עד שיהיה לי כוח לפוסט אמיתי, אני מפנה אתכם לטקסט נשגב שפורסם באתר של "המרכז לאמנות הפיתוי", שהוא, ככל שאני מצליחה להבין, מיצג פמיניסטי-חברתי העוסק בחרדותיו האפלים של הגבר הישראלי ובנקודת המבט המעוותת שלו על נשים ועל העולם.

בטקסט הספציפי הזה, אחד ה"בוגרים" של "קורסי הפיתוי" שמעביר לכאורה אותו ה"מרכז" חולק חוויה משדה הקרב בין המינים. הנה רגע המפתח בחוויה הזו:

לפני שעה יצאתי לעשות כמה סידורים ליד הבית. בדרך חזרה, כשאני הולך ברחוב, אני רואה בחורה ממש חמודה יושבת באוטו שלה. חשבתי לעצמי איזה כוסית והמשכתי ללכת. אחרי משהו כמו 10 מטר עצרתי רגע וחשבתי לעצמי שאני חייב לעשות משהו.

הסתובבתי, היא עדיין ישבה באוטו, החלטתי שאני נכנס לה לאוטו ומתיישב לידה. קיבלתי פחד מטורף אבל החלטתי שאני עושה את זה.
מתקרב אליה לאוטו ונכנס! הבחורה מסתכלת עלי בשוק ולא יודעת מה להגיד! אני אומר לה:
"..קרה לך משהו? את לא רגילה שבחורים מתחילים איתך..?"
היא מתחילה לגמגם: "..לא, מה, איך, אני פשוט לא רגילה," ועוד כמה בלבולי שכל…
אני עדיין קצת רועד אבל מרגיש שזו אחלה הזדמנות, ואומר לה "..טוב אז תתרגלי, כשאני רואה מישהי שמוצאת חן בעיניי אני פשוט ניגש, לא משנה איפה היא תהיה.." מן משפט גבורה כזה.
היא התחילה קצת להתרכך. ליטפתי לה קצת את הרגל ואמרתי לה שאין לה מה לדאוג ושאני לא מסוכן. היא חייכה והתחלנו לדבר.
אחרי משהו כמו רבע שעה, ביקשתי טלפון. נתנה לי בלי בעיה, אני מרגיש שכל השיחה היא עדיין קצת בהלם ממני וזה פועל לטובתי.

מה אין כאן? הפחד, הדחיפות, המשיכה אל האויב, הטראומה של עם רודף-נרדף, ההשפלה, הכוח, הכיבוש. בהמשך הסיפרו הוא כמובן נועץ בבחורה את דגלו, אחרי שהסביר לה מי כאן השולט. זה מזעזע. זה נפלא. נשגב, כאמור.

אבל, במקרה שקראתי לא נכון את כל העניין, ומדובר בקורסים אמיתיים שמועברים לאנשים אמיתיים, וזה סוג התכנים שמועבר בהם, אזי אני חייבת להגיד שזה נורא שהמרכז מעודד אנשים להתנהגות כזו, שיכולה להביא לאלימות ולפגיעה של ממש בנפש.

כי לו אני הבחורה הזו ולוזר מתועב כזה פורץ אליי לאוטו, הוא יוצא משם אחרי עשרים שניות עם אשך אחד פחות ממה שהיה לו כשהגיע.

במקרה הטוב, כלומר אם הוא צ'אק נוריס, זה אומר שנשארים לו חמישה אשכים בלבד.

שבוע טוב. (ותודה לרוסי הכי טוב ever על הלינק.)

מכירים את המגנטים עם המילים שמפזרים על המקרר ובונים מהם משפטים?

אז הנה גרסת ה-lolcat.

המצרכים: גיליון מגנט בגודל A4 עם גב דביק או ניתן להדפסה; מדפסת; פונט Impact; אסופת משפטי lolcat; מספריים; מקרר או פלדלת עם מקום פנוי; מוזרות טבעית קלה.

התוצאה (אם תסלחו לי על הצילום הסלולרי הגרוע):

כלומר, אפשר גם לקנות אותם בחנות של I Can Has Cheezburger, אבל זה לחנונים.

1. עידו קינן, כתב מחשבים וחבּובּה על סטרואידים, פיזר שערו והפשיל שרווליו בגרסה המקומית לסרטוני Will It Blend הגאוניים. לצערי פספסתי את האירוע, אבל הווידאו יצא משעשע מאוד, וכמו אחד המגיבים, גם אני מתרגשת מזה שנגן הווידאו של הכלכליסט עובד בפיירפוקס.

אגב, כשאספנו פריטים מעניינים לגריסה, העליתי את ההצעה לטחון את העותק של סופו של מיסטר Y שטרם נפטרתי ממנו. ההצעה נפלה עקב גילוי מפתיע וזמני בהחלט של טעם טוב בקרב החברים במשרד.

2. אני לא קוראת עיתונים ובאופן כללי אני ממליצה לכם לעשות אותו הדבר (שבויים? איזה שבויים?), אבל אם בא לכם לעקוב אחרי רשימת האנשים המגניבים בטירוף שאני מקבלת כסף כדי לדבר איתם, הנה הכתבות שלי בארכיון הכלכליסט.

3. בחורה מהעבודה העירה שהיא ראתה את הבלוג שלי. שאלתי אותה מה דעתה עליו (מלבד העובדה שהוא לא מתעדכן, כמובן), והיא אמרה "…". שאלתי אותה מה דעתה על העיצוב, והיא אמרה "מקסים!" לפחות על משהו יש קונצנזוס.

הכתבה שלי על הקומיקס XKCD, כולל ראיון עם רנדל מנרו, התפרסמה סוף סוף בכלכליסט. מכיוון שהוויינטים העלו אותה אז יש לי גם לינק לתת. קחו.

אני שמחה לדווח שהילד הזה הוא לא רק מצחיק מאוד ומבריק ברמות מפחידות ממש, אלא גם אחד האנשים המקסימים ביותר שיצא לי לדבר איתם בהקשר מקצועי או בכלל.

והנה קטע שירד בעריכה:

מה שסוחף רבים מהמעריצים הוא התמימות המוצהרת של XKCD. מרבות מהרצועות עולה קריאה להשתחרר מהיובש של עולם המבוגרים ולחזור לילדות. "אני לא יודע אם זה משהו שתכננתי מראש", אומר מנרו, "אבל אחת מהתגובות הכי טובות שקיבלתי לקומיקס היתה לרצועה על הבחורה שמילאה את הדירה שלה בכדורים צבעוניים של מגרשי משחקים לילדים. כל הגולשים שלחו לי אימייל כדי להגיד שהם מתו על זה, שהם אהבו את הרעיון של להגדיר מחדש את המשמעות של להיות אדם מבוגר. זה רמז לי שזה משהו שמשותף לי ולאנשים אחרים – שרבים רוצים להיות ספונטניים ושובבים".

בעקבות התגלית הזו, מנרו עצמו החליט לסלק את הספה בסלון, ולהציב במקומה תיבה של כדורים צבעוניים. הוא מתיישב בתוכה עם הלפטופ כשהוא מצייר את הקומיקס.

גם הכנס בספטמבר נולד מהאהבה הזו לספונטניות. כשמנרו ראה שהקוראים מפענחים את דרך המחשבה שלו ונענים לקריאותיו, הוא החליט להשתיל תאריך ומיקום באחת מהרצועות, ולראות אם אנשים יבואו. "זה עבד יותר טוב משדמיינתי", הוא אומר. "אנשים באו והלכו אבל בכל רגע נתון היו מאות אנשים צפופים בתוך הפארק הזעיר הזה. מה שהכי הדהים אותי הוא שאנשים הביאו שקיות אשפה ואספו את הזבל. מוסר ההשכל הגדול הוא שהמעריצים שלי מאוד נחמדים".

אתר nrg זרק את הקוביות המעוגלות ועגבניות השרי לטובת עיצוב שפוי יותר (גם אם נטול חן), ולטוקבקיסטים יש הרבה מה להגיד על זה. 848 דברים להגיד על זה, ליתר דיוק – כמות תגובות גדולה באופן כללי ואסטרונומית במונחי nrg.

נראה שרבים מהמגיבים כועסים על השינוי, אבל זה גם צפוי וגם לא אומר הרבה. אחרי הכל, מי שמגיבים הם מי שגלשו באתר עד עכשיו וכנראה פחות או יותר הסתדרו עם העיצוב הקודם. מי שלא מגיבים הם המיליונים שהציצו במשך השנים, לא הצליחו למצוא את הידיים והרגליים בזוועה המגושמת, הכאוטית והמטעה שהלכה שם, וברחו לפורטלים ידידותיים יותר.

אבל מה, התפתחו היום שיחות מעניינות בין הטוקבקיסטים לבירנית גורן, העורכת. מסתבר שגולשים רבים עדיין משתמשים ברזולוציה של 800×600 – משהו שבלוגרים יודעים להתחשב בו אבל אתרים גדולים לא. הם גם מודאגים מאיכות הסביבה:

קלאסה.

ועוד יותר מעניין, לפחות עבורי, ככתבת וחצי-עורכת לשעבר של ערוץ הרשת של nrg, היה שמגיבים לא מעטים שאלו לאן הערוץ נעלם בעיצוב החדש ואף אמרו עליו מילים טובות. זה ממש חימם את ליבי – לאיזה שלוש, ארבע שניות. אחרי זה עלה בדעתי שערוץ הרשת הפסיק להתעדכן בתוכן עצמאי כשעזבתי אותו, כלומר לפני ארבעה חודשים. הפעם האחרונה שבה הוא פעל באופן סדיר, דהיינו, שהיה מה לקרוא, היתה כשערך אותו עידו קינן, שעזב לפני יותר מחצי שנה.

מסקנה: מה שמפריע למגיבים הוא שפתאום אין מדור מחשבים בתפריט של nrg, לא שערוץ הרשת מת, אחרת הם היו עוברים את תהליכי ההכחשה, כעס, התמקחות וכו' באזור נובמבר.

אני לא רוצה לעורר פאניקה, אבל עברתי באבן גבירול ויש ברווז ענקי על הבניין של העירייה.

בכל מקרה. רציתי להפנות אתכם לסטיב ג'ובס המזויף, שכותב מדי פעם בנזונה של טקסטים קטלניים על תעשיית ההייטק ועל העולם, וכמו שקורה הרבה פעמים בסאטירה טובה, העובדה שהוא רק חצי מתכוון לזה רק הופכת את זה ליותר טעים.

אתמול הוא כתב פוסט משעשע על הסכסוך בין הכתבים והבעלים של הוול סטריט ג'ורנל, שבמסגרתו, מסתבר, הכתבים אמרו דברים מרירים על מי באמת שולט על העיתון הזה. אין דבר שמצחיק את פייק סטיב המניאק יותר מעיתונאים שחושבים שהם חשובים:

לקרוא את ההמשך…

גליון אפריל של מגזין TheMarker, המוקדש לאינטרנט, מציע בין אנשי הון הסיכון לאנשי האינטראקטיב גם מילון מונחים קצר, מאת רויטל סולומון, לצד האחר של האינטרנט – נקרא לו הצד של הילדים. העיתון מגדיר את זה: "איך תהיו בעניינים אם לא תדעו על הדברים המגניבים באמת שקורים באינטרנט, אלה שאין להם ערך עסקי ושבטח לא יעזרו להרים את שער הדולר?" יש שם הגדרות ל-"goatse", "LOLcats", "pwned" וגם "Usenet" (?). הנה ההגדרה של xkcd:

לא, זו לא שגיאת כתיב, טעות דפוס או הקלדה שיכורה על המקלדת. זה ממש אתר. מה הוא מכיל? קומיקס. אדייק ואומר, קומיקס מכוער במיוחד. ולא תמיד מצחיק, אבל זה ממש עניין של טעם. הרבה ציניות, גרפיקה מחופפת ומסר שכנראה מדבר לילדי האינטרנט הפכו את האתר הזה לפופולרי במיוחד. התכנים שלו מופצים לכל עבר וזוכים לדיונים ערים ותגובות רבות.

אוקיי, יש כאן התנגשות ציוויליזציות צפויה ומובנת. אבל "ציניות"? בקומיקס שהמעריצים שלו נשמעים רוב הזמן כמו ילדי פרחים עם עיניים נוצצות (ומחשבון), ושהסטריפ העיקרי שהתווה את דרכו (לדברי הקומיקסאי עצמו) היה זה?

אם כבר, המילה המתאימה היא "ניאו-נאיביות": אנחנו מכירים ציניות וניכור, גדלנו עליהם, אנחנו מדברים את השפה ויורים את השנינויות, אבל אנחנו בוחרים לא לחיות ככה. בין השאר כי אנחנו ממילא חנונים מכדי להיות קולים באמת.

אגב, למי שמחבב את הקומיקס אבל לא מכיר את הבלוג שמלווה אותו, דעו שמומלץ. יש שם מחקרים מדעיים חביבים (בכמה מהסרטים המצליחים של הוליווד בשנים האחרונות כיכבו שתי נשים?) ולפעמים מסתתר עוד סטריפ.

הקורא Shimon הביא לתשומת לבי את אתרו הקאלטי What Happened In Shaarei-Tikva.blogspot.com, שהוקם בעקבות ברווז ה-IP של גוגל והנכונות הגלובלית הלא מעטה להאמין שישראל היא סוג של בורמה. פיות חסומים! ידיים קשורות! חיילים עם רובים! הטוקבקיסטים הישראליים חוששים לחייהם ולחיי כלבלביהם הקטנים! בן אדם, אתה רציני? מה קורה פה? מה שזה לא יהיה, בקרוב נראה את זה ב-CNet.

תגלית משמחת: פרפורמר הרשת הנערץ, הלוהט והלא-ממצמץ-לעולם זֵיי פרנק לא רק חזר לעשות וידאו אלא גם הקליט עוד שיר-קונספט – "רשת חברתית לשניים".

זה לא ברמה של "איך מפעילים את הדבר הזה", אבל מה כן.

אז לוואלה יש וידאו-טוקבקים, וזה אחד מהמקרים הנדירים שבהם גימיק של וואלה מצליח להלהיב אותי. טוקבקים בווידאו זה באמת רעיון נועז ומשובב נפש, ואם כי ברור שתוכנם לא יהיה יותר אינטליגנטי מזה של הטוקבקים הטקסטואליים, אפשר בהחלט לקוות שייצאו מזה כל מיני רגעי ביזאר מגניבים ללנקק אליהם.

אבל זה גם מעציב קצת, החידוש הזה. הוא אומר הרבה על סדר העדיפויות של וואלה ושל הרשת הישראלית בכלל.

העיצוב של וואלה מיושן בטירוף, צורמני ומבוגג. המערכת סובלת מכמה בעיות שפשוט מדהים למצוא אותן באתר גדול ב-2007, כולל חוסר אפשרות לשים לינקים בתוך כתבות. האתר לא מפנק את נחיל הטוקבקיסטים הבלתי-נדלה שלו בפיצ'רים חברתיים אמיתיים, דוגמת האפשרות להירשם ולכתוב טוקבקים מזוהים – הרי אפילו אי אפשר לפתוח פתילים. אבל יש וידאו-טוקבקים. עוד צעצוע וובשתיימי צבעוני שאפשר לנופף בו לצרכי יחסי ציבור, גם אם הוא לא משתלב בקוהרנטיות מינימלית באתר הארכאי שבו הוא נמצא. מזכיר את הבוהמייניות המזדקנות שאפשר למצוא במרכז תל אביב לפעמים לבושות בבלואי סחבות עם תיק של לואי ויטון.

קשה להאשים את האנשים בהנהלת וואלה שמקבלים שיקולים כאלה ממניעים מסחריים. איף איט איינט ברוק, דונט פיקס איט. נובאדי אלס דאז: לרוב האתרים הגדולים בישראל יש בעיות עיצוביות וטכניות קשות, ורבים מהם לא טורחים להתייחס לחידושים שחלו באינטרנט בשנים האחרונות אפילו ברמת הגימיק. זה עובד, כי לגולשים הישראליים אין סטנדרטים גבוהים בתחום השמישות או האסתטיקה.

אבל רבאק, זה לא אומר שהעם מתנגד לאיכות באופן עקרוני. הוא פשוט לא יודע איך היא נראית. מישהו צריך פעם לנסות להמחיש לו. זה יהיה חידוש נועז.

…

פינת הפרסומת שאינה מסומנת ככזו: האייטם על הווידאו-טוקבקים בוואלה מחשבים.