראי העיתון מוגדרים כגברים, יש כאן ניצול ילדותי של הרגע שבו הנשים לא מקשיבות כדי לבצע חיזוק-טסטוסטרון הדדי, באווירת בלייזר. אבל אני כן עובדת בעיתון כלכלי, ומבפנים הדברים האלה לא נראים כל כך פשוטים אף פעם. מה שבטוח, כתיבה לא זהירה מעידה הרבה על ההנחות המוקדמות של המחבר.

1. עידו קינן, כתב מחשבים וחבּובּה על סטרואידים, פיזר שערו והפשיל שרווליו בגרסה המקומית לסרטוני Will It Blend הגאוניים. לצערי פספסתי את האירוע, אבל הווידאו יצא משעשע מאוד, וכמו אחד המגיבים, גם אני מתרגשת מזה שנגן הווידאו של הכלכליסט עובד בפיירפוקס.

אגב, כשאספנו פריטים מעניינים לגריסה, העליתי את ההצעה לטחון את העותק של סופו של מיסטר Y שטרם נפטרתי ממנו. ההצעה נפלה עקב גילוי מפתיע וזמני בהחלט של טעם טוב בקרב החברים במשרד.

2. אני לא קוראת עיתונים ובאופן כללי אני ממליצה לכם לעשות אותו הדבר (שבויים? איזה שבויים?), אבל אם בא לכם לעקוב אחרי רשימת האנשים המגניבים בטירוף שאני מקבלת כסף כדי לדבר איתם, הנה הכתבות שלי בארכיון הכלכליסט.

3. בחורה מהעבודה העירה שהיא ראתה את הבלוג שלי. שאלתי אותה מה דעתה עליו (מלבד העובדה שהוא לא מתעדכן, כמובן), והיא אמרה "…". שאלתי אותה מה דעתה על העיצוב, והיא אמרה "מקסים!" לפחות על משהו יש קונצנזוס.

הכתבה שלי על הקומיקס XKCD, כולל ראיון עם רנדל מנרו, התפרסמה סוף סוף בכלכליסט. מכיוון שהוויינטים העלו אותה אז יש לי גם לינק לתת. קחו.

אני שמחה לדווח שהילד הזה הוא לא רק מצחיק מאוד ומבריק ברמות מפחידות ממש, אלא גם אחד האנשים המקסימים ביותר שיצא לי לדבר איתם בהקשר מקצועי או בכלל.

והנה קטע שירד בעריכה:

מה שסוחף רבים מהמעריצים הוא התמימות המוצהרת של XKCD. מרבות מהרצועות עולה קריאה להשתחרר מהיובש של עולם המבוגרים ולחזור לילדות. "אני לא יודע אם זה משהו שתכננתי מראש", אומר מנרו, "אבל אחת מהתגובות הכי טובות שקיבלתי לקומיקס היתה לרצועה על הבחורה שמילאה את הדירה שלה בכדורים צבעוניים של מגרשי משחקים לילדים. כל הגולשים שלחו לי אימייל כדי להגיד שהם מתו על זה, שהם אהבו את הרעיון של להגדיר מחדש את המשמעות של להיות אדם מבוגר. זה רמז לי שזה משהו שמשותף לי ולאנשים אחרים – שרבים רוצים להיות ספונטניים ושובבים".

בעקבות התגלית הזו, מנרו עצמו החליט לסלק את הספה בסלון, ולהציב במקומה תיבה של כדורים צבעוניים. הוא מתיישב בתוכה עם הלפטופ כשהוא מצייר את הקומיקס.

גם הכנס בספטמבר נולד מהאהבה הזו לספונטניות. כשמנרו ראה שהקוראים מפענחים את דרך המחשבה שלו ונענים לקריאותיו, הוא החליט להשתיל תאריך ומיקום באחת מהרצועות, ולראות אם אנשים יבואו. "זה עבד יותר טוב משדמיינתי", הוא אומר. "אנשים באו והלכו אבל בכל רגע נתון היו מאות אנשים צפופים בתוך הפארק הזעיר הזה. מה שהכי הדהים אותי הוא שאנשים הביאו שקיות אשפה ואספו את הזבל. מוסר ההשכל הגדול הוא שהמעריצים שלי מאוד נחמדים".

אתר nrg זרק את הקוביות המעוגלות ועגבניות השרי לטובת עיצוב שפוי יותר (גם אם נטול חן), ולטוקבקיסטים יש הרבה מה להגיד על זה. 848 דברים להגיד על זה, ליתר דיוק – כמות תגובות גדולה באופן כללי ואסטרונומית במונחי nrg.

נראה שרבים מהמגיבים כועסים על השינוי, אבל זה גם צפוי וגם לא אומר הרבה. אחרי הכל, מי שמגיבים הם מי שגלשו באתר עד עכשיו וכנראה פחות או יותר הסתדרו עם העיצוב הקודם. מי שלא מגיבים הם המיליונים שהציצו במשך השנים, לא הצליחו למצוא את הידיים והרגליים בזוועה המגושמת, הכאוטית והמטעה שהלכה שם, וברחו לפורטלים ידידותיים יותר.

אבל מה, התפתחו היום שיחות מעניינות בין הטוקבקיסטים לבירנית גורן, העורכת. מסתבר שגולשים רבים עדיין משתמשים ברזולוציה של 800×600 – משהו שבלוגרים יודעים להתחשב בו אבל אתרים גדולים לא. הם גם מודאגים מאיכות הסביבה:

קלאסה.

ועוד יותר מעניין, לפחות עבורי, ככתבת וחצי-עורכת לשעבר של ערוץ הרשת של nrg, היה שמגיבים לא מעטים שאלו לאן הערוץ נעלם בעיצוב החדש ואף אמרו עליו מילים טובות. זה ממש חימם את ליבי – לאיזה שלוש, ארבע שניות. אחרי זה עלה בדעתי שערוץ הרשת הפסיק להתעדכן בתוכן עצמאי כשעזבתי אותו, כלומר לפני ארבעה חודשים. הפעם האחרונה שבה הוא פעל באופן סדיר, דהיינו, שהיה מה לקרוא, היתה כשערך אותו עידו קינן, שעזב לפני יותר מחצי שנה.

מסקנה: מה שמפריע למגיבים הוא שפתאום אין מדור מחשבים בתפריט של nrg, לא שערוץ הרשת מת, אחרת הם היו עוברים את תהליכי ההכחשה, כעס, התמקחות וכו' באזור נובמבר.