אז מצאתי את הלסת שלי מאחורי הספה, ניגבתי ממנה את האבק, חיברתי אותה בחזרה לפרצוף ועכשיו אני מוכנה להגיב באופן רציני (וארוך) לכתבה הזו של רותי סיני שהופיעה אתמול בכלכליסט.

כן, קורא נבון צריך לפקפק מיד באמינות של הכתבה הזו: היא נראית כמו עלילת-דם שמאלנית. הקופאית האתיופית חסרת ההגנה, האברך הברברי שהיה מוכן לדרוס אותה כדי לא לשלם ביציאה מהחניון, ועוד עזב את המקום כשהיא מוטלת מדממת על המדרכה, ועוד שיקר למשטרה; ההתנשאות העדתית של השופט; המאמץ לא "להרוס" לנאשם את העתיד בבית הדין הרבני, באווירת "הם לא מהסוג שהולך לכלא, הם מהסוג שהולך לקרבי"; אלי ישי והרב הראשי לישראל שהתערבו בסיפור, והיד האחת שעשו-לכאורה כל נציגי השררה הימנית והדתית נגד הצדק — הכל כאילו מעוצב במיוחד כדי ללחוץ על כל הכפתורים של הקורא השמאלני, ליצור "אורגיה ליברלית", כפי שהפליץ ידידי צביקה בשור בבלוגו.

לא יזיק להפריד בין תאוות-נקמה אינסטינקטיבית (ובעייתית מבחינה מוסרית) שדורשת להרשיע את הנאשם, לבין השאלה אם מניעיו של השופט היו ראויים או לא ראויים. לא יזיק גם שאול למה עלה הסיפור הזה עכשיו אם פסק הדין ניתן בספטמבר. מן הסתם זה קשור לכך שהשופט המושמץ, משה דרורי, מועמד למושב בבית המשפט העליון — החל מאתמול.

אז יעשה אותו הקורא הנבון? הוא יילך למקור, בעזרת פלאי טכנולוגיית האינטרנט, ויבדוק אם כבוד השופט באמת אמר את הדברים האלה שרותי סיני תיארה, באמת שם את הקשר השבטי שלו עם הנאשם מעל דרישות החוק, באמת חטא בהתנשאות גזענית בלתי מצויה, כפי שאפשר להתרשם מהכתבה.

את פסק הדין המלא ניתן למצוא כאן, וזהו טקסט חזק, מטריד וקורע לב שבהחלט מדבר בעד עצמו, אם כי זה לא יפריע לי לדבר בעד עצמו גם כן.

…

נתחיל בסטטיסטיקות: כן, מתוך 568 פסקאות שמרכיבות את פסק הדין עב-הכרס, חלק נכבד מוקדש למקורות מההלכה היהודית (לא צריך לספור, מספיק לעיין בתוכן העניינים שסיפק השופט). ניחא. אני לא מבינה הרבה במשפט, ולא יודעת כמה סביר השימוש הזה בהלכה היהודית או עצם הדגש על שיקומו של הנאשם בניגוד לדגש על אשמתו. השופט מזכיר גם שהוא כותב דברים אלה בחודש אלול, חודש הסליחות על פי אמונתו, וגם לזה אפשר להתייחס או לא להתייחס.

בפסק הדין מוזכרת רשימת עדי האופי המכובדת שהביאה ההגנה, כולל אביו של הנאשם, שהוא רב ראשי של יישוב ששמו לא מוסגר, והרב הראשי שלמה עמאר ושר הפנים אלי ישי. הבעיה עם השניים האחרונים היא שעל פי דבריהם, הם בעצם לא מכירים את הנאשם, אלא רק את אביו.

הלאה. פסק הדין מביא תיעוד מרתק של הדינמיקה באולם המשפט, החל בעדות המתלוננת לגבי חוויית ההידרסות [כל ההדגשות בציטוטים מפסק הדין -- שלי]:

בהתחלה כשהוא התחיל לנסוע, לפני שהוא התחיל לנסוע אמרתי לו, שנייה, אני זזה, הוא לא הקשיב לי, המשיך לנסוע. צעקתי, בכיתי, אמרתי לו בבקשה תעצור לי, בבקשה, בבקשה, אני רוצה לזוז, הוא המשיך לנסוע. אז לא היתה לי ברירה, התהפכתי על מכסה המנוע. הוא אחרי כמה שניות, לא זוכרת אחרי כמה, בדיוק כשהאמבולנס הגיע והיה בלאגן לידי, מלא אנשים, אז התעוררתי. אחרי כמה שניות נזכרתי מה היה. שאלתי את החברה שלי. החברה שלי באה לבית חולים אחרי העבודה, היא סיפרה לי מה היה, איפה הוא זרק אותי. פשוט יצא מהחניה, החניה ימינה, עשה סיבוב, העיף אותי מהמכסה מנוע שלו לכביש הראשי. אם היה בא איזה אוטו, אני לא הייתי פה. בכיתי לו, התחננתי. לכלב לא עושים דבר כזה.

עורך הדין של הנאשם מנסה בשלב זה לערער את עדותה של המתלוננת, עד שעורכת הדין שלה, עדי דמתי, שאני כלל לא מקנאת בה, אגב, מעירה לו:

ב"כ המאשימה, עו"ד דמתי, "הזכירה" (עמ' 9, ועמ' 10 לפרוטוקול) לסנגור, עו"ד קניג, כי מדובר במסגרת הדיונית של טיעונים לעונש, כאשר אין מחלוקת כי המעשים המפורטים בכתב האישום המתוקן נעשו, כפי שהודה בכך הנאשם.

אחר כך מעודד השופט את הנדרסת הנסערת והמבולבלת לשמוע את התנצלותו של הדורס, ותוך כדי כך מעודד את הדורס להתנצל בפניה.

בשל חשיבות העניין בעיני השופט דרורי, הוא מביא את הפרוטוקול המלא של הסצינה בפסק הדין:

הנאשם: גברת…, אני כבר מאותו יום שזה קרה, מאותו יום שאת מדברת על איזושהי טראומה, אבל הטראומה שאת מדברת עליה אני לא חושב שהטראומה שאני חוויתי בתור אחד שנוצר לסיטואציה שגרמה לאבד איזשהו שיקול דעת מכריע, גם כאדם דתי, גם כאדם אנושי, גם כאדם תרבותי, יכולתי לסגור את אותם 5 דקות קריטיות, ולא קשור לאונס [??], ולא קשור למה שעברתי במשך השנתיים, לי באופן אישי, למשפחה שלי, לילדים הרכים שלי שסבלו כתוצאה מהמעצר, ללא שום קשר לזה, בלי שום קשר לזה, גם אילולא הדברים האלה, המציאות הזאת, שדיברנו כמו שיח אילמים, [...] אני אומר לך גב' [המתלוננת], תני לי לצאת, אני אחזור, אני אשלם. התעקשת, אני לא מאשים אותך, כי יש בוס מעלייך, שאילולא שהיית נותנת לי לצאת .

ת. ניסיתי גם לעזור לך אם אתה זוכר, אמרתי לך מה לעשות שיהיה לך יותר פשוט.

הנאשם: את צודקת, את צודקת במאה אחוז. אבל באותו יום היה מסיבת נישואין זהב של אבא, אבא אצלנו זה קודש קודשים, והיה עלי מוטל כל הכנס הזה, זה כנס של 500 איש, כל המערך הלוגיסטי אני הייתי צריך לעשות, הכל היה על כתפי, ויעידו אחים שלי שאני זה שהיה צריך לסדר את הפרטים הקטנים, ואני צריך להגיע עוד להתלבש ולהתרחץ ולקחת את הילדים, ואני תקוע, אחרי שאני עושה קניה ארוכה של שעתיים, ואני מגלה שהארנק לא נמצא, ואני אומר לך,גברת…

עו"ד דמתי: אדוני אני מצטערת, זאת לא התנצלות, זה הטחת האשמות במתלוננת, אני לא מוכנה שהיא תעבור את זה. זאת לא התנצלות .

כ.ה. דרורי: הוא לא אמר שום דבר, הוא אמר.

עו"ד דמתי: הוא מספר על המצוקה שלו, והוא כבר מעורר את … איזה מן דבר זה, זאת התנצלות ?

[...]

כ.ה. דרורי:גברת … [המתלוננת] את מרגישה שאת בלחץ ?

ת . קצת, כי זה גם לא. הוא לקח אותי עם האוטו שלו, הוא זרק אותי בכביש הראשי, יכולתי למות שמה, יכול איזה אוטו לדרוס אותי. הוא כל הזמן מדבר עליו, על כמה שהוא ממהר, כמה שהוא זה, מה עם החיים שלי, אני לא בנאדם ? כלב לא זורקים ככה, כלב. אולי חשבת שאני לא אתלונן, אולי חשבת שאני סתם ככה ?

הנאשם: גב' … אני לא נכנס עכשיו לגוף הטענות, לכן יש עו"ד שהוא יעשה את הדברים האלה. אני רק רציתי, וגם התחננתי לקצינה שתפגיש בינינו.

כ.ה. דרורי: אדוני מה אתה רוצה להגיד לה ? אדוני זוכר מה שכתוב בחוצבה [צ"ל: בהלכות תשובה] של הרמב"ם ? צריך לפייס את חברו עד שחברו יתרצה, אתה לא פייסת אותה בכלל. תדבר איתה, נו, תגיד לה מה אתה רוצה להגיד לה.

הנאשם: אני מתנצל, אני מתנצל בכל לשון של בקשה, תסלחי לי, ואני רוצה שכולם ישמעו שאת אומרת שאת כמו שדיברת, שאת סולחת .

[...]

ת . אני רק רוצה לשאול אותך שאלה, מה הרגשת כשלקחת אותי עם המכסה מנוע וזרקת אותי ברמזור האדום, מה, איך הרגשת באותו יום ?

הנאשם: זה העו"ד שלי.

כ.ה. דרורי: לא לא, היא שואלת אותך. [...] היא שואלת אותך, איך אתה מרגיש שבן אנוש נוסע על מכסה המנוע שלך, ואתה במקום לעצור ומיד ולפתוח את הדלת ולתת לה לרדת, המשכת לנסוע אפילו חצי מטר, זה מה שהיא אומרת, תענה לה על הדברים האלה.

הנאשם: עוד פעם, זה מעידה חד פעמית שהייתה לי, יום שחור, יום שחור מבחינתי, יום שהוא היה לחוץ מבחינתי, היה לי מצב שלא הפעלתי שיקול דעת, זה התשובה בגדול. אני לא יכול להיכנס לפרטים, כי ברגע שאני נכנס לפרטים, את זה עשיתי עם הקצינה שעות מרובות, כשאני נכנס לפרטים אז אני נתקע עם העובדות . אני לא יכול. רק אני אומר דבר אחד מאוד פשוט, אני מתנצל, אני מרגיש שעשיתי דבר שהוא סותר את אורחות החיים שלי במשך 26 שנה שאני חי בהם עלי אדמות . אני מתנצל, אני מצטער, אני לא יודע למה הגעתי למציאות כזאת, אין לי שום הסבר רציונאלי למה הגעתי למציאות שנסעתי אם זה אפילו 0 קמ"ש, בו בזמן שאדם נמצא על מכסה המנוע שלי. אני לא מתייחס למהירות, אני לא מתייחס לחשש אם זה תיפול שערה משערות, לא נכנס. אני לא יודע למה עשיתי את הדברים האלה. אני מבקש שוב פעם את סליחתך, והלוואי שהצער שיש לי כלפייך יהיה גם ביני לבין המקום, בדברים של חרטה.

כ.ה. דרורי: מה את אומרת עכשיו גברת… [המתלוננת]?

ת. אני לא יודעת מה להגיד.

כ.ה. דרורי: אז אני רוצה לשאול אותך שאלה. הגמרא אומרת, גם בהלכות [תשובה של] הרמב"ם, שחוץ מכל האדם שצריך לפייס אותו, אם אדם משאיר נזק, הוא צריך לפצות אותו. היא אומרת שהיא לא עבדה פה 24 יום. אתה מוכן, ללא שום קשר למשפט הזה, אתה מוכן לשלם לה את השכר שלה של 24 יום ?

הנאשם: כל אגורה שהיא תבקש היא תקבל בו בזמן שהוכח שהנזק שנגרם לה כתוצאה מאותו אירוע.

[...]

כ.ה. דרורי: טוב, תראי, אני לא רוצה ללחוץ עלייך כרגע. את יכולה לחשוב על מה שהוא אמר. את רוצה עכשיו להגיד לו שאת מסכימה לסלוח לו, את לא רוצה, כל מה שאת רוצה. את רוצה לקחת את מספר הטלפון ולדבר איתו בטלפון מחר מחרתיים. כל מה שאת רוצה את יכולה לעשות, אף אחד פה לא מכריח אותך מה לעשות . אבל אני אומר לך שהסיכוי שאי פעם תיפגשו ביניכם, חוץ מדרך בית המשפט, הוא קטן מאוד. אם את רוצה עכשיו להגיד לו משהו מהלב שלך, תגידי. אם את לא רוצה להגיד – אל תגידי. את רוצה לחשוב שתי דקות, תגידי אחרי שאת חושבת .

ת. אני לא יודעת, אני לא הייתי בבית משפט אף פעם, ולא עמדתי ככה ודיברתי כל כך הרבה. אני לא יודעת מה להגיד, אני לא יודעת מה להגיד לכם. אני מאוד כועסת עליו על מה שהוא עשה, מאוד מאוד כועסת, אבל אני לא רוצה גם לפגוע בבנאדם, יש לו ילדים, אשתו הייתה בהריון לפני שנה בערך, היא באה אלי בהריון, אני לא רוצה לפגוע בו, אני לא רוצה שהוא ילך לכלא לכמה שנים טובות, אני לא רוצה, לא רוצה, פשוט אני רוצה שכולם ידעו. יכול להיות שהוא עשה את זה בגלל שאני אתיופית, יכול להיות . בגלל שזה שכולם יבינו שאנחנו גם בני אדם, גם בשבילנו יש חוק. אני בטוחה בזה שאם הייתה מישהי ישראלית הוא לא היה עושה את זה. זהו. אני לא יודעת מה להגיד.

כאן מחליט השופט לעודד את הנאשם להסביר שכמה מחבריו הטובים ביותר אתיופים:

כ.ה. דרורי: מר… [הנאשם] שמעת, כמו שהיא נעלבה בעניין הזה שהתייחסת אליה וכל זה, האם אתה רוצה להגיד לה דבר שהוא מאוד חשוב, לי לפחות, שכל מה שעשית שם בכלל לא קשור להיותה אתיופית, או לזה שאתה מתייחס מלמעלה למטה לעבר אתיופים. לכן, היא בתחושה שהיא, לכן היא השתמשה בביטוי חמור מאוד. אני מעט מאוד שמעתי אנשים שאומרים: 'התייחסו אלי כמו אל כלב'. זה תחושה מאוד קשה שלה, ועל זה אני חושב שאתה צריך לדבר איתה מלבך, ולהגיד לה מה באמת, איך אתה מתייחס אליה, איך אתה רואה אותה בתור בנאדם, תגיד לה, אתה, ביוזמתך, מה שאתה רוצה להגיד.

הנאשם: גב'… [המתלוננת] אני חס וחלילה הנחיתות הזאת של העניין של גזע זה לא קשור. אני לוקח את כל האשמה עלי. אני כבר הקדמתי, היה לי יום גרוע, וזה שאת היית באותו מקום זה מקרי לחלוטין, [...] מבחינתי, את היית מקרית לחלוטין באותו מקום, ובלי שום קשר למראה, ובלי שום קשר למה שאת מתארת וזה. את זה תוציאי מהלב שלך, כי אני כאדם דתי, התורה מחייבת לקרב את האנשים הזרים, לקרב את האנשים שהם לא רגילים. אם זה דוגמא קיצונית של יתום, אלמנה, כל אדם שיש לו משקע. על אחת כמה וכמה, שאת, ברוך השם, רגילה לחלוטין. אני לא מבין למה את מרגישה שיש לך איזשהו זהות . ברוך השם אתם נורמאליים ורגילים בחברה הישראלית . זה טעות שאני לא יודע למה היא השתרשה לך. אבל זה, היום הזה אני לוקח את כל האשמה על הכתפיים, על הכתפיים הצרות שלי. בשבילי אותו יום היה יום שחור מבחינתי.

כ.ה. דרורי: תשקלי את מה שהוא אמר. עכשיו אם קשה לך, אם את רוצה לשבת, את רוצה לשתות מים ולחזור עוד כמה דקות . את רוצה לצאת החוצה ולחשוב על הכל ולחזור בעוד כמה דקות ?

ת . כן.

כ.ה. דרורי: ולהגיד לי מה את חושבת אחרי שתחשבי, בסדר ?

ת . כן.

כ.ה. דרורי: אתה רוצה עוד להגיד עוד משהו שיהיה לה על מה לחשוב שהיא תצא ?

הנאשם: כן. אני רק רוצה להגיד לך שאני רם [צ"ל: ר"מ = ראש מתיבתא] בישיבה, שיש לנו 3 אתיופים בשיעור שלי. זה שיעור ג' עם גילאי 17.

כ.ה. דרורי: תסביר לה מה זה רם [ר"מ], היא לא יודעת . [...]

הנאשם: היחס שלי אליהם – הם כאילו הילדים שלי, בגלל אותה סיבה שהם תמיד מדברים על הנקודה הזאת, שהם מרגישים לא רגילים. אני דאגתי להם לישיבות קבועות, [...] את יכולה לדבר עם האמהות באותה שפה שלך, ותשמעי רק מתוך הנימה של האמא, כמה הם אוהבות אותי וכמה הם מעריכות אותי, לא כאדם, אני לא מדבר כדמות תורנית אלא כאדם שעוזר להם ותומך בהם. אז את מדברת על איזושהי הרגשה בגלל צבע, בגלל גזע, בגלל זה. זה טעות! ותחשבי על זה שאני כל יום נפגש עם 3 ילדים אתיופיים, שבמקרה הלא רחוק הם יכלו להיות אחים שלך, אחים שלך הקטנים, שאני מלמד אותם, ואני מוסר את נפשי עליהם יום יום, שעה שעה, שהם יגדלו והכיוון שלהם יהיה כיוון תורני, וכיוון מחשבתי, לפי איך שאני מאמין בערכים התורניים שלי. אז זה מה שרציתי להגיד, תיקחי את הדוגמא, תיקחי ותציירי אותי כל יום עם 3 כאלה, שהם כאילו האחים שלך, יושב ומלמד אותם ומשקיע שעות על גבי שעות, וגם דואג לעתיד שלהם. אני לא רוצה להתגאות, אבל גם דברים מבחינה כלכלית, אם זה חליפות, אם זה כובעים, שזה לא חובתי. שוב פעם, אני רוצה להגיד לשופט, כל סכום שהיא תבקש היא תקבל, אם היא תרגיש שזה מה שיגרום לה.

כ.ה. דרורי: לא לא, היא לא ביקשה. אתה רואה, אתה מכניס דברים שהיא לא אמרה. היא לא דיברה על כסף, לה יש בעיה של תחושה פנימית . אני בסך הכל דיברתי, מצד עצמי. אל תכניס לה דברים. היא לא באה לפה בשביל כסף, היא באה לפה בגלל התחושה הקשה שלה, אתה שמעת אותה. היא לא הגישה נגדך תביעה אזרחית, היא לא באה בשביל כסף.

הנאשם: אם זה יעשה לה טוב אני מוכן לעשות הכל. אני ביקשתי את הסליחה, את המחילה, רק תדעי שזה מעומק הלב. את יכולה לשאול אפילו את אשתי, כמה רחמן אני. אני לא צריך להעיד על זה, אבל כמה טוב לי [צ"ל: לב] יש לי כשאני רואה אדם כשהוא נכשל או נחלש, מכל הבחינות. אז על אחת כמה וכמה שאת נמצאת במקום עבודה שבו את מקבלת סכום מינימאלי, ואת זה אני גוזל לך, את זה אני יכול חס וחלילה לערער את כל היציבות, שהרי אילולא הייתי הולך בלי לשלם, יכול להיות שהבוס היה מפיל עלייך את כל האשמה. סליחה ומחילה עוד פעם.

כ.ה. דרורי: את רוצה לצאת עכשיו להפסקה לכמה דקות ?

ת . כן.

ואחרי ההפסקה:

כ.ה. דרורי: תודה רבה לך. מה את רוצה להגיד ?

ת . אני סולחת לו, באמת אני סולחת לו, באמת . תשתדל לא לעשות דברים כאלה. אתה יודע, יכולתי לעמוד באותו יום, היה בא איזה, מלא משאיות עוברות בכביש הזה, זה שם ליד השוק, יכולה לבוא איזה משאית אחת ולדרוס אותי, יכולתי למות . אני רציתי לשלוח [צ"ל: לסלוח] לך, אבל העצבנות שלי לא נתנה לי. באותו יום, אשתך באה ובכתה לי. ועכשיו, איך שאתה אומר את זה – אני מאמינה לך, באמת, אתה אומר את האמת. אתה אומר את זה מכל הלב. אני מאמינה לך, ואני סולחת לך.

הנאשם: תודה רבה לך.

כ.ה. דרורי: תודה רבה. העדות שלך מאוד חשובה, ומאוד חשוב שבאת לבית משפט, תודה רבה לך.

הנאשם: תודה רבה.

…

זהו, תם הטקס הקטן הזה של קירוב לבבות וקיבוץ גלויות שתיזמר השופט דרורי. אני אישית מוחה דמעה של התרגשות פטריוטית, אבל אדם ציני ממני ייזכר, אולי, בביטוי "אונס שני", שמשתמשים בו מדי פעם כדי להעיר את החוויה האלימה שעוברת נאנסת שנחקרת על ידי המשטרה ובבית המשפט. אותו אדם יעיר, אולי, שהשופט בעצם ניצל עד תומם את כל היתרונות שהעניק לו המעמד, והעניק לו התואר, והעניק לו צבע העור שלו, והעניקו לו הרב הראשי שלמה עמאר ושר הפנים אלי ישי, וגהר עם כל כובדה של הכרס הקולקטיבית הלבנה הגדולה הזאת על גופה הצנום של הקופאית שנדרסה כדי שתגיד שהיא סולחת, וכך תשחרר במו ידיה את האיש שכיוון אליה מכונית ולחץ על הדוושה.

אדם ציני כזה הוא עורכת הדין של המתלוננת באת כוח המדינה [תודה על התיקון], שחשבה לאחר מעשה על מה שקרה ומה משמעות העניין עבור השופט ועבור הזכויות של הנדרסת, והגיבה:

ב"כ המדינה, עו"ד עדי דמתי, עוזרת ראשית לפרקליט מחוז ירושלים (פלילי), מסרה הודעה לבית המשפט, לאחר הדיון האמור, ולאחר שהגיע לידיה הפרוטוקול המוקלט (בשל איחור בהגעת הפרוטוקול, הודעת המדינה, נמסרה ביום 27.8.07), בזו הלשון:

"בהתאם לדיון שהתקיים ביום 12.7.07, ולהחלטת בית המשפט, המאשימה מודיעה לבית המשפט, כי היא עומדת על עמדתה כפי שהובאה בדיון הנ"ל.

המאשימה מבקשת מבית המשפט, כי במתן החלטתו, יעניק משקל מוגבל להליך הגישור הבלתי פורמאלי שהתקיים באולם בית המשפט. זאת מן הטעם, שבשיחות שקיימה הח"מ לאחר הדיון, התברר לה כי המתלוננת פעלה מתוך תחושה כבוד עמוקה לבית המשפט, ועל כן חשה עצמה מחויבת לשתף פעולה בהליך שהתקיים בפורום שאיננו הולם את הסיטואציה, ללא הכנה נפשית והבנה אמיתית של זכויותיה וחובותיה".

…

אבל השופט לא מוכן לוותר על סצינת הקתרזיס שלו. בעיניו, מה שקרה שם היה רגע של חסד למתלוננת ולעדה ממנה היא באה:

לא יהיה זה מיותר לומר, בהקשר זה, כי בנוסף לעצם האירוע של נסיעת הנאשם ברכבו ישר לכיון המתלוננת, אשר "הגיעה" למכסה המנוע של רכבו של הנאשם, ולאחר מרחק קצר נפלה ונחבלה, חוותה המתלוננת פגיעה נוספת, נפשית ורגשית. היא הסבירה, כי חשה כאילו הנאשם רואה בה "כלב", ואף הוסיפה, כי תחושה זו נבעה מכך, ששיערה שהוא עושה כן עקב היותה ממוצא אתיופי.

421. בעניין זה, ייאמר לשבחו של הנאשם, כי הבין הוא מיד את הבעיה, וסיפר לה, בהרחבה, על כך שבכיתה שבה הוא מלמד, יש לו תלמידים יוצאי אתיופיה (ואף השתמש בדימוי אנושי, "לקרב" את הנושא אל המתלוננת, ואמר לה שהם יכולים להיות האחים שלה – כמצוטט לעיל בפיסקה 47, בעמ' 34). הוא אף ציין עד כמה הוא דואג להם, כולל: קניות כובעים וחליפות (שם). [...]

424. אני חושב שאם תתאר המתלוננת אי פעם, במבט רטרוספקטיבי את חייה בישראל, כי אז המאורע המכונן של חייה, שבו היא התקבלה סופית לחברה הישראלת, כשווה בין שווים, הוא הדיון בפניי. היא החלה את דבריה בהיסוס, בתחושה כי היא אינה נחשבת, ואדם בעל רכב (הנאשם) נהג כלפיה והתייחס אליה, כאל כלב. בהדרגה, נוכחה המתלוננת לדעת, כי שופט מקשיב לכל הגיג מדבריה, שני עורכי דין פונים אליה בנימוס, ולבסוף, גם מי שפגע בה, מתנצל בפניה, ומביע כבוד לעדה האתיופית, ממנה היא באה. אותו אדם, גם מוכן לפצותה, כספית, על נזקיה.

425. אני משער כי בדקות המעטות, בהן שהתה המתלוננת בהפסקה, ועשתה "חושבים", היא הבינה את השיפור העצום במעמדה החברתי בין תחילת הדיון לסופו. על כן, לאחר ההפסקה, אמרה המתלוננת, ללא חשש, כי היא סולחת, וזאת גם לאחר ששוכנעה כי התנצלותו של הנאשם ובקשת הסליחה שלו היא "מכל הלב", ולכן אמרה לו: "אני מאמינה לך, ואני סולחת לך" (מצוטט בפיסקה 48 לעיל).

בסוף פסק הדין, לאחר עוד כמה הררים של פלפולים, השופט דרורי חוזר ומדגיש את הרגע המרגש שחווה, שחשיבותו גבוהה יותר מאשר שיקולים משפטיים קרים לגבי המקרה, כמו אלה שהעלתה עורכת הדין של המתלוננת.

עבור השופט, נראה שהדריסה הזו היתה כמעט דריסה מבורכת, דריסה שהאל גרם לה כדי ליצור את הסצינה המרגשת הזו בבית המשפט שבה התאחדו מרוקאי ואתיופי באחווה כל-יהודית של דורס ונדרס:

525. מנקודת מבטה של המתלוננת, ניתן לומר זאת: המתלוננת, כחלק מיהודי אתיופיה, אשר גיאוגרפית היו מנותקים מתפוצות ישראל השונות, במשך שנים רבות, חשה ברמ"ח אבריה ובשס"ה גידיה, את היותה יהודיה, ואת זיקתה העמוקה לבורא עולם. לא בכדי, קישרה המתלוננת, בין סליחתה שלה, כלפי הנאשם, לבין כך שאלוקים הוא הסולח. ואלה היו דבריה (הובאו בפיסקה 43 לעיל):
"אין יותר גדול מאלוהים, גם אלוהים סולח, יכול להיות שכן".

526. אם יש צורך בהוכחות נוספות לזיקה הפנימית, העמוקה, בין היהודים בכל אתר ואתר על פני כדור הארץ – כאשר העדה היהודית האתיופית, היא חלק בלתי נפרד מעם ישראל – קיבלנו הוכחה זו, בדרך שבאה לידי ביטוי בסליחתה של המתלוננת, כאמור לעיל. [...]

528. מעמד ההתנצלות ובקשת הסליחה של הנאשם, והיענותה של המתלוננת לבקשתו, באומרה כי היא סולחת לו, כמו האל, היא, בעיניי, רגע ייחודי, אפוף הוד ושגב, שמעטים מאוד כמותו היו באולמות בית המשפט.

זה הטקסט. ועכשיו תשפטו אתם.

עיתונאי יקר,

אני רוצה לשבח את מה שאתה עושה. ואני שמח שרבים מחבריך נוהגים כמוך. הפעם אין בתקשורת ייצוג חזק לבוגדים, נטולי אינסטינקט ההישרדות, שמתעקשים לנסות לספק לי דיווח מאוזן על מה שקורה במלחמה. רובם הודחו למדורי הדעות בעיתונים שאני לא קורא. לדעתי, הם פעלו תמיד מתוך איזשהו סינדרום שטוקהולם, משיכה ארוטית מעוותת לאוייב שמאיים עלינו. איזו סיבה אחרת יש לנסות לחשוף תמונה מורכבת, שחלקים ממנה עלולים לפגוע לי במוראל? איזו סיבה יש להם לנסות לצאת לפעמים מנקודת המבט השבטית?

ושלא יקשקשו לי השמאלנים שזה עניין של להיות מעשי. שלקח העבר מראה שצריך לחשוב באופן ביקורתי על מה שהממשלה עושה. הממשלה היא הצבא היא ישראל היא אלוהים, ומי שמפקפק בהם מחלל את הקודש. כלומר, לא בענייני מיסים, או רווחה, או בריאות. שם הממשלה בדרך כלל טועה ולמעשה לא הייתי נותן לאף אחד מהמושחתים רפי-השכל האלה להחליף נורה אצלי בבית. אבל כשמדובר בהרג אנשים, אני סומך על הממשלה בעיניים עצומות. אני מאמין שבתקופות מוגדרות (מוגדרות על ידי הממשלה כמובן), חובתי כאזרח במדינה דמוקרטית היא להתנהג כאזרח במדינה טוטליטרית.

באופן טבעי, אני סומך על החלונות הגבוהים גם בעניין מה שאני צריך לדעת. אם מה שאתה מפרסם הוא רק מה שדובר צה"ל רוצה שאני אדע, אני בטוח שזה כל מה שאני צריך לדעת. ואם הוא חושב שאני צריך לשמוע את זה כאילו זה בא מגרונך, ולא מגרונו של תעמולן, אין לי בעיה עם זה. ממילא לא הייתי רוצה לחשוד אפילו שקיימת דרך אחרת להסתכל על הדברים. זה עלול להיות מעייף עבורי.

אז תודה שאתה עושה את העבודה שלך כמו שאתה עושה אותה. ואם אני אמצא עיתונאים שעושים אחרת, אני מבטיח לכתוב להם תגובות מתלהמות כשאפשר (בטלוויזיה למרבה הצער אין אפשרות כזו). ובעוד שנה, כשיגיעו הדו"חות של ועדות החקירה, אני מבטיח לא לזכור שלא סיפרת לי על הדברים האלה בזמן אמת. לא אשמתך; זו לא העבודה שלך.

בברכת "מוות לערבים",

הטוקבקיסט

זה מה שקורה כשמתעכבים עם פוסטים: עמית כנעני, עידן מאנקדוטות, יריב חבוט ודבורית שרגל כבר הספיקו להרים גבה על הראיון המגוחך של דה מרקר עם נטלי קרמר, מנהלת קבוצת התוכנה בחברת מודו.

מלבד הערך התזונתי האפסי של הכתבה (במשרדים של מודו "הפרקט בוהק וסלסלות התפוחים בכל מקום משדרות בריאות"), היא פשוט מביעה בוז עוצר-נשימה למין הנשי – ובפרט למיעוט החריג מתוכו שעוסק בתחום גברי כמו הייטק. אבל כמו שכבר אמרתי פעם, אל תקשיבו לי, אני עובדת אצל המתחרים. פשוט תקראו:

ראיונות עם נשים מנהלות מתחום ההיי-טק נוטים להפוך לא פעם למפגש מתסכל במיוחד: אף שמדובר בנשים מבריקות ומצליחות על פי כל קנה מידה אובייקטיווי, הניסיון להוציא מהן אמירה משמעותית ומעניינת משולה להכאה בסלע נטול טיפת מים.

אילו אמירות משמעותיות היו אמורות המרואיינות הכושלות הללו לספק? ובכן:

אשת היי-טק סטנדרטית תרגיש מאוד בנוח לדבר על המוצר, ומאוד לא בנוח לדבר על עצמה

על תקרת הזכוכית היא שמעה, אבל אישית לא נתקלה בה אף פעם

כל ניסיון לדבר על משהו שאינו קשור להיי-טק באופן מובהק נתקל בדרך כלל במשיכת כתפיים קלה ועצבנית

לפי ההערות הללו, אני מניחה שהכתבים רצו לעשות כתבה על היותה של נטלי קרמר אשה בעולם הייטק, בעוד שקרמר התעקשה להישאר במה שלדעתה הוא און-טופיק ולדבר על מודו. חצופה. אם היו רוצים לכתוב על מודו, היו מראיינים איש הייטק אמיתי, עם שערות על החזה.

היא מומחית גדולה בכל מה שקשור לתפקידיה, אבל מומחית קטנה מאוד בכל תחום משיק.

אפשרות שניה: הכוונה היא פשוט שנשות הייטק לא באמת מבינות בהייטק מעבר למסמך האקסל הספציפי שעליו הן עובדות כרגע, ולכן אין להן באמת מה להגיד לכתב מחשבים.

תכונה אחת עוברת כחוט השני בין כולן: הן ממוקדות מטרה באופן מעורר התפעלות. אישיות תוססת ומעניינת, לעומת זאת, לא ברור אם יש שם.

אפשרות שלישית: נשות הייטק הן רובוטיות משעממות, אחרת הן לא היו בוחרות בתחום הלא-נשי הזה. אפשרות רביעית: הנשים פשוט ויתרו על רוח-החיים הנשית הקופצנית שלהן כשהחלו לעבוד עבור התאגיד. יש מצב שגם יבשו להן השחלות.

…

על הכתבה חתומים טלי חרותי-סובר ואורי ברקוביץ. ברקוביץ', שאותו אני מכירה היכרות שטחית מימי מעריב (בחור נחמד), הוא עורך אתר TheMarker IT. פעם הוא קרא לנשים שמגיעות לאירועים של הגראז' גיקס "בנות". בקטנה. טור קלאסי שלו על זנות ברשת נכתב, כנראה, בעקבות היתקלות בארבע נשים בעלות מראה מזרח-אירופי שנסעו במכונית. מכיוון שהיה ברור לו שמדובר בפרוצות – מה עוד יכול להיות ההסבר לארבע רוסיות במונית? – זה נתן לו השראה לשורה של הגיגים על זנות (ואינטרנט):

ארבע בובות יפהפיות בעלות מראה מזרח אירופי שותקות קפואות במונית שעצרה לידנו ברמזור. יום שישי, רחוב הופיין בחולון, ליד היציאה מאיילון דרום. לצד הבת ימי של הרחוב קוראים יוספטל. רחוב ראשי של שתי ערי לוויין גדולות.

נוכחותן דרשה הסבר. על-פי התסריט הלא בלתי סביר שציירתי בנפשי, היו אלה נערות עובדות בסבב לקוחות. העיניים הכבויות הותירו מעט מקום לספק. ביטאתי את הערכתי בקול רם באוזניה של חברתי דאז, שישבה לצדי.

"בובות". טוב. ברקוביץ' הוא לא היחיד שטקסטים שלו עושים לי עקצוצים בלבלב. כתב דה מרקר גיא גרימלנד התעקש כמה פעמים למתג את אורלי יקואל כ"בלוגרית בלונדינית", וכך ליצור תמונה של גרופית סקסית שמקשטת באטרקטיביות החיצונית שלה את העולם הגברי של ההייטק. בנוסף, אני זוכרת לפחות שני סיכומים "מדעיים" מופלאים באמת של ההבדל בין גברים לנשים ברשת לפי דה מרקר:

גברים פשוט מפסיקים לגלוש ברשת כשהם מתחתנים, וזה קורה בעולם המערבי באזור גיל 30. נשים נשואות לא רק שלא מפסיקות את הפעילות, אלא נוטות יותר להעלות תמונות מחיי המשפחה והנישואים. מה שמוכיח לנו שגם ברשת החלוקה המגדרית מקבלת משנה תוקף: נשים מקננות וגברים, עדיין, ציידים. [מתוך אייטם של גדי להב]

נקודה מעניינת נוספת העולה מהמחקר היא שנשים מתנהגות כנשים – בכל מה שהן עושות, ובכל מקום בו הן נמצאות. עבור נשים, האינטרנט מהווה רק ערוץ נוסף בשביל לעשות את הדברים שהן נהנות מהם – קניות, שיחה, ודאגה לאחרים. [מתוך אייטם של גיא גרימלנד מ-2007]

מסקנה? "התקף המיזוגניות" של דה מרקר שעליו העירה אתמול דבורית שרגל דומה יותר למחלה כרונית. אם לא הייתי עובדת בעיתון כלכלי, הייתי מן הסתם מניחה שניצבת מולי הפגנת כוח פטריארכלית – אנחנו, שעומדים בצד של הטכנולוגיה וההון, מרשים לעצמנו לדבר בצורה כזו על הצד השני, שבו נמצאות בין השאר הנשים. או אולי, מכיוון שקוראי העיתון מוגדרים כגברים, יש כאן ניצול ילדותי של הרגע שבו הנשים לא מקשיבות כדי לבצע חיזוק-טסטוסטרון הדדי, באווירת בלייזר. אבל אני כן עובדת בעיתון כלכלי, ומבפנים הדברים האלה לא נראים כל כך פשוטים אף פעם. מה שבטוח, כתיבה לא זהירה מעידה הרבה על ההנחות המוקדמות של המחבר.

1. עידו קינן, כתב מחשבים וחבּובּה על סטרואידים, פיזר שערו והפשיל שרווליו בגרסה המקומית לסרטוני Will It Blend הגאוניים. לצערי פספסתי את האירוע, אבל הווידאו יצא משעשע מאוד, וכמו אחד המגיבים, גם אני מתרגשת מזה שנגן הווידאו של הכלכליסט עובד בפיירפוקס.

אגב, כשאספנו פריטים מעניינים לגריסה, העליתי את ההצעה לטחון את העותק של סופו של מיסטר Y שטרם נפטרתי ממנו. ההצעה נפלה עקב גילוי מפתיע וזמני בהחלט של טעם טוב בקרב החברים במשרד.

2. אני לא קוראת עיתונים ובאופן כללי אני ממליצה לכם לעשות אותו הדבר (שבויים? איזה שבויים?), אבל אם בא לכם לעקוב אחרי רשימת האנשים המגניבים בטירוף שאני מקבלת כסף כדי לדבר איתם, הנה הכתבות שלי בארכיון הכלכליסט.

3. בחורה מהעבודה העירה שהיא ראתה את הבלוג שלי. שאלתי אותה מה דעתה עליו (מלבד העובדה שהוא לא מתעדכן, כמובן), והיא אמרה "…". שאלתי אותה מה דעתה על העיצוב, והיא אמרה "מקסים!" לפחות על משהו יש קונצנזוס.

בין התל אביבים מתנהל ויכוח ארוך-ימים על תופעת פיצול הדירות. הטיעון החזק ביותר בעד התופעה הוא פשוט שיש מחסור בדירות חדר בעיר, והביקוש להן גבוה. בלי הדירות המחולקות, רבים מאיתנו היו נאלצים לגור עם שותפים. מי שנגד (כמוני) מזכיר שהדירות לרוב מפוצלות בחזירות חמדנית שיוצרת מרחבים זעירים ולא ראויים למחיה, שקירות הגבס שמפרידים בין היחידות לא מספקים את הפרטיות המובטחת (שבלי הצורך בה היינו גרים עם שותפים), ושהסכומים המופרזים שנגבים על ידי המשכירים מעידים על יכולת בלתי נדלית לנצלנות, שצריך לשים לה גבול.

ראיון שהתפרסם אתמול בדה מרקר (הגעתי דרך דולי ואלעד) מדגים לאן הנצלנות הזו מגיעה. בדרך הוא גם מדגים משהו על דה מרקר, אבל אל תקשיבו לי, אני עובדת אצל המתחרים. זה ראיון של הכתבת רז סמולסקי עם "קובי", "אדם פרטי שפיצל דירה של 60 מ"ר לשלוש יחידות דיור קטנטנות והשכיר אותן לעובדים זרים".

קובי לא מסר לפרסום את שם המשפחה שלו, אבל אין לו בעיה להסגיר את גילו, עיסוקו ואפילו להצטלם לכתבה עם חיוך גאה של מישהו שמצא דרך קלה לעשות כסף. למה שתהיה לו בעיה? אין בכתבה מילה של ביקורת עליו או על השימוש הלא מוסרי שהוא עושה בדירה שבבעלותו (ואולי גם לא חוקי, אם אין אישור מהעיריה, אבל ניחא – כשאין אכיפה החוק באמת לא אומר הרבה).

הכתבה עוסקת במספרים. גודלן של יחידות הדיור לאחר פיצול הדירה – 9, 11 ו-30 מ"ר (אין הערה על כך שב-9 מ"ר ניתן רק בקושי רב להכניס מיטה ושירותים, ולא ברור היכן נמצאת המקלחת או המקרר). שכר הדירה – 1,200 ש"ח על הדירות הקטנות, 1,600 על ה"גדולה" (אין הערה על ההפרזה בסכום, הרי אנחנו מגויסים במאה אחוז לצדו של מי שמרוויח כסף). התשואה על ההשקעה – "מעולה, כ-15%", אומר קובי.

"מה הציפיות מההשקעה?" שואלת הכתבת. "כיצד מימנת את רכישת הדירה? מה העלות השנתית של הנכס? מה אסטרטגיית המימוש?" לבסוף היא שואלת את כריש הנדל"ן בפוטנציה הזה "אילו המלצות אתה יכול לנדב למשקיעי נדל"ן אחרים?" דבר ונשמע! גם אנחנו רוצים להרוויח כסף, בכל דרך.

…

בכל זאת, למורת רוחו של דה מרקר, התשובות של קובי לא מורכבות ממספרים בלבד. אפשר ללמוד מהן גם קצת על איך שהוא עושה את הכסף שלו. "מבחינתי זה קרטון שעושה כסף", אומר קובי, ומסביר כי "השיפוץ צריך להיות מינימלי, כי שיפוץ טוב לא מכניס בהכרח יותר כסף".

זאת כנראה הסיבה שהוא אוהב להשכיר לעובדים זרים. לדבריו, "הם לא מאחרים בתשלומים, הם סבלניים והם לא מתלוננים על כל תקלה בדירה". ברור שהם לא מתלוננים – הם רגילים לדיכוי, בריונות ובוגדנות, תכונות שהן חלק אינטגרלי מכל הסכם שכירות כזה, כי אדם שמשלם 1,200 שקל בחודש על מגורים בצינוק הוא לא אדם עם מידה כלשהי של כוח או אפשרות בחירה. ואפילו אם מחליטים להתעמת עם קובי, מה הסיכויים להכריח אותו לתקן משהו בדירה או לקבל החזר כספי? השוכר אולי שוהה בארץ באופן לא חוקי, ונראה שכל העסקה נעשית במזומן (קובי מסביר שהערבות משולמת במזומן כי לעובדים זרים אין צ'קים).

אבל הכתבת דואגת לשלום העסק של קובי. "ואם השוכרים מגורשים מישראל?" היא מקשה. "הם תמיד מכניסים דייר אחר שמשלם את שכר הדירה במקומם", הוא מרגיע אותה.

מצד שני, יש גם סיכונים בעסק: "צריך לבדוק טוב את מה שהמתווכים מציעים", מזהיר קובי את המעריצים שרוצים ללכת בדרכו. "אני ביקשתי מהם לראות חוזי שכירות כי לא האמנתי שעל דירה בגודל 9 מ"ר אפשר לקבל שכירות כל כך גבוהה". קובי, קטן אמונה שכמוך. שכחת שאפשרות הניצול בעולם הזה מוגבלת רק על ידי כמות הייאוש, או במילים אחרות, לא מוגבלת כלל.

בתחתית הראיון, בשורה שבדרך כלל משמשת לפירגון לחברה שאנשי יחסי הציבור שלה הולידו את הכתבה, מופיעה המלצה על "EMI, חברה לביטוח משכנתאות, שבאמצעותה אפשר להגדיל את אחוזי המימון של הבנק". קובי, למשל, משתמש בשירותי EMI. הם בטח גאים כל כך.

…

לסיום, אסופת טוקבקים. שלומי כותב:

חרטא , אין מצב שזו התשואה , איפה העלויות מסביב , על הניר אתה יכול להגיד שהדירה שווה 500,000 ש"ח , שכח מזה

אייבי מזהיר:

עובדים זרים נחמדים עד שהכסף נגמר ואז הם לא משלמים עירייה, מים,חשמל וועד בית. אי אפשר לרשום אותם כבעלי חשבון במקומות הללו ואפילו אם כן, אם הם נעלמים בעל הדירה יתבע על החוב בסופו של דבר. על פינוי קשה לדבר.

גל מפרגן:

מה שקובי עשה פה זה דבר יפה.
נכון הוא לא חוקי וגובל בתחומו האפור.
נכון התשואה לא בדיוק 15 אחוז
אך מבחינת עסקה היא מצויינת,מניבה תשואה יפה והוא יהנה משכירות יפה חודש בחודשו ולבסוף שתהיה שלו מכירה יהיה גבוה בהרבה.

ואבי מגיב למלעיזים:

חבורה של מזוייפים מטומטמים. הייתם מתים להיות פיקחים כמו קובי ולעשות ככה כסף.

למי שלא הבין איך 4000, 2 דירות כפול 1200 + דירה של 1600 זה 4000,
לגבי התשואה, 48,000 ש"ח בשנה חלקי 273,000 ש"ח + שיפוץ , יוצא 15 אחוז תשואה שנתי.

הוא לא סוחר עבדים, הוא משכיר דירות, הוא לא רודה בהם, או מתעלל בהם, או שולח להם אנשים.
בניגוד לכם המגיבים שאני בטוח שורבכם שוכרים ועושים את המוות לבעל הבית.

אז במקום לקלל וללכלך אני מציע שתלמדו משהו.

יום טוב לכולם. קחו טיפ ממני ואל תהיו מהגרים עניים אף פעם.

"נתקעתי בשרי אריסון".

"זה כלום. דרכתי על גורבצ'וב".

(שיחה שהיתה בוועידת הנשיא)

אתר nrg זרק את הקוביות המעוגלות ועגבניות השרי לטובת עיצוב שפוי יותר (גם אם נטול חן), ולטוקבקיסטים יש הרבה מה להגיד על זה. 848 דברים להגיד על זה, ליתר דיוק – כמות תגובות גדולה באופן כללי ואסטרונומית במונחי nrg.

נראה שרבים מהמגיבים כועסים על השינוי, אבל זה גם צפוי וגם לא אומר הרבה. אחרי הכל, מי שמגיבים הם מי שגלשו באתר עד עכשיו וכנראה פחות או יותר הסתדרו עם העיצוב הקודם. מי שלא מגיבים הם המיליונים שהציצו במשך השנים, לא הצליחו למצוא את הידיים והרגליים בזוועה המגושמת, הכאוטית והמטעה שהלכה שם, וברחו לפורטלים ידידותיים יותר.

אבל מה, התפתחו היום שיחות מעניינות בין הטוקבקיסטים לבירנית גורן, העורכת. מסתבר שגולשים רבים עדיין משתמשים ברזולוציה של 800×600 – משהו שבלוגרים יודעים להתחשב בו אבל אתרים גדולים לא. הם גם מודאגים מאיכות הסביבה:

קלאסה.

ועוד יותר מעניין, לפחות עבורי, ככתבת וחצי-עורכת לשעבר של ערוץ הרשת של nrg, היה שמגיבים לא מעטים שאלו לאן הערוץ נעלם בעיצוב החדש ואף אמרו עליו מילים טובות. זה ממש חימם את ליבי – לאיזה שלוש, ארבע שניות. אחרי זה עלה בדעתי שערוץ הרשת הפסיק להתעדכן בתוכן עצמאי כשעזבתי אותו, כלומר לפני ארבעה חודשים. הפעם האחרונה שבה הוא פעל באופן סדיר, דהיינו, שהיה מה לקרוא, היתה כשערך אותו עידו קינן, שעזב לפני יותר מחצי שנה.

מסקנה: מה שמפריע למגיבים הוא שפתאום אין מדור מחשבים בתפריט של nrg, לא שערוץ הרשת מת, אחרת הם היו עוברים את תהליכי ההכחשה, כעס, התמקחות וכו' באזור נובמבר.

אני לא רוצה לעורר פאניקה, אבל עברתי באבן גבירול ויש ברווז ענקי על הבניין של העירייה.

בכל מקרה. רציתי להפנות אתכם לסטיב ג'ובס המזויף, שכותב מדי פעם בנזונה של טקסטים קטלניים על תעשיית ההייטק ועל העולם, וכמו שקורה הרבה פעמים בסאטירה טובה, העובדה שהוא רק חצי מתכוון לזה רק הופכת את זה ליותר טעים.

אתמול הוא כתב פוסט משעשע על הסכסוך בין הכתבים והבעלים של הוול סטריט ג'ורנל, שבמסגרתו, מסתבר, הכתבים אמרו דברים מרירים על מי באמת שולט על העיתון הזה. אין דבר שמצחיק את פייק סטיב המניאק יותר מעיתונאים שחושבים שהם חשובים:

לקרוא את ההמשך…

גליון אפריל של מגזין TheMarker, המוקדש לאינטרנט, מציע בין אנשי הון הסיכון לאנשי האינטראקטיב גם מילון מונחים קצר, מאת רויטל סולומון, לצד האחר של האינטרנט – נקרא לו הצד של הילדים. העיתון מגדיר את זה: "איך תהיו בעניינים אם לא תדעו על הדברים המגניבים באמת שקורים באינטרנט, אלה שאין להם ערך עסקי ושבטח לא יעזרו להרים את שער הדולר?" יש שם הגדרות ל-"goatse", "LOLcats", "pwned" וגם "Usenet" (?). הנה ההגדרה של xkcd:

לא, זו לא שגיאת כתיב, טעות דפוס או הקלדה שיכורה על המקלדת. זה ממש אתר. מה הוא מכיל? קומיקס. אדייק ואומר, קומיקס מכוער במיוחד. ולא תמיד מצחיק, אבל זה ממש עניין של טעם. הרבה ציניות, גרפיקה מחופפת ומסר שכנראה מדבר לילדי האינטרנט הפכו את האתר הזה לפופולרי במיוחד. התכנים שלו מופצים לכל עבר וזוכים לדיונים ערים ותגובות רבות.

אוקיי, יש כאן התנגשות ציוויליזציות צפויה ומובנת. אבל "ציניות"? בקומיקס שהמעריצים שלו נשמעים רוב הזמן כמו ילדי פרחים עם עיניים נוצצות (ומחשבון), ושהסטריפ העיקרי שהתווה את דרכו (לדברי הקומיקסאי עצמו) היה זה?

אם כבר, המילה המתאימה היא "ניאו-נאיביות": אנחנו מכירים ציניות וניכור, גדלנו עליהם, אנחנו מדברים את השפה ויורים את השנינויות, אבל אנחנו בוחרים לא לחיות ככה. בין השאר כי אנחנו ממילא חנונים מכדי להיות קולים באמת.

אגב, למי שמחבב את הקומיקס אבל לא מכיר את הבלוג שמלווה אותו, דעו שמומלץ. יש שם מחקרים מדעיים חביבים (בכמה מהסרטים המצליחים של הוליווד בשנים האחרונות כיכבו שתי נשים?) ולפעמים מסתתר עוד סטריפ.