אתם יודעים מה? שכנעתם אותי. לא, באמת, שכנעתם אותי. אי אפשר להגיד שכשאני טועה אני לא מוכנה להודות בזה. איום פיזי על הבטחון של התושבים באמת מצדיק הפרה מצד המדינה של עקרונות דמוקרטיים והומאניים מסוימים שבימים כתיקונם נחשבים לבסיסיים.

לאור זה, יש לי הצעה שאני חושבת שהממשלה צריכה להקשיב לה. זה די פשוט. זה הולך ככה:

1. הולכים לכתבה הזאת בוויינט.

2. עוברים על 800 הטוקבקים אחד אחד ומסננים מתוכם את אלה שאומרים דברים כמו "למה לעזאזל לפרסם דברים כאלה???", "נמאס כבר מהצדקנות של כמה פוצים", "חייל אחד שלנו שווה יותר מכל עזה ביחד", "שמאלנים מטורפים – אתם עוד תהרגו אותנו" או "למה היא הלכה שמאלה" (בהתייחס לאם העזתית שנורתה עם שני ילדיה לאחר שלקחה פניה לא נכונה כשגירשו אותה מהבית).

3. מאתרים את הכותבים של הטוקבקים האלה לפי כתובת IP (נכון, זה לא מקובל אבל היי — עניין של בטחון פנים).

4. אוספים אותם מהבית ומעבירים אותם למכלאות שיוקמו, לצורך העניין, באזור נאה בגליל.

5. המכלאות יהיו ברמה גבוהה ויכילו את כל מה שדרוש — דרגשים, אבוס, שוקת, אולי גלגל עץ גדול שאפשר לרוץ בתוכו. שערי הכלובים יהיו מאובטחים היטב ואף אחד לא יורשה להיכנס חוץ מהמאלפים.

6. לאחר שהטוקבקיסטים יתאקלמו ויתחילו להתרבות, אפשר לשקול, בהתייעצות עם מומחים לרפואת הציבור, להקים פינת ליטוף שבה תלמידי בית ספר וכדומה יוכלו לבקר ולשחק עם הגורים. הדבר יתבצע בפיקוח צמוד של אנשי מקצוע למניעת נשיכות והעברת מחלות.

7. במתחם יוצבו מספר מחשבים המחוברים ברשת פנימית. ברשת הזו יהיה העתק מיוחד של אתר וויינט שיתעדכן ברציפות בכתבות מהאתר האמיתי ויאפשר טקבוק חופשי.

אני יודעת שאני אישית ארגיש ככה הרבה יותר בטוחה ברחוב ובחיי היום יום.

_____________

אחרי שנים של א-פוליטיות אקטיבית והדחקה אגרסיבית, לא היה לי קשה מדי להדחיק את המצוקה של המלחמה מיד כשהיא נגמרה. אתמול היא נעורה בי מחדש בכל עוזה. לקריאה נוספת: אוי ואבוי ואמא'לה.

אני בן אדם פגום מאוד. או בניסוח פחות שיפוטי, יש לי עוד דרך ארוכה עד שאני אצליח להגיב לדברים בצורה שבה אני מאמינה שצריך או כדאי להגיב להם.

ולכן התוצאות של הבחירות לעיריית תל אביב מעוררות בי מרירות. לא כי דב חנין לא ניצח את חולדאי — זה לא האמנתי שיקרה ממילא. לא, הבעיה שלי היא עם הפרס שכל כך הרבה אנשים קיבלו מתושבי תל אביב על התנהגות גרועה.

ה"ירוקים" המזעזעים של פאר ויסנר, שהציפו את העיר בפליירים שהיו פסולת מבחינה פיזית ותוכנית כאחד, ככל הנראה עמדו מאחורי פלייר "דב בוריס חנין" האינפנטילי, ולא התביישו להיכנס למיטה עם נביעות בשביל גימיק פרסומי אנטי-ירוק, קיבלו 3 מושבים במועצת העיר.

"רוב העיר", תנועה מפלסטיק, עם סרטון "אנחנו אוהבים שדיים ושונאים זקנים" המביך של קיציס, ושום תוכן אחר שאפשר לראות בעין בלתי מזוינת, קיבלו 3 מושבים גם הם. וואט?

אדם שוב, שנשכר על ידי חולדאי כדי לנהל קמפיין אינטרנט ותרגם את זה לכדי הפרעה אגרסיבית ובלתי נלאית למבוגרים שניסו לדבר, עם הפסקות קצרות לצורך איומים בתביעות דיבה, כנראה ימשיך מכאן לקמפיינים מקצועיים ומוצלחים אחרים.

והטוקבקיסטים בוויינט חוגגים כי לא ניצח ההוא שמזדיין עם ערבים ולא עומד בהתקווה. מה זאת אומרת, שלי יחימוביץ' אמרה.

איזה בעסה שאי אפשר להחליף את הציבור. או לזרוק אותו עד שיהיה אפשר לקנות ציבור אחר. או סתם ללכת אליו הביתה, להעיף לו שתי כאפות ולהגיד לו להפסיק להתנהג כמו אשה מוכה.

מכיוון שזה בלתי אפשרי, אני אנסה לזכור מתקופת הבחירות הזו, שאמנם לא הייתי פעילה בה אבל עקבתי די מקרוב אחרי מי שכן, את הצד הטוב. ההתגייסות. האחווה. האולד-פאשן דמוקרטיה שגרמה לציניים שבחבריי לקרוע את התחת ברחובות. זה לא אמור להיות יוצא דופן, זה אמור להיות הבסיס של המערכת — השתתפות פעילה, בהתנדבות, של הרבה אנשים שהגיעו כל אחד להחלטה מושכלת. מגניב שזה באמת קורה לפעמים.

…

נ.ב. ככה זה — בן אדם בא לתומו לאיזה גג כי מסמסים לו שיש מסיבה, ופתאום הוא מגלה שהוא פעיל מאוכזב. מה שכן, היה גלנמורנג'י חינם.

מימין לי בתמונה אתם יכולים לראות את הציניים שבחבריי.

אתר nrg זרק את הקוביות המעוגלות ועגבניות השרי לטובת עיצוב שפוי יותר (גם אם נטול חן), ולטוקבקיסטים יש הרבה מה להגיד על זה. 848 דברים להגיד על זה, ליתר דיוק – כמות תגובות גדולה באופן כללי ואסטרונומית במונחי nrg.

נראה שרבים מהמגיבים כועסים על השינוי, אבל זה גם צפוי וגם לא אומר הרבה. אחרי הכל, מי שמגיבים הם מי שגלשו באתר עד עכשיו וכנראה פחות או יותר הסתדרו עם העיצוב הקודם. מי שלא מגיבים הם המיליונים שהציצו במשך השנים, לא הצליחו למצוא את הידיים והרגליים בזוועה המגושמת, הכאוטית והמטעה שהלכה שם, וברחו לפורטלים ידידותיים יותר.

אבל מה, התפתחו היום שיחות מעניינות בין הטוקבקיסטים לבירנית גורן, העורכת. מסתבר שגולשים רבים עדיין משתמשים ברזולוציה של 800×600 – משהו שבלוגרים יודעים להתחשב בו אבל אתרים גדולים לא. הם גם מודאגים מאיכות הסביבה:

קלאסה.

ועוד יותר מעניין, לפחות עבורי, ככתבת וחצי-עורכת לשעבר של ערוץ הרשת של nrg, היה שמגיבים לא מעטים שאלו לאן הערוץ נעלם בעיצוב החדש ואף אמרו עליו מילים טובות. זה ממש חימם את ליבי – לאיזה שלוש, ארבע שניות. אחרי זה עלה בדעתי שערוץ הרשת הפסיק להתעדכן בתוכן עצמאי כשעזבתי אותו, כלומר לפני ארבעה חודשים. הפעם האחרונה שבה הוא פעל באופן סדיר, דהיינו, שהיה מה לקרוא, היתה כשערך אותו עידו קינן, שעזב לפני יותר מחצי שנה.

מסקנה: מה שמפריע למגיבים הוא שפתאום אין מדור מחשבים בתפריט של nrg, לא שערוץ הרשת מת, אחרת הם היו עוברים את תהליכי ההכחשה, כעס, התמקחות וכו' באזור נובמבר.

בעקבות הפוסט המשעשע בחדר 404 על מסעדת פרונטו – פוסט שראוי לקידום במנועי חיפוש תחת שם המסעדה, ויפה שעה אחת קודם (או כמו שאומרים באיטלקית, פרונטו) – נזכרתי בפעם הראשונה שנתקלתי בביטוי "שיטת מצליח".

זה היה קצת אחרי שפוטרתי מעבודת ההייטק הקקיונית שלי בפאקינג אור יהודה (סיפור אחר שיסופר בפעם אחרת). עם כניסת המשכורת האחרונה לחשבון הבנק שלי, התקשרתי לחברה כדי לברר מה פירוש הסכום הזעום אפילו מהצפוי. הלכו שם כמה וכמה טלפונים עם כמה נציגים של החברה – בדרגים שונים ועם רמות שונות של חיבה למין אנאלי עם עזים – אבל אני אסכם לכם את עיקרי השיחה.

דורה: "אה, נראה לי שלא שילמתם על הימים האחרונים שלי במשרה".

חברה: "לא הגעת למשרד בימים אלה".

דורה: "אלה היו הימים שבין ההודעה על הפיטורים לתאריך סיום העבודה הרשמי. אמרתם לי שאין צורך שאגיע למשרד".

חברה: "נכון. למה שנשלם לך על ימים שלא הגעת למשרד?"

דורה: "אתם רציניים? מותר לכם להגיד לי לא להגיע למשרד בתקופת ההודעה המוקדמת, אבל אתם צריכים לשלם לי בכל מקרה. זו משמעות ההודעה המוקדמת".

חברה: "שנשלם לך על ימים שלא עבדת! את ממש חצופה! ועוד אפשר לחשוב על מה המהומה, פחות מאלפיים שקל".

דורה: (שולחת לינק לחוק הרלוונטי בתדהמה אילמת)

חברה: "מעולם לא שמענו על החוק הזה, על החוק הישראלי בכלל, או על כדור הארץ. מי את?".

דורה: "…?!"

חברה: "ניסית פעם מין אנאלי עם עז?"

בצר לי פניתי לחוכמת ההמונים ושאלתי בבלוג שלי (דאז) מה פספסתי באינטראקציה הזו, מה גורם להם להעמיד פנים בצורה כזו וכו'. בתשובה קיבלתי הגדרה ל"שיטת מצליח".

והכי מעצבן (בדיעבד): רציתי לתבוע וויתרתי כי לא היה לי כוח. דאמיט. בגללי הצליח להם המצליח.

בשעה טובה נחתתי לפני כשבועיים במשרדי הכלכליסט (בתמונה: המראה בשירותי הנשים). זאת אחרי שבועיים שבהם ניסיתי לעבוד מהבית וגיליתי בדיוק עד כמה דירת חדר תל אביבית יכולה לעורר קלאוסטרופוביה כשיושבים בה כל היום. האופן ספייס האנרגטי וההומה של הכלכליסט מהווה ניגוד נאה, ומעבר לזה שמצפים ממני לעבוד – תמיד עניין בעייתי – מדובר בינתיים בהנאה רבה. אני מראיינת אנשים מרתקים עם פרויקטים מרתקים, כמו מאט פלאנרי מ-Kiva.org שהראיון איתו התפרסם ביום שני, מקבלת מחמאות על הכתיבה (חלקן אפילו כנות, יש לשער) ובינתיים לא גונבים לי את החלב מהמקרר.

שני חודשי העבודה האחרונים שלי בנרג', שבהם הייתי אמורה לתפקד כעורכת ערוץ הרשת זצ"ל, מיטשטשים לי בזכרון במהירות מדהימה, אולי מכיוון שלא עשיתי הרבה חוץ מלחפש נואשות כתב. אני מברכת על האמנזיה – עדיף לזכור את הקטעים הטובים ולא את הסיבות שבגללן עזבתי. רשימה מקוצרת: אחרי שורה של עבודות סטודנטיאליות מתסכלות, זה היה הג'וב הראשון שעניין אותי ושנהניתי ממנו; הפעם הראשונה שעבדתי עם אנשים שהיתה לי שפה משותפת איתם; הפעם הראשונה שהיה לי בוס שהערכתי (לא שזה גרם לי לעשות את מה שהוא אמר, כמובן); ובעיקר הזדמנות יקרה מפז להיכנס לתחום שמעניין אותי, מאתגר אותי ואני טובה בו. אפילו מצאתי שם שני חברים שהקשר איתם לא נראה כאילו הוא עומד להינתק בקרוב.

לא לפספס את פיסת ההיסטוריה הנרג'יסטית המשעשעת אצל עידוק.

גדי שמשון ניסה להסביר למגזין "סטטוס: הירחון לחשיבה ניהולית" של SBC למה הוא לא מוכן לכתוב להם בחינם. לכו לקרוא את חליפת המכתבים.

מה שהכי תפס אותי שם הוא הנסיון של עורכת סטטוס, רונית שווה, להסביר למה לבקש מאנשים לכתוב בחינם זו התנהלות מקצועית תקינה. כלומר, אין צורך להסביר למה זה לא תקין, נכון? במקרה הטוב, הכותב מסכים לזה כי הפרסום ישרת את העסק או הקריירה שלו, ואז הקורא מקבל מאמר עם אינטרסים סמויים אפילו רבים יותר מהממוצע, שלא לומר תוכן שיווקי לחלוטין. במקרה הרע (או שזה המקרה הטוב?), הכותב מסכים כי אומרים לו שככה זה בעיתונות וכי הוא תמים וצמא לתשומת לב – או כי זו באמת הדרך היחידה שלו לפרסם טקסטים, בהיותו חסר ידע/כשרון. המקצוע בכל מקרה מידרדר עוד חצי מטר בדרך לחוסר משמעות מוחלטת, ואפילו העורך עצמו סובל, כי לבקש נדבות זה לא כיף.

עורכים עושים את זה בכל מקרה, כי במקומות שהם מגיעים אליהם זה חלק מהעבודה (לא אני אישית, אגב, אבל גם לא יצא לי ממש לעבוד כעורכת בפועל אז אין לי במה להתגאות). אבל מכיוון שברור להם, כמו לכל בן אדם עם חצי עין פקוחה, שזה לא תקין, הם לא מדברים ישר. נדגים עם הציטוטים של גדי. לקרוא את ההמשך…

בואו נדבר דקה על נושא אופנתי: בלוגים עסקיים.

ליתר דיוק, בואו לא נדבר על בלוגים עסקיים. בואו לא נדבר עליהם במונחים שבדרך כלל נוהגים לדבר עליהם – ככלי "בנוי היטב" פחות או יותר, או "משכנע" פחות או יותר, או מעיד על מידה זו או אחרת של הבנה באינטרנט של החברה ואנשי יחסי הציבור שלה. איכשהו עיתונאי מחשבים נהנים לתת ציונים למיזמי אינטרנט על סקאלות כאלה – אבל היא מוזרה, בחירת הצד הזאת. הרי המוצלחות וההצלחה של הבלוג לא צריכים לעניין אותי, אישית, כצרכנית פוטנציאלית וכגולשת ביקורתית. הם צריכים לעניין אך ורק את האנשים שהיו מרוויחים מבלוג כזה אילו היה מניב רווחים.

אז במקום זה, בואו נדבר על על למה חברות בונות בלוגים – כלומר, לא בלוגי חדשות פשוטים, כאלה שאפשר לראות לפעמים אצל חברות אינטרנט (הבלוג של גוגל, למשל, מתפקד כארכיון ידידותי ומנוסח היטב של הודעות לעיתונות). בואו נדבר על בלוגים שיווקיים/יחצ"ניים מהסוג שנולד בימים אלה בישראל, במיוחד כאלה שמתיימרים לדבר בנימה אישית.

חברות בונות בלוגים כאלה כי אנשי השיווק ויחסי הציבור שלהן מדברים כל הזמן על ניצול הווב 2.0 לצרכי "שיווק ויראלי" או "שילוב המותג בשיחה האינטרנטית" או "דיבור עם הצרכנים בגובה העיניים", וזה נשמע סקסי וכמו משהו צריך. אבל כשאנשי יחסי הציבור מדברים בשלל היופמיזמים הדוחים האלה, מה שהם בעצם רואים בעיני רוחם הוא מעין גן עדן שיווקי מבחינת יחס עלות/תועלת – עולם שבו אפשר ליצור פרסומות ממש ממש בזול ואנשים יקשיבו להן, דרך פלא, אפילו יותר משהם מקשיבים לפרסומות היקרות בטלוויזיה.

למה זה אמור לקרות, הכישוף הזה? כי על פי התאוריה של אנשי השיווק, אם כותבים מילת קסם מעולם הווב 2.0 – למשל "בלוג" – מעל פיסת תוכן שיווקי זולה ועילגת כלשהי, הגולש שנתקל בה לא שם לב שמדובר בתוכן שיווקי. הכותרת "בלוג" פשוט מטעה אותו לחלוטין ובאופן בלתי הפיך. כמו הקופיפים הקטנים שמנסים לינוק מבובת הפרווה ששמו להם בכלוב במקום אמם שנהרגה, הגולש הזה מביט כמהופנט באתר שאליו הגיע וחושב: היי! הנה טקסט אישי וידידותי מעולם השיחה האינטרנטית שמדבר איתי בגובה העיניים! הבה נקשיב לו וניצור עמו אינטראקציה ידידותית בכלי הווב 2.0 הידועים לי!

את התוצאה של החשיבה הזאת אפשר לראות היטב אצל ידידנו הטוב המקבלוג, ההוא שטל פורקוש נזעקת להגנתו בטוקבקים.

לפני מספר ימים נפגשתי עם חבר טוב שלי. כשנהיינו מעט רעבים, הצעתי שנלך לאכול במקדונלד’ס.
הוא מיהר לבטל את הרעיון וטען ש”דווקא מקדונלד’ס? הם משתלטים על העולם”. אני יודעת שהטענות בסיגנון על מקדונלד’ס הן לא דבר שנתקלים בו לעתים נדירות במיוחד, אך תמיד ראיתי את הטיעונים האלה רק במיני פורומים באינטרנט, ומעולם לא שמעתי אף אדם קרוב טוען אותן.
מיהרתי לשאול אותו מהי אותה “השתלטות על העולם” לכאורה, שהוא מדבר עליה, ותשובתו היתה “לא יודע, זה מה שאומרים”.
כשאני שומעת “השתלטות על העולם”, אני מדמיינת בראש את הדמויות הרעות מהסרטים המצוירים, אלה הצוחקים צחוק זדוני ויעשו הכל במטרה לשלוט בעולם.
בפועל, כאשר אני מגיעה למקדונלד’ס, אני מעולם לא נתקלת באנשים שכאלה – אלא ההפך,
באנשים חביבים ומסבירי פנים אשר מעוניינים לתת לי שירות מקסימלי ומחוייך [...] מיהרתי להסביר הכל לאותו חבר, וכמובן שלאחר מכן הלכנו למקדונדל’ס ואפילו נהננו מאוד

זו לא דוגמה רעה לבלוג של חברה, כמו שניתן לחשוב במבט ראשון. למעשה זו דוגמה מעולה. ככה נראה בלוג שיווקי במערומיו, בגרסה הכי רעועה שלו, הכי עילגת ולא מוכשרת, הכי חסרת הבנה באינטרנט, הכי גלויה ועלובה במניפולציות שהיא מנסה להפעיל, הכי נאיבית בציפיות שלה למאה אחוז תמימות, כניעות וחוסר ביקורתיות מצד הקוראים.

מבחינתי, שכל הבלוגים של חברות ייראו ככה. זה די פשוט. אם מישהו מנסה לקחת כלים טובים שאני משתמשת בהם לצורך תקשורת בין-אישית והשגת מידע, ולהשתמש בהם כדי לסובב אותי בבולשיט, אני מעדיפה שהוא יהיה גרוע בזה.

חנן כהן תפס את טל פורקוש ממשרד יחסי הציבור TBWA דיג'יטל, שבנה ומנהל את הבלוג של מקדונלדס, משאירה טוקבקים בשמות שונים לטור דעה בוויינט שקרא לבלוג בדיחה.

אם לוחצים על שם המגיב בטוקבקים האלה, מגיעים לדף המשתמש של פורקוש בקהילות של וויינט, ממנו היא מן הסתם שכחה לעשות לוג אאוט.

[עדכון (7.12): דף המשתמש ננעל כך שלא ניתן לראות את תוכנו. אז אני אספר לכם שהשם שצוין שם לא היה "טל פורקוש" – יש לה שם בדוי בשביל הכתיבה בפורומים – אבל האימייל היה האימייל שלה ב-TBWA.]

לא, אני לא צוחקת על כל מי שמחליק על בננה באינטרנט. רק אם הוא עשה את זה תוך כדי שליכלך לי את הרשת בטוקבקים ממומנים. כדי לקדם מיזם שיווקי מביך. של תאגיד שמוכר טראש בתור אוכל.

אבל שימו לב לתוכנם של הטוקבקים, הוא מעניין. כפי שכבר ניחשתי, טוקבק ממומן ממש לא חייב להיות חיובי, כל עוד הוא יוצר את הרושם שמישהו מתעניין במוצר (במקרה זה, הבלוג) ואולי נותן איזשהו טיזר (יש שם תגובות נאצה, בואו לראות). כמו כן, היא כנראה רצינית לגבי זה שהבלוג "בגרסת בטא". בטא, כידוע, זה כשכותבים "בטא" מעל ואז אפשר להיות גרוע.

הקורא Shimon הביא לתשומת לבי את אתרו הקאלטי What Happened In Shaarei-Tikva.blogspot.com, שהוקם בעקבות ברווז ה-IP של גוגל והנכונות הגלובלית הלא מעטה להאמין שישראל היא סוג של בורמה. פיות חסומים! ידיים קשורות! חיילים עם רובים! הטוקבקיסטים הישראליים חוששים לחייהם ולחיי כלבלביהם הקטנים! בן אדם, אתה רציני? מה קורה פה? מה שזה לא יהיה, בקרוב נראה את זה ב-CNet.