[תיקונים ותוספת, 17.11.11: סרטון המצלמה הנסתרת במשרדי אפרת שייך לחדשות מהירקון 70 ורק הופיע בין השאר באתר העוקץ // נמרוד אבישר בדק אמפירית איך אפרת מתייחסים לפונות מהמגזר הערבי // תיקון לגבי נימוקים קבילים בוועדות להפסקת הריון]

…

היי, שמעת את הקמפיין ברדיו שהולך "את בהריון ונמצאת במצב לחוץ ונוח להשפעה? פני לאגודת אפרת כדי שנשטוף לך את המוח. בגלל חוסר רצון לשתף פעולה עם מפעל ההולדה הציוני לא מפסיקים חיים"? יכול להיות שזה לא היה בדיוק במילים אלה, אני לא זוכרת. בכל מקרה, בטח שמעת, או ראית את שלטי החוצות, או קיבלת בדואר את הדיסק הנפלא "נערה במבחן", הגדוש בטוב לב יהודי וברצון לעזור.

אז בואי נבהיר כמה דברים לגבי אפרת.

…

1. לא אכפת להם מה את רוצה.

בטקסטים הרשמיים של אפרת, הם אוהבים לדבר על זכות ההחלטה הבלעדית של האשה ההרה לגבי מה שקורה לה בגוף. "אגודת 'אפרת' שמה לעצמה מטרה מרכזית להביא לידיעת נשים השוקלות הפלה, מידע רלוונטי המאפשר להן לקבל החלטה חופשית, משוחררת מלחצים חברתיים וממסדיים", הם כותבים, וגם "האישה תחליט רק בהתאם לשיקול דעתה ורגשותיה האישיים האמיתיים".

אבל בשורה התחתונה, התזה הלגמרי רשמית ומפורשת של האגודה היא שנשים לא באמת רוצות להפיל. הן עושות זאת מתוך "מצוקה חולפת", מתוך כך שהן "לא מודעות עד תום למשמעותה של הפלה יזומה", בגלל לחצי ההורים ובן הזוג, בגלל שהרופאים המרושעים מסבירים לאשה שהפלה זה הפתרון הכי קל. וכך דואה לה אגודת אפרת מהשמיים ומצילה את האשה המסכנה והמבולבלת, באמצעות "מידע רלוונטי", מהאנשים הרעים שרוצים לשכנע אותה לעשות הפלה.

זה כמובן שקר אבסורדי ומסוכן. אישית אני יכולה לספר מבין עשרים פלוס החברות וקרובות המשפחה שקופצות לי לראש שסיפרו לי על הפלה שעברו, אין אפילו אחת שזה לא היה רצונה הברור והמיידי ב-100%. העולם ראה מיליוני נשים שנכנסו להריון, בלא גישה להפלה חוקית או בתנאים רפואיים נאותים, ובחרו לעשות הפלה בכל מחיר. בין אם אנשים תומכים בהפלות ובין אם לא, העובדות נשארות אותן העובדות — נשים שנכנסות להריון לא רצוי פעמים רבות מחליטות להפסיק אותו, וההחלטה הזו חזקה יותר מכל מה שהחוק, החברה, האמונה הדתית, ואפילו יצר השימור העצמי (למרבה הצער) מנסים לומר להן.

ועם זאת, גורמים רשמיים שומעים את סלוגן ה"החלטה החופשית" של אפרת ולא מתפקעים מצחוק ובועטים אותם החוצה, אלא מהנהנים ברצינות. ב-2003, ח"כ גילה גמליאל ונציגי הוועדה לקידום מעמד האשה ערכו סיור במטה אפרת והקשיבו למנכ"ל ד"ר אלי שוסהיים מסביר איך מערכת הבריאות מתרשלת בטיפולה בנשים הרות — כלומר, הוועדות להפסקת הריון, שאישורן נדרש כדי לבצע הפלה על פי החוק, נותנות את האישור בקלות רבה מדי. גמליאל הסכימה שזה אפשרי: "אנחנו עדיין לא ביקרנו בוועדות להפסקת היריון, נבקר גם שם, וניקח לתשומת לבנו את ההערות וההארות שהועלו כאן… עצם העובדה שבעבר לא היו כלל ועדות, והיום יש… אפשר תמיד לשפר וליזום".

…

2. הם אוהבים אותך חלשה ובודדה.
הסרטון החשוב הזה של אתר "העוקץ" של "החדשות מהירקון 70" מתעד במצלמה נסתרת כמה מהעצות שנותנת העובדת הסוציאלית של אפרת לנערה קטינה שמגיעה אליה להתייעצות לגבי הריון בלתי רצוי.

עצה ראשונה — אל תספרי להורים: "יש לך המון זמן לספר. אם את מחליטה להמשיך את ההריון, תשאירי את זה לעצמך לבינתיים, אוקיי? הם לא יראו עלייך גם עוד 4-5 חודשים. ואת לא רוצה לספר, זה לטובתם גם כן, כי מה את עושה פה ככה? זה להכניס אותם למתח שהם יתחילו ללחוץ אותך, תעשי ככה או ככה בשביל מה?"

עצה שנייה — אל תדברי עם רופא: "אני גם לא ממליצה למהר לעשות בדיקות… זה לא צריך למהר עם זה. הרי הבייבי מתפתח גם ככה. סבתא שלך לא עשתה בדיקות, בדיקות לא עושות את ההריון בריא או לא בריא. זה לא קשור".

תחת המסווה המאוד לא משכנע של למנוע מהבחורה לחץ מיותר, מנסים באפרת להפעיל את הטקטיקה הישנה, הידועה והאפקטיבית של לבודד את קורבן המניפולציה. אל לקורבן להתייעץ עם חברים, בני משפחה, רופאים או כל אחד שאינו קשור לאפרת. לא רק שדעתם של הגורמים החיצוניים הנ"ל לא חשובה, היא גם נגועה בשיקולים זרים — הם "לוחצים". רק באפרת עוזרים באמת.

…

3. הם יגידו לך כל דבר. כל. פאקינג. דבר.

"ברגע בו נודע לנו על אשה שעומדת לבצע הפלה, אנחנו שולחים אליה את אחת המתנדבות שלנו, שתנסה להשפיע עליה. במקרים רבים, המתנדבות אף מביאות את הילדים שילדו בעצמן, לאחר התלבטות, וכך מראות לנשים עד כמה הצעד שהן מתכננות לעשות אינו טוב. במקביל, המתנדבות מבטיחות לנשים כי 'אפרת' תסייע לה לכל אורך הדרך".

(מתוך ראיון עם שוסהיים ב"הצופה", 2006)

אם להיות כנה, אין לי דעה ברורה על הרגע שבו עובר הופך מגוש תאים רטוב לאדם חי שיש לשמור עליו, כמו שאני לא יודעת איפה בדיוק עובר הגבול בין חיית רחוב שאני מפצפצת מתחת לעקבי (ג'וק) לבין חיית רחוב שאני אוספת לתוך מעילי ומנסה למצוא לה בית חם (חתול). אני רק יודעת שאסור להתייחס לבני אדם כאל תנורי אפייה חסרי בינה המשמשים ליצירת בני אדם נוספים.

לאפרת דווקא יש דעה ברורה, לפחות לצרכי תעמולה. המצגות והסרטים של אפרת מציגים מין גרסת דיסני רגשנית ומטומטמת של הביולוגיה שאנחנו מכירים, שבה העובר הוא תינוק אמיתי מרגע ההתעברות. בשבוע הרביעי הוא כבר "לובש צורה" של בן אנוש. בשבוע השמיני, הוא "יצור אנושי כמעט מושלם מבחינת מבנה גופו ואבריו" (לא משנה שהוא בגודל 2 ס"מ). בגיל 20 יום הוא אומר: "נראה לי שהיום אמא התחילה לחשוש שנוצרתי… אם יכולתי לפתוח את הפה שנוצר לי השבוע, הייתי זועק: אמא, אני כאן!" בגיל 8 שבועות הוא משרבב שפתיו ואומר: "אמא כבר יודעת. להפתעתי גיליתי שהיא מאוכזבת מקיומי. דווקא ציפיתי שתהיה מאושרת. אמנם אני יודע שהיא מודאגת ממצבה הכלכלי, אבל אם רק ידעה איזו יצירה חמודה נרקמת בגופה בוודאי היתה שמחה". וכשאותה אם אכזרית מחליטה בכל זאת לרצוח אותו, העובר כמובן זועק בכאבים. אאוץ'! מגרדים אותי למוות!

ככה זה נראה כשיש לך פאוורפוינט ואין לך בושה.

מצד שני, לא רק לעובר דואגים באפרת, כי אם גם לאמו.

מתוך "איגרת לעומדת להפיל":

בשלב זה את יודעת שכבר מהשבועות הראשונים להריון חי ברחם יצור מתפתח, ילד כמעט לכל דבר… בסופו של דבר אם תחליטי על הפסקת הריון פירושו של מעשה זה, הפסקת חייו של ילד שהוא כבר חי ומתפקד, כמעט כמו ילד לאחר צאתו לאוויר העולם, אלא בהבדל אחד, שהוא קטן ואת לא רואה ולא מרגישה אותו עדין… ההפלה אינה פותרת בעיות סוציאליות, כלכליות, שלרוב הן המובילות לביצועה. לא זאת בלבד, אלא, שבלא מעט מקרים היא מוסיפה צער, תסכול עמוק ונזק נפשי, שעלולים ללוות את האישה לאורך כל חייה.

מסתבר ש"ידוע" "מחקרית" שגרידה היא ניתוח קשה וטראומטי ושנשים שעברו אותו סובלות כל חייהן מבעיות פיזיות ורגשיות, עד כדי אי יכולת ללדת לאחר מכן מצד אחד והתאבדות מצד שני. הנה כמה עדויות מאוד אותנטיות המובאות באתר העמותה:

ואז שמו לי עירוי , זה כאב , כל הסיטואציה הזאת … לאט לאט אני מרגישה הרגשה מוזרה , מפחידה , האורות נהיו לי עמומים בעיינים, הנשימה נהייתה כבדה ,הכל נהיה מטושטש … אני מרגישה מסוממת , אני נאבקת בהרדמה , רוצה ליברוח , אבל הגוף ניכנע ואז זה קרה … התעוררתי אחרי 40 דקות מסיוט , והתחלתי לבכות למראה המכשירים וחדר האישפוז שהחזירו אותי אליו כשהייתי מורדמת..
קמתי עם כאבים ברחם , ועם מין מגבון שמכוסה בדם , הרבה דם… החיים רעים אליי , ואני הפכתי לרוצחת של הילד/ה שלי . (לינק)

כיום אני נשואה  + ילדה בת 7, מנהלת בחברה מצליחה, יש לנו דירה נחמדה וחיים טובים, אך איני מוצאת שלווה, משום שהריתי שבע פעמים אך בכל הפעמים העובר התגלה ללא דופק. מיד כשאני מגיעה לשבוע החמישי מתגלים דימומים שזה סימן להפלה עצמונית וכל פעם אחר פעם אחר פעם עשינו את כל הבדיקות אך לא התגלה שום נתון שמצביע על בעיה כלשהי.
אני רואה כיום להבדיל את ביתי גדלה לבד, משחקת לבד, הולכת לבית-הספר לבד, ובתפילות ובקשות הדבר היחידי שאליו היא מתחננת זה לאח/אחות שיהיה לה עם מי לדבר אח/אחות שיהיה רק שלה.
איך לא חשבתי עליה בזמן ביצוע ההפלה?? (לינק)

היום אני בת 21 בגיל 18 ביצעתי הפלה שלא מרצוני היא קרתה עקב לחץ מהחבר והמשפחה לא היה לי איך להתמודד לא כלכלית ולא נפשית,אף אחד לא תמך בי והיום אני בוכה פעמיים בשבוע על ההפלה,על הילד שהיה אמור להיות לי אני כרגע לא יודעת מה לעשות עם עצמי אני במצב נפשי על הפנים ,וכמה פעמים לאחר ההפלה היה לי הריון מדומה שהתבצע רק פסיכולוגית ואף היו לי הרבה פעמים של מחשבות אובדניות עקב ההפלה. (לינק)

…

4. זה לא קשור בשיט לקדושת החיים.

איך אני יודעת? כי הם אומרים את זה בעצמם. הנה זה ברישום העמותה אצל רשם העמותות:

"אפרת – אגודה לעידוד הילודה בעם היהודי"

והנה זה בדף ה"אודות" של העמותה:

אגודת "אפרת" נוסדה ע"י אוד מוצל מאש השואה הארופית מר הרשל פיגנבויים ז"ל אשר נטל יוזמה, במחשבה, כי שיקומו של עם ישראל אחרי האסון אשר פקד אותו ע"י הנצים ימ"ש אשר רצחו שליש מבניו יהיה בעידוד הילודה היהודית בארץ ישראל.

ובדף "מקור השם":

השם "אפרת" … מרמז יותר מכל על הפעילות שבה עוסקת האגודה ועל המשימות שהיא נטלה על עצמה: להציל ולהרבות ילדים לעם היהודי.

והנה זה בכתבה ישנה מעיתון "הצופה":

המפתיע הוא שאין שום ביטוי לכך שההנהגה מודאגת מהבעיה הדמוגרפית. שכן, אין תוכניות לעידוד ילודה בקרב האוכלוסייה החילונית, או בקרב האוכלוסייה הדתית הצעירה, הפרודוקטיבית לכאורה, יותר מזו החרדית… ד"ר אלי שוסהיים העומד בראש "אפרת", סבור על-פי ניסיונו הרב, כי ניתן היה להגדיל משמעותית את האוכלוסייה החילונית על ידי הטבות כלכליות. "אין זה נכון", אומר ד"ר שוסהיים, "שהחילוניים בכל מקרה אבודים וחבל על כל נסיון לעידוד הילודה בקרבם. בישראל נעשות עשרות אלפי הפלות בשנה והכל מסיבות כלכליות. אפשר להוכיח זאת בנתונים מדויקים".
ד"ר שוסהיים ער לקושי הקיים של מתן הטבות למגזרים יהודיים בלבד, תוך התעלמות מהאוכלוסייה הערבית. אשר על כן, לדעתו, הפתרון חייב לבוא מהקהילות היהודיות בחו"ל. עליהן להקים קרן לעידוד הילודה בישראל, לנוכח הבעיות הדמוגרפיות הקשות הצפויות כבר בעתיד הקרוב.

אני מניחה שיש אנשים שמתנגדים להפלות כי הם בכנות מאמינים שמדובר בהצלת חיי תינוק. באפרת, המטרה היא להציל את הרוב היהודי בארץ ישראל, דבר שהארגון מודה בו במפורש מול הקהל הדתי, בעוד שבפרסומים המיועדים לקהל החילוני מודגשים העזרה הכלכלית וזכות האשה להחליט. צריך לשים לב שהנשים בסיפורי ההצלחה של אפרת הן תמיד יהודיות כשרות, נשואות או בעלות בן זוג, שהצליחו לבסוף לגדל את הילד כמשפחה מאושרת בישראל וכו' וכו'.

אלא שאשה רווקה שאין ביכולתה לגדל ילד, לא הופכת למשפחה דו-הורית מאושרת בדרך פלא ברגע שנותנים לה סל מזון וחיתולים. המציאות, מן הסתם, קצת יותר מעורפלת. לפני עשור, אז אגודת אפרת עוד פעלה בשקט יחסי ואולי נהנתה מחופש פעולה רחב יותר, נחקרה פעילות הארגון בפרק של "בשידור חוקר" של רפי גינת (כמסוכם באתר "חופש").  מתנדבת התחזתה לאשה הרה במצוקה כלכלית והתקשרה לנציגי אפרת לבקש עזרה. מצלמות התוכנית תיעדו את נציגת אפרת מסיעה את המתנדבת לדירה של "רבנית" בצפת שהציעה לה 50 אלף דולר אם תלד את התינוק ותמסור אותו למשפחה חרדית טובה. (תגובת ד"ר שוסהיים ל"בשידור חוקר": "אפרת לא סוחרת בתינוקות… האשה הזו היא אמנם נציגת אפרת, אבל היא אמרה דברים בשם עצמה").

…

5. את לא בטוחה מפניהם.

הזכות להפסקת הריון היא הלחלק-את-ירושלים של האמריקאים. היא אחת הנושאים הרותחים שעושים פוליטיקאים ומפילים אותם, והוויכוח מחלק את אמריקה כמעט שווה בשווה בין התומכים והמתנגדים. תקדים משפטי מגן על הזכות להפלה ברחבי ארה"ב מאז שנות השבעים, אבל התנועה המתנגדת להפלות, שמזוהה עם הימין הנוצרי, מנסה להילחם בו בחקיקה, במיוחד במדינות הדרום הימניות. חוק המגן על עוברים כבעלי זכויות אדם התקבל בדרום דקוטה ב-2006 ובוטל לאחר מכן. רק החודש ניסו במיסיסיפי להגדיר בחוקת המדינה את העובר כאדם מרגע ההתעברות — רעיון מעורפל פילוסופית ובעל השלכות אבסורדיות (אם אשה עברה הפלה טבעית, המשטרה צריכה לחקור את המקרה בחשד לרשלנות?). הפעם הנסיון נכשל. התנועה השתלטה על המפלגה הרפובליקנית, וגם פוליטיקאים בכירים שהיו פעם תומכים בהפלות, כמו מיט רומני, יישרו קו.

"פרו-לייפרים" הורסים מרפאות לתכנון המשפחה ורוצחים רופאים. משמרות מחאה מטרידות את המטופלות במרפאות גינקולוגיות. קמפיינים פרסומיים מאשימים מרפאות לתכנון המשפחה ברצח עם גזעי.

בקצרה, בשביל אשה שחיה במיסיסיפי או בלואיזיאנה, הזכות להחליט לגבי מה שקורה לה ברחם בכלל לא מובנת מאליה. גם אם כרגע החוק עוד לצדה, לא בטוח שהיא תמצא מרפאה פעילה, או שהיא לא תותקף בדרף לשם. כך שיחסית, בישראל מצבנו טוב. רוב אלה מאיתנו שמעוניינות בהפלה יוכלו לעבור אותה באופן חוקי ובטוח.

מצד שני, עדיין יש לקבל את האישור של הוועדה להפסקת הריון לפני התהליך, ולצורך החותמת הזו צריך לתת תירוץ משכנע לפחות טכנית ("אין לי כסף לילד" / "מצבי הנפשי קשה"). וזו בדיוק הסכנה. הוועדות להפסקת הריון משמשות פשרה דינמית בין התומכים בהפלה חופשית לבין מתנגדיה. אין חוק שמאשש את זכות האשה על גופה בהקשר הזה, בטח שלא חוקה, רק נוהג. אם הסמן הקיצוני של אפרת ימשוך אחריו קבוצה דתית או חרדית גדולה, יוכל בקלות להיווצר כאן לובי אנטי-הפלות מהדגם האמריקאי, עם אותם הטקסטים המוכנים — בתוספת פאניקה דמוגרפית, הילה חברתית, קשרים במפלגות החרדיות ודודים יהודים נדיבים מחו"ל. ומהר מאוד, הוועדות להפסקת הריון ייראו אחרת.

אין הישג של התנועה הפמיניסטית שלא יכול לחלוף מן העולם בהינף זרוע קנאית. תהיי מוכנה להילחם כשהשעה תגיע. זה הכל.

אחרי שרתחתי הרבה על היחס של וויינט לנפגעות תקיפה מינית, הנה הם מספקים קצת העדפה מתקנת בכתבה על אונס נער בירושלים:

המילים הפותחות את הכתבה, מעין כותרת משנה נוספת, הן "אלכוהול מסוכן — ולא רק בנהיגה". זה לא פסקני כמו "שתתה ונאנסה", וזה לא מספיק מיתולוגי, כשמדובר בגבר, כדי להיכנס לכותרת המשנה או להפניה בעמוד הראשי. אין את הסקס אפיל הפתייני של הכיפה אדומה שחטאה ונענשה על כך. אבל זוהי שוב המסקנה מבחינת וויינט: אלכוהול זה רע. ובהתאם, לאורך האייטם מכונה הקורבן "החבר השיכור" וסתם "השיכור". בדיווח ב-nrg היחס לקורבן מעט רגיש יותר. אמנם ההפרזה שלו באלכוהול מודגשת בכותרת המשנה אבל הכתבה מתייחסת אליו כ"צעיר המעולף".

ההבדלים בין אונס גבר לאונס אשה בתקשורת מעניינים. גבר לא חותם על כתב-ויתור על גופו בכל פעם שהוא יוצא מהבית. נער יכול לשבת בפאבים בלילה, לשתות לשוכרה ולקבל טרמפים מזרים, ועדיין העיתון לא יעלה לדיון את אופיו וכוונותיו ולא יצייר אותו כמפוקפק. אף טוקבקיסט לא יתהה אם הוא בעצם היה רק חצי-מעולף ואם בעצם זה שהוא נמצא בפאב או במכונית הוא הביע את הסכמתו ליחסי מין.

אלא אם היה מתברר במקרה שהקורבן הומו, שאז, תרשו לי לשער, all bets are off, הן מבחינת העיתונים והן מבחינת הטוקבקיסטים. יצא לפאב של הומואים? סדום ועמורה. למה הוא מצפה.

אפרופו עמורה, מבחינה חוקית לא ניתן לאנוס גבר. ניתן לבצע בו "מעשה סדום", ועיתונאי ישראל עדיין משתפים פעולה עם המינוח הארכאי והדי מצחיק הזה, ששאוב מעולם שבו "מין" הוא חדירה של פין לפות וכל אקט אחר נחשב לחריג ואפל. "מעשה סדום", בהגדרה, הוא פשוט מין אנאלי או אוראלי, ללא הבדל אם הוא נעשה ברצון או בכפייה; ומה שאסור בחוק הוא כמובן מעשה סדום בכפייה (בין אם זה בגבר או באשה). אבל כשהתקשורת נתקלת במקרים של אונס דרך פתחים אלטרנטיביים, היא קוראת לזה פשוט "מעשה סדום" — מה שבו-זמנית מפחית מחומרת המעשה (זה לא אונס-אונס) ומדגיש כי מדובר בסטייה מינית.

העיקר שיש סדר בדברים.

מאז הפוסט הזה והזה, שהפכו אותי למומחית המקומית לדייט רייפ באשר אלך, פנו אליי מספר מכרים וידידים חביבים יותר ופחות כדי לנהל עמי שיחה אישית. זה הלך ככה:

בחור: "היי, דורה! אני רוצה לדבר איתך על חוויותי המיניות וההתלבטויות שלי לגבי הסכמה בסקס."

דורה: "שמע, אני ממש מעדיפה שלא. כתבתי את כל מה שהיה לי לומר בנושא, ואני לא רוצה לדון על זה באמצע החיים כי לא קל לי לדבר על זה פנים מול פנים וזה די הורס לי את היום, וחוץ מזה כל מה שתספר לי על עברך האישי יביך אותי נורא."

בחור: "אבל אני ממש רוצה לדבר איתך ולכן אעשה זאת בכל זאת."

דורה: (אוי לא אוי לא אוי לא אוי לא)

אבל מספיק לדבר עליי.

מה שהבחורים הנ"ל רצו לדעת היה, בגדול: איך אפשר לדעת אם הבחורה רוצה סקס או לא.

וככל שהם חזרו על זה והעמיקו והסבירו את הקשיים, כך השיחה הפכה לפחות קלה. כלומר, בשבילי.

אני לא חושבת שזה מסובך במיוחד לדעת אם בחורה מעוניינת בסקס. הגבר הממוצע כשיר לאינטראקציה אנושית בסיסית ממין זה ואין לו בעיה לנהל אותה בהקשרים אחרים. אם, למשל, אתה פוגש ידיד ברחוב ומעוניין לשבת איתו לקפה בבית הקפה הקרוב, סביר להניח שלא תתקשה לדעת אם הוא מעוניין. אתה תשים לב למאפיינים כמו: האם כששאלת אם הוא רוצה קפה הוא אמר "יאללה"; האם הוא תפס בזרועך והוביל אותך בהתלהבות לבית הקפה; האם הוא הביט בשעונו, חכך בדעתו, אבל לאחר מכן אמר "למה לא"; האם הוא הלך איתך ואז התיישב ואמר "מממממ נומ נומ נומ, בא לי גם עוגה"; האם הוא מלכתחילה הזמין אותך לקפה בעצמו.

בכל פעילות פנאי משותפת אחרת, גברים יודעים היטב לפרש את הסימנים המילוליים והלא-מילוליים מהצד השני. הם יודעים אפילו לשקלל סימנים ולהציע בעצמם לוותר על התוכנית אם הצד השני לא נראה נלהב באמת. Imagine that.

לכן אני חושדת שהבחורים הבאמת-נחמדים שהעלו את שאלת הסכמתה של הפרטנרית-בפוטנציה כאילו מדובר במסתורין גדול, ניסו בעצם לשאול, "אם היא לא הביעה הסכמה בשום צורה מילולית או לא מילולית, ולפעמים אפילו הביעה אי-הסכמה ברורה, עד מתי זה לגיטימי שאני אמשיך [לנסות] לעשות סקס עם הגוף שלה".

כלומר — ולקח לי הרבה זמן לקלוט את זה — מה שמייחד סקס והופך אותו למורכב כל כך לכאורה הוא העובדה הפשוטה שסקס, על פי הפילוסופיה שבה רובנו גודלנו, לא תלוי בהסכמה. הוא לא משהו שעושים במידה שלשני הצדדים מתחשק. הוא משהו שגבר משיג מבחורה.

אבל לא מקובל לזלזל בפומבי בעצם רעיון ההסכמה, לפחות לא במעגלים החברתיים שבהם אני מסתובבת. אנשים מצפים מגבר משכיל לשתף פעולה עם הלשון המקובלת על החוק ועל הפמיניזם. וכאן נכנסות כל התאוריות הגדולות שמסבירות למה אינטראקציה בתחום הסקס לא דומה לאינטראקציה בשום תחום אחר. כאן הבחור מסביר שהאקסית שלו היתה ביישנית והאקסית השנייה העדיפה גברים אגרסיביים ולפעמים צריך לשכנע ולפתות נשים לעשות סקס והן תמיד נוקטות בסימנים מילוליים ולא-מילוליים נורא מסובכים וסותרים.

העולם המציא אינספור טכניקות עורכדיניות, מיליון דרכים חלקלקות לעקוף את הסוגיה היחסית פשוטה של "האם בא לה" (האם היא אומרת כן, האם היא מובילה, האם היא משתפת פעולה בהתלהבות ובחיוך ובלחיים סמוקות — זה באמת לא דורש דוקטורט באסטרופיזיקה) ובמקום זה להסביר למה 99.9% מהתגובות הנשיות, כולל כאלה שמביעות סירוב ברור, עדיין מאפשרות ומעודדות פרטנר מיני להמשיך.

ואז, במסגרת העמדת-הפנים המוסרית, חובת ההוכחה עוברת אל הבחורה: אם היא "באמת" לא רוצה, היא צריכה לשכנע את הגבר (התמים, חסר כישורי האבחנה), להדגים לו מעבר לכל ספק באמצעות צעקות, מכות, בריחה וכו'. אחריותה לא לתת לזה פיזית לקרות.

זה המודל שמאחורי. ובין אם אתם פועלים לפיו כמו חיילים נאמנים (נקווה שלא) או סתם משתמשים בו כדי לתרץ מקרים שעליהם שמעתם, שימו לב שהוא שונה לחלוטין מהמודלים שלפיהם אתם מנהלים את רוב האינטראקציות האחרות שלכם בחיים. הוא קר, הוא סוציופתי, הוא צבוע לאין שיעור, הוא מלמד אתכם להתעלם מהעובדה שהבן אדם מולכם הוא בן אדם ותוך כדי כך להתעלם מהעובדה שאתם עושים את זה, והוא מפחיד אותי נורא.

ואת זה, חברים, את זה לא בא לי לעמוד ולהסביר לכם באמצע המשרד או המסיבה או הבית. זה לא כיף. אז כתבתי פוסט, מקווה שקראתם, ומקסימום בפעם הבאה שהנושא יעלה אתן לכם לינק.

אנחנו חשים שמנחם בן עבר את גבול הטעם הטוב ולפיכך נאלצים בצער להיפרד ממנו. מנחם הוא איש משכיל ובעל אבחנות מדוייקות, ועם זאת הפעם הוא פספס בגדול וגרם נזק גדול לאוכלוסייה הגאה בישראל

- "רייטינג" בתגובה לוואלה ברנז'ה

…

המגיפה ההומואית

קל להבין למה כלי תקשורת כמו מעריב וקשת מעסיקים את מנחם בן, אידיוט הזוי, עילג ולא קוהרנטי ככל שיהיה. אולי מעטים בלבד מכבדים אותו אבל רבים מכירים את שמו, ואפשר לסמוך על נאומי השנאה שלו, העטופים בפרסונה של דוד זקן ונרגן, שיספקו מידה קבועה של רייטינג. "ההומואיות היא מחלת רוח תרבותית", הוא כותב, ואנשים צועקים או צוחקים או מגלגלים את העיניים — אבל שמים לב.

הפוד-פייט הנוכחי, שאותו מגזין "רייטינג" מגלגל בהנאה כבר כמה גליונות טובים, התחיל למיטב הבנתי בטור מ-15 באפריל, שבו בן קבל על נכדו של אלתרמן שיצא מהארון. עבור מנחם בן, שומר מטעם עצמו של המסורת הספרותית והשירית המפוארת של מדינת ישראל, העובדה שדווקא הנכד של אלתרמן מתגלה כהומו היא אירונית וטרגית. וזה אולי הדבר המעניין הראשון והאחרון שאפשר להגיד על מנחם בן: הוא בטוח, במעמקי הביוב המבעבע שהוא מכנה נפש, שיש קשר בל יינתק בין תרבות גבוהה לבין גבריות סטרייטית.

והרי לא היה אוהב נשים כאלתרמן: "בתי, שנותיי חודלות לרוץ לקראת המוות/ בהתגלות ברכך מבעד לשמלה", הוא כתב, בין השאר. ואני שואל את עצמי: מה בתרבות שלנו הרחיק את מיטב הבחורים מאהבת הנשים העצומה הזאת? מה עשינו להם שהם התרחקו מהאמת הטבעית הזאת של החושים ושל הגוף? מה גרם לתודעה שלהם להיות מוסטת אל החורים הגבריים העגמומיים במקום לבחור בפתחים הנשיים הנדיבים? להעדיף ריח גוף גברי על ריח גוף נשי? איך אפשר? ואל תגידו לי ש"נולדים עם זה".

עבור בן, הומוסקסואליות גברית היא לא רק סקס לא נכון או זוגיות לא נכונה, אלא מתקפה מרושעת על התרבות הישראלית, על הספרות, על האינטלקטואליות, על הרוח. (הומוסקסואליות נשית לא מעניינת אותו והוא לא מזכיר אותה.)

מדובר לדעתי בסוג של מגפה מנטאלית ותרבותית, שלא כאן המקום לעסוק במרכיביה. והם רבים ורעים. ואני חוזר ואומר: כמה מהאנשים הכי מקסימים שאני מכיר הם הומואים. ועדיין ההומוסקסואליות עצמה נראית לי כטעות פנימית חמורה. עניין דוחה מאין כמוהו. איך קלקלנו את הדור. תסלחו לי, אה?

אה. בטור הבא שלו, בן חזר על כך שמדובר במגיפה מסוכנת והוסיף כי יש לה אחראים — אנשים שעוסקים ב"תעמולה הומוסקסואלית מתמשכת" וב"שטיפת המוח ההומואית":

אני שומע שהקהילה ובנותיה רחשו קלות בגלל מה שכתבתי כאן על המגיפה התרבותית ההומוסקסואלית, שהופכת אדם כמוני כמעט למיעוט נרדף. צריך להבין על מה מדובר: ארבעה (!) מתוך חמשת העורכים שעבדתי איתם החודש, בעיתונות ובטלוויזיה, הם הומואים: ארבעה מתוך חמישה! אז לא לקרוא לזה מגיפה?

וצריך להיות ברור שלא פשוט לעמוד מול כל האנשים המצויינים האלה ולהגיד להם: ההומואיות היא מחלת רוח תרבותית, ההומואיות היא עיוות נוראי, פרי תעמולה הומוסקסואלית מתמשכת, המשנה את מנגנון ההבנה והטעם הכי בסיסי שלנו, ומרחיקה את הצעירים והתמימים מן ההיקסמות המינית מנשים ומתענוגות הנשים [...] ואני שומע את עוז זהבי היפיוף הלא חכם אומר לנו שהוא אמור "להתפשט ולנגוע בגבר" בסרט ההמשך ל"יוסי וג'אגר". והוא מסביר לנו שממש לא איכפת לו. הוא לא מבין שהוא פיון קטן בשטיפת המוח ההומואית.

…

למה זה לא מצחיק

"LOL!", אמרו ודאי עורכי "רייטינג" כשפרסמו את הטקסטים האלה. "הזקן הממורמר הזה מאוד משעשע. וכידוע לקחת קבוצה חברתית מדוכאת, להגדיר אותה כמגיפה הרסנית ולהצמיד לה תאוריית קונספירציה על תעמולה ושטיפת מוח זה נורא חמוד ומעולם לא גרם לאף אחד למות! כך שאנו יכולים לפרסם את זה בלב שקט".

ובכן, אני חושבת שהם קצת רפי שכל. ומה שיותר חשוב, אני חושבת שמחובתו האישית של כל מי שיש לו השפעה כל שהיא בכלי תקשורת למנוע ממטורפים פרימיטיביים לנהל את מסעי ההסתה מזילי-הריר שלהם במשמרת שלו.

היי, תראו — גם את דוד מנחם זה לא מצחיק!

מנסים להגיד מפי כביכול ש"הנכד של אלתרמן הוא הומו מגעיל", והרי אני אמרתי את ההפך: שהוא מוזיקאי מחונן [...] כלומר, גם "רייטינג" מסית נגדי, ושם בפי מילים שלא אמרתי כדי להשניא אותי עוד יותר על הקהילה. זה לא כל כך מצחיק (אותי לפחות).

ובאותו עניין, אני לא יודע אם ראיתם את גליון טיים אאוט מלפני כחודש , שבו קראו במשתמע בשתי כתבות שונות לרצוח אותי, על רקע יחסי לתופעה ההומוסקסואלית.

הקש ששבר את גב הקהל היה לא במגזין דל-הקוראים אלא בטלוויזיה, בפרק בתוכנית "פנים אמיתיות" שעסק בהרחבה במנחם בן ובהומופוביה שלו, כולל הקריאה שלו להוציא את ההומוסקסואליות מחוץ לחוק. התגובות הנזעמות שלחו את בן שוב להגן על עצמו בטור ב"רייטינג", ביום שישי האחרון:

אמרתי במפורש, בסרט עצמו, וכולם ראו, שאני אמנם בעד איסור בחוק עתידי על הומוסקסואליות, אבל החרגתי מכך את כל מי שהיה הומו קודם לכניסת החוק החדש, אם וכאשר. להם מותר. הם כבר היו, בהיתר המדינה, ולכן אין לשלול מהם את מה שהתרגלו אליו. ובעניין הצעירים החדשים שישימו זין על החוק, אמרתי שאני עדיין לא יודע איך לטפל בכל זה.

שוב אפשר לראות בין השורות את החיוך המרחף של המערכת. שוב מישהו חשב שזה מצחיק לתת לבן להגן על עצמו כפי שרק הוא יודע, באמירה שהוא לא קרא "להכניס הומואים לכלא" אלא הציע חנינה ל"כל מי שהיה הומו קודם לכניסת החוק".

אבל מספיק אנשים החליטו שזה לא מצחיק ואיזשהו לחץ מלמטה או למעלה או אולי סתם תחושה שהקוראים בשלים כבר לגימיק הבא גרמה למערכת "רייטינג" לשים קץ לטור השבועי של מנחם בן ולפרסם לעיתונות את התגובה המדהימה בחוצפתה שהובאה למעלה:

"אנחנו חשים שמנחם בן עבר את גבול הטעם הטוב ולפיכך נאלצים בצער להיפרד ממנו. מנחם הוא איש משכיל ובעל אבחנות מדוייקות, ועם זאת הפעם הוא פספס בגדול וגרם נזק גדול לאוכלוסייה הגאה בישראל"

אוי, מעפעפים אנשי "רייטינג" בעיניהם פתאום, ומשילים את האירוניה ההיפסטרית לטובת היתממות ממלכתית. מנחם בן הוא "איש משכיל", אתם מבינים, ובדרך כלל הוא ממש בסדר אלא ש"הפעם" הוא, בטעות, "פספס" והחליק לו איזה קמפיין הסתה אנטי-הומואי עקבי במשך כמה שנים! אופס! ממש לא ציפינו לזה ואנחנו אוהבים הומואים ואם, למשל, מישהו אצלנו היה קורא לרצח עם של יהודים או לינץ' של שחורים היינו חושבים שגם זה ממש לא בטוב טעם.

ובכן, "רייטינג", אומר זאת במונחים שתבינו: לכו תזדיינו. אתם, וכל מי שממשיך לתת במה למנחם בן ולאנשים כמוהו. אתם יודעים בדיוק מה אתם עושים, ואתם עושים את זה כי אתם שטחיים, צבועים, תאבי בצע וחסרי אחריות. ביוש!

הטוקבקיסטים הם הילדים של וויינט. הם קוראים את הכתבות כדי ללמוד מה לחשוב ומה להרגיש. ולא משנה עד כמה הכתבה תהיה ממלכתית, מחוייבת מן השפה ולחוץ לפוליטיקלי קורקט, ילדים תמיד מבינים בחוש עדרי מה כתוב בין השורות, ויורים את זה בחזרה בתגובות, בציפיה לקבל טפיחה על הראש. ואז וויינט, ההורה הבורגני המנומס, יכול לספוק כפיים לבנבנות ולהגיד: מה פתאום, הם לא שמעו את זה אצלנו. אצלנו לא מדברים ככה. הם כנראה באו עם זה מהגן.

קייס אין פוינט: הכתבה האחרונה בסדרת "בחורות ששותות נאנסות", אחד הז'אנרים האהובים על וויינט.

לצד טיזר סקסי בצורת כותרת על בחורה עירומה, מקבלים תמונה של שתי כוסיות-אילוסטרציה שותות ומצחקקות במועדון עם בחור, וכותבת משנה שמדגישה ש"הלילה התחיל במועדון". הכותרת בתוך הכתבה אפילו יותר ישירה: "שתתה ונאנסה". אין שום ספק על מי מוטלת האשמה במעשה האונס הזה.

הכתבה אמנם מביאה באריכות את דבריה של מיקה, מדגישה את הפגיעה שעברה ומאשרת שאין למיקה כל ספק לגבי מה שקרה (והלוואי שכל הדיווחים על אונס היו עומדים בסעיפים האלה). אבל תוך כדי כך, הטקסט משרטט את מיקה שוב ושוב כילדה הטובה שחטאה ונענשה על כך, כמו כיפה אדומה שלא הקשיבה לאמא והלכה דרך היער. סיפור ומוסר השכל בצדו: מי ששותה — נאנסת. אל תשתי ולא תיאנסי. האנס עצמו נותר כמעין הערת שוליים, דמות שאין לה מוטיבציות ולא ניתן להטיל עליה אחריות. בסך הכל מכשיר לביצוע העונש שהיקום הטיל על הגיבורה.

מיקה גדלה במרכז הארץ, בת למשפחה "נורמטיבית", היא מציינת בשמץ של לגלוג.

לא היה שום דבר חריג בחיים שלה – הורים שעוסקים במקצועות חופשיים, ילדות נורמלית, בגרויות, צבא. היא נראית ילדה-אשה חיילת, שיער שטני ועיניי דבש נבוכות

היא לא מנסה לייפות את המציאות. "שתיתי, אולי יותר מדי…"

ברור לי שאם לא הייתי במצב של עילפון הוא בחיים לא היה עושה את זה.

והטוקבקיסטים? קולטים, מעבדים ופולטים בחזרה, כמו ילדים טובים. להלן הטוקבקים לכתבה נכון לכשעתיים לאחר פרסומה. סימנתי בצהוב לא כל מקרה של האשמת הקורבן, הכחשת קיומם של דייט רייפס וכדומה אלא רק אלה שמאשימים אותה בשתיה יתרה, בתגובה ישירה לרוח הכתבה. וכן, כל התגובות הללו אושרו על ידי מאשרי התגובות של האתר, כולל אלה המקללות את המתלוננת.

להעביר ביקורת פמיניסטית על "טורים" ב"מדור" "יחסים" של "וויינט" זה קצת כמו לרדת על יאיר לפיד: קל מדי. מדובר במדור שהוקרץ מהאוויר הריק לצרכי הרייטינג, נכתב על ידי כל מי שמוכן לשרבט כמה מילים שאחת מהן היא "אינטימיות" או "זוגיות", ומורכב ממנות שוות של רגשנות מתחנחנת, מלחמת מינים סטריאוטיפית ונוזלי זרע. כך שכשמישהו בטוויטר או פייסבוק שם לינק לעוד טור מצער במדור הזה התגובה שלי בדרך כלל מסתכמת ב: וואו, קקי? בביוב?! מה הסיכויים.

עם זאת, האחריות החברתית מחייבת להתריע על מפגעים סביבתיים כל עוד הרשויות לא טיפלו בהם, ולכן אני מתריעה על הטור הזה שפורסם אתמול במדור יחסים [ויה הטוויטר של ואנדר]. וההתרעה שלי היא: ליידיז, אל תעשו סקס עם דוד אלהרר-ברוש, יועץ תוכן ושיווק. בנים, גם אתם לא, במקרה שהאפשרות צצה. זה גם יהיה מסוכן וגם קצת מגעיל. כלומר, תקשיבו לניסוחים האלה:

כשהקונדום נכנס לתמונה, אין הכלה. יש גומי, ולא משנה כמה דק הוא יהיה, שמפריד בין הגוף שלי לשלך, שמשנה את עולם המושגים של "עד הסוף" ומונע ממני להתפרץ ולפזר את כולי בתוכך.

דוד אלהרר-ברוש לא אוהב לשים קונדומים. הוא לא לבד: 99% מבני האנוש לא אוהבים לשים קונדומים, כי זה לא כיף. אלה מביניהם שאינם פסולי זיון עושים את זה בכל זאת, כדי לא להכניס/להיכנס להריון וכדי להקטין את הסיכוי להידבקות במחלות מין. גם האינפנטילים שגועים רמות בכל פעם שהצורך לשים קונדום עולה בדרך כלל מודים לפחות שזה כי זה לא כיף.

לא אלהרר-ברוש. לו יש תאוריה שלמה מאחורי העניין. אצלו מדובר ברגש. גברים, לשיטתו, רוצים שהאשה תכיל אותם. תחבק אותם. תעטוף אותם ברוך מנחם ובאבריה הפנימיים. הם רוצים להיבלע בתוך לבה, ובמקביל לכך הם רוצים שזרעם המפוקפק מבחינה בריאותית ייבלע בתוך רחמה. שהרי בשביל מה יש נשים אם לא בשביל להיות אם ואחות.

הקונדום הוא אלמנט זר ותעשייתי שמפריע לכל ההתאחדות הטנטרית הנעלה הזו. הוא הופך את האקט המיני למשהו קר ותועלתני:

בעוד שכבר אמרת שאת מעדיפה להפריד בין הסקס לבין האהבה, אצלי זה לא עובד כך. כל אקט מיני יש בו אהבה, גם אם היא לאותו הלילה. הקונדום מנציח שזה אמנם לשם ההנאה, והאינטימיות, והביחד, אבל זה לא לשם ההכלה… וקונדום גם מזכיר לי שאני רק עוד אחד, גם אם אני באמת כזה.

במילים אחרות, כשאלהרר-ברוש מזדיין, הוא לא מחפש רק הנאה ואינטימיות: הוא רוצה שהבחורה תתמסר לו כל-כולה, גם אם מדובר בסטוץ. וההתמסרות הזו כוללת גם קבלה באהבה של הסיכוי להריון ולמחלות מין. אחרת זה פשוט לא רומנטי באותה המידה, אתם מבינים. הוא לא ירגיש שהיא "מכילה" אותו. נפשו הרגישה והענוגה תיפגע. הוא יהיה עצובי.

בחור רגיש: אילוסטרציה

כמה שאלות שלא הצלחתי לענות עליהן:
1. הוא מתכוון לזה באמת, או שאחרי שנים של נסיון לשכנע בחורות לוותר על הקונדום, הוא הגיע לדרגה חדשה לגמרי של זיוני שכל?
2. איזו אפשרות יותר מפחידה?
3. האם כשהבחורה תודיע לו שהיא בהריון, הוא ייתן את עזרתו להפלה או לגידול הילד או שהוא יצפה ממנה "להכיל" בנשיות עוטפת את הבעיה הזו כמו שהכילה את התלותיות+השפיך?
4. למה לעזאזל אני קוראת את זה בוויינט ולא באחד מהבלוגים הנידחים והסליזיים האלה שבהם רווקים אומללים ממציאים לעצמם חיי מין עשירים?

אז איך חגגתם את יום האשה הבינלאומי בשבוע שעבר? מרחתם קרם לחות במבצע? הלכתם למני-פדי בהנחה? הצבעתם בסקר של "דאב" על האם אשה בת 100 יכולה להיות כוסית? דווקא בגלובס – המקבילה התקשורתית לדוד המכריס והמתנשף שטופח לך על התחת בארוחות משפחתיות ולאשתו מכורכמת-הפנים שרומזת בעדינות שכל מה שחסר לך זה זין – כן זכרו שמדובר במקור ביום המציין את מאבק התנועה הפמיניסטית. למעשה, גלובס הגדיל לעשות והזמין סדרה של טורים חגיגיים מנשים מצליחות ודעתניות, שיסבירו למה פמיניזם זה קקי והבעיה היחידה של נשים היא שהן כלבות מטומטמות.

אולי לא במילים אלה בדיוק.

…

מוצג 1: זה הכל בראש שלך

זהבית כהן, מנכ"ל אייפקס ישראל, היא אשה שעשתה את זה. היא ווינרית. היא עושה הרבה כסף. ולא רק היא כזו, אלא גם מנכ"לית יאהו, וסמנכ"לית פייסבוק, ודורית בייניש. עובדה: אפשר. ומכאן, מי שלא מצליחה להגיע לפסגה היא כנראה מקולקלת. "הרעיון שמישהו יכול להגיד לך מה את יכולה או לא יכולה לעשות, שהיה ציר מרכזי בעולמן של נשים לאורך רוב ההיסטוריה, הוא רעיון אנכרוניסטי", מסבירה כהן, וכך מדביקה בפנים נעימות תווית של לוזרית על כל אשה שנתקעה עם המצח בתקרת הזכוכית.

בישראל של כהן אין מעגלים של קצינים קרביים במיל' שמוצאים עבודות זה לזה, אין נורמות שכר שונות לנשים ולגברים, אין ניתוב אוטומטי של נשים לתפקיד מזכירה עד מנהלת משאבי אנוש, אין, בעצם, שום בעיה. יש רק נשים חלשות, חששניות, שאומרות שמפלים אותן בעוד שעמוק בפנים הן אלה שמרגישות לא כשירות: "מי שעברה את השינוי התפיסתי הזה — שלא צריך העדפה מתקנת כי אין מה לתקן", פוסקת כהן, "יודעת שאם את לא מרגישה נחותה, איש לא יוכל להפלות אותך".

זה לא שכהן לא דואגת לנשים הפרימיטיביות והעיוורות שמסביבה. "עלינו, הנשים שעברנו את השינוי הזה, להמשיך ולסחוף אחרינו את הנשים שעוד לא הגיעו לשם", היא קוראת, במין פרודיה שבעה וקרת-לב על סולידריות פמיניסטית. "עלינו להנחיל לנשים מסביבנו את ההבנה, שאין דבר שיכול לעצור אותן בדרך לפסגה, ושבכל תפקיד, בכל תחום, הסיכויים שלהן זהים לאלו של הגברים שמסביבן".

…

מוצג 2: במקום לכעוס, הבה נתחבר לעוצמה הזוהרת של אמא-אדמה דרך הוגינה

את שרי "תודה לעולמות העליונים, למדריכים ולמלאכים" אריסון לא מדאיגה השאלה אם נשים מצליחות לצבור כוח וכסף; מטריד אותה *איך* הן עושות את זה. "כאישה, אני יודעת שהעוצמה הנשית זו עוצמה שמכילה, שמחבקת, שאוהבת, שיודעת להעניק אהבה ללא תנאי", אומרת הגרסה הטחונה של הלו קיטי. האשה שונה מהגבר: היא "רכה, אוהבת, מכילה, נשית", היא ניחנת ב"נאמנות ואינטואיציה", ב"יכולת לראות תמונה רחבה, אכפתיות, אמפתיה, רכות".

אנחנו מכירים את התורה הזו לגבי טבע האשה; מטיפים לנו אותה לאורך ההיסטוריה. ואנחנו יודעים גם מה הצעד הבא. מ"נשים הן X" קצרה הדרך ל"נשים צריכות להיות X"; הכרית הורדרדה של הכלה וחיבוק ואהבה ופרווה נלחצת בכוח על פניה של האשה המופלית, המאוימת, הכועסת, שהעזה לפתוח את הפה. "כאשר נשים מנסות לאמץ לעצמן מאפיינים שהחברה המודרנית מייחסת לגברים, הן עלולות להיתפס ככוחניות ולאו דווקא עוצמתיות", מסבירה אריסון, שכנראה אינה יכולה לדמיין לעצמה דבר מבהיל יותר לאשה מאשר שיחשבו שהיא לא נחמדה. "חובה עלינו לעמוד על זכויותינו בצורה איתנה ומדויקת, אבל לא בכוחנות".

לשיטתה של אריסון, הפמיניזם כתנועת מחאה יורה לעצמו ברגל בעצם זה שהוא מוחה. אסור למחות; אסור לכעוס; אסור להצביע על הקו הברור בין אלה שיש להם יותר ופחות; אסור לגרום לאחרים אי-נחת מכך שהם קיבלו דרך קלה יותר בעולם הזה. "ביום האישה הבינלאומי, אני קוראת לנשים: במקום לחשוב מה אין לנו, בואו נזכור עד כמה רחוק הגענו", מתחרמנת אריסון. "בואו נחשוב לאן אנו רוצות להגיע, וכיצד אפשר להגיע שם – בטוב, בהבנה הדדית, באיזון ובאהבה. לא צריך להכריז מלחמה על המגדר השני, הגברי, כדי להתקדם ולהשיג את מטרותינו".

אל תתבלבלו משפת הניו אייג' המתקתקה: אריסון היא אולי טיפוס מעט מטושטש ונוהה אחרי אופנות רוחניות, אבל מתחת לכל זה נמצא אותו האינטרס הברור של כל אדוני העולם הזה להעמיד פנים שכל אחד יכול להצליח אם רק ירצה. אריסון לא רוצה לתת לאחיותיה הנשים להתגבש לתנועת מחאה ולצעוק על חוסר צדק כפי שהיא לא רוצה לתת לאף אחד אחר למחות: כי המחאה הזו תופנה נגדה.

…

מוצג 3: אז אני כועסת על אמא שלי והחלטתי לאוורר את זה בעיתון

הטור הזה, שכותרתו "לא רוצה גבר סמרטוט", הוא בעיקר מביך, אבל מה שעניין אותי בו — הוא לא מביא שום דוגמה של פמיניסטית מסרסת, כזו ש"רוצה גבר סמרטוט", לכאורה. הכותבת, ליאת רון,  מביאה שתי דוגמאות לנשים שלכאורה היא יוצאת נגדן: (1) אמא שלה, ככל הנראה לא אקטיביסטית פמיניסטית, שהיתה טיפוס שתלטני ונוקשה, וניצלה את האבטלה של בן-זוגה כדי לרכוש לעצמה מעמד של שליט יחיד במשפחה, ו(2) מרצה בחוג למגדר, ש"תיארה את מקומה המקופח של האישה בעולם, וכמה הוא לא שוויוני ומקטין", ותוך כדי כך עקצה את אחד מהסטודנטים הגברים בחדר. זהו — זה מה שמתואר בטור מבחינת התנהגות נשית.

אז איפה בעצם הפמיניסטית הזו שרון כאילו יוצאת נגדה, זו המגלומנית, ההרסנית, שמתחתנת עם גברים רק כדי לסרס אותם נפשית וכלכלית? ליאת רון לא יודעת. היא לא ראתה כזו אף פעם. אבל היא יודעת שכשמדברים בסטריאוטיפים ישנים, חזקים ורעילים לא צריך באמת לתת סימוכין; מספיק לירוק איזה "פמיניסטיות הן כלבות" ואנשים יהנהנו בהסכמה, כי דברי התעמולה האלה כבר כבשו את לבם, ואין פה שום קשר להגיון.

הפואנטה (?) של הטור דומה לזו של שרי אריסון — מחאה חברתית גלויה, או "ג'יהאד פמיניסטי", כפי שרון מעדיפה לקרוא לה, היא לא מועילה וחוץ מזה גם לא חיננית. אבל התחליף שרון מציעה מקסים עוד יותר: צריך "להיות חזקה כשצריך, רכה כשצריך, לכבוש שטח, לתקוע דגל, ללכת כמה צעדים אחורה וכאילו לוותר, ואז להסתער שוב, בשקט, באופן חתרני, בלי לעורר אנטגוניזם". הערמומיות והפתיינות הנחשית שמיוחסת לנשים באופן סטריאוטיפי, הצביעות והמניפולטיביות שהיא מפלטם היחיד של שבויים ועבדים — זו הדרך הנכונה להביא לשינוי חברתי.

…

מוצג 4: WTF

אתם יודעים מה, אין לי מושג. הטור הזה מריח קצת אנטי-פמיניסטי אבל אולי סתם כי הוא כל כך לא קוהרנטי ומטופש. אני אלך לשתות משהו עכשיו.

אני מקווה שהילדים שלכם לא קוראים את הבלוג הזה, כי אני רוצה להציב כאן בניגוד להרגלי תמונה של עירום נשי חלקי לוהט, גובל בפורנוגרפיה. תמונה שלא גברים ולא נשים יוכלו לעמוד בפניה וגם לא חלק מחיות הבית. תמונה כל כך לוהטת שהמקלדת שלי הפכה חמה ודביקה מיד לאחר שעשיתי לה פייסט. רק תשתדלו לא לגעת בעצמכם יותר מדי כשאתם מסתכלים בה, כי המצולמת היא — לא תאמינו — חברת כנסת:

מיס יחימוביץ', if you're nasty.

אני מצטערת על החומרים הבלתי מהוגנים, כן? הייתי חייבת. כי עכשיו שראיתם את התמונה המגונה הזו אתם יכולים להבין למה היא נצרבה בזכרונו של של נחום ברנע, עיתונאי מוערך וחתן פרס ישראל בתחום התקשורת, מאז צולמה ב-2005 ועד שהחליט לעסוק בה בטור שלו בידיעות אחרונות, בינואר 2011. נראה שברנע, איש רציני, פשוט הפך בתמונה והפך בה במשך שנים עד ששם את האצבע על שורש הבעייתיות שבתמונה, ועד שמצא את העיתוי המדויק להעלות את הנושא — בעקבות ההכרעה במשפטו של משה קצב.

ב-2005 נערכה מפלגת העבודה לבחירות. המועמדים לכנסת התמודדו בפריימריז. כל ידיעה שהתפרסמה על מועמד הייתה הישג, כל תצלום נוק-אאוט.
ערב ההצבעה התפרסם באחד העיתונים תצלום של מועמדת, פמיניסטית מוצהרת, בעודה עורכת את צעדת הבוקר שלה על חוף הים בתל-אביב. המועמדת הופיעה בו בבגד גוף שחור, צמוד, חושפני, שנועד להבליט את מה שביקשה להבליט. לא בדיוק בר רפאלי, אבל בהחלט חריג.
העיתון לא מונח לפניי. למיטב זיכרוני, הכיתוב אמר שהצלם הבחין במקרה במועמדת, כאשר עשתה את הצעדה היומית שלה על החוף, בשש בבוקר.
אני מכיר אי-אלה צלמי עיתונות, אבל אני לא מכיר אף אחד שנתקל בפוליטיקאים במקרה בשש בבוקר.
למרבה השמחה, המועמדת נבחרה, ועשתה מאז לא מעט רעש וצלצולים. היום, אני משער, היא יכולה להרשות לעצמה להצטלם בלבוש מלא.

לנחום ברנע יש תזה. לא תזה מקורית במיוחד, אולי, אבל היה לו חשוב להעלות אותה דווקא עכשיו. נחום ברנע חושב שנשים הן צבועות. מצד אחד, הן אומרות שהן רוצות שיתייחסו אליהן כאל בני אדם, בין אם זה אומר שיקחו אותן ברצינות כפוליטיקאיות ובין אם זה אומר שלא ייאנסו אותן. מצד שני, הן הופכות את עצמן לאובייקט מיני כשנוח להן להשיג תשומת לב בדרך זו. אתם יודעים, למשל בתמונות זנותיות ממין זה:

הו בייבי!

תהיתי, מי אשם בכך שהפוליטיקאית הוצגה בו [בתצלום -- ד.ק.] באופן כל כך בוטה כאובייקט מיני. האם הצלם שהשכים עם בוקר? האם העיתון שפירסם? האם אני, הקורא, בראש שלי?

זאת שאלה מכשילה, סבא נחום? כלומר, אתה מודה שהפרטים היטשטשו מעט בזכרונך, אז ייתכן שכשאתה מדבר על "בגד גוף שחור, צמוד, חושפני, שנועד להבליט את מה שביקשה להבליט", ועל מצולמת שהוצגה "באופן בוטה כל כך כאובייקט מיני", אתה חושב אולי על התצלום הזה:

לא שלי יחימוביץ'

קל להתבלבל.

…

מילת המפתח היא אחריות… הלקח מהפרשה לא יכול להיות שנשים הן תמיד מסכנות, חסרות ישע, מופקרות לגורלן. יש להן רצון משלהן. יש להן כוח. אולי זה לא פוליטיקלי קורקט, אולי זה לא מתיישב עם מה שקרה בתיק הספציפי הזה, אבל נדמה לי שהשאלה אם נשים נתפסות כאובייקט מיני תלויה גם בהן, לא רק בגברים סביבן.

לא ארחיב על ה"פואנטה" של ברנע בטור עצמו, מכיוון שאלה גישות שדשתי בהן בפוסטים קודמים. ברנע הוא כמובן עיתונאי נורמטיבי ושפוי ולכן הוא לא רוצה לומר, חלילה, שהמתלוננות נגד קצב הביאו את ההטרדה, התקיפה או האונס על עצמן בכך שהתנהגו כמו שרמוטות. הוא רק רוצה לומר שאפרופו ההרשעה של קצב, הוא לא היה יכול שלא להיזכר, תאורטית, שיש נשים שמתלבשות ומתנהגות כמו שרמוטות, ולפיכך הן אחראיות לכך שלא מתנהגים אליהן כמו אל בני אדם. כאילו, הוא רק מציין עובדות, כן?

גם לא אנסה להגן על כבודה של שלי יחימוביץ', שעושה את זה מצוין בעצמה. למעשה כישורי הקטילה החובבניים שלי הם כלום לעומת מה שהמקצוענית הזו יודעת להוציא מהמקלדת ביום טוב. היא כבר כתשה את ברנע באופן יסודי במאמר תגובה שפורסם אתמול באתר שלה. לכו תקראו. זה טקסט חזק. מישהו מעוניין במעט ברנע קצוץ עם פסטו? כי יש.

אני אתרכז בדבר אחר שברנע כתב:

העיתונאית מרב מיכאלי פירסמה השבוע רשימה ב"הארץ" שסיכמה את רשמיה מהכרעת הדין בפרשת קצב. מיכאלי היא לוחמת כנה ועקבית למען השקפותיה הפמיניסטיות. גם מי שלא תמיד מסכים איתה, מכבד את רצינותה.

מעניין שברנע בחר דווקא במיכאלי בתור "הפמיניסטית הטובה" שתוכיח שהוא לא אנטי-פמיניזם באופן כללי. מרב מיכאלי, שאתרע מזלה להיות בחורה יפה, היא דוגמה ישראלית בולטת לפמיניסטית שנטען נגדה שהיא סקסית מדי. במיוחד כשחשפה את החזיה שלה בטלוויזיה כדי להסביר למשה קצב שגם במצב הזה אין להניח שהיא מזמינה אותו לאנוס אותה. אבל הרבה לפני כן, כשנפגשה עם אהוד ברק ב-1999, במסגרת מחאה על אי שילוב שרות ממין נקבה בממשלה החדשה. אז התקשורת והציבור נרעשו מתמונה של מיכאלי שבה היא נשענת-יושבת על שולחנו של ברק — תנוחה שנתפסה כמתחנחנת ומינית כל כך בפני עצמה, שהיא הספיקה לאנשים מסוימים כדי לבטל את הרקורד הפמיניסטי של מיכאלי לחלוטין. ממש לא ברור ש"מכבדים את רצינותה".

…

אין פמיניסטית שחופשיה מהטרולינג הפרימיטיבי והמטומטם הזה. הבלוגוספירה האמריקאית רעשה פעם סביב ג'סיקה ולנטי, עורכת הבלוג Feministing. ב-2006, ולנטי וכמה בלוגרים אחרים נסעו ונפגשו עם ביל קלינטון, והצטלמו איתו. בתמונה הזו, ולנטי עמדה לפני קלינטון, מחייכת, בטי שרט ומכנסיים. לאנשים מסוימים זה הספיק כדי להסיק על התנהגות לא נאותה: "היא לובשת חולצה צמודה מבד נמתח שמושכת תשומת לב לשדיים שלה ועומדת ממש לפניו וממקמת את עצמה כך שהשדיים שלה כמה שיותר בולטים לעין?"

קלינטון ובלוגרים. בשורה הקדמית באמצע: ג'סיקה ולנטי

אם את פמיניסטית, לא משנה מה את עושה, מדברת או לובשת, יהיה מי שימצא דרך לומר שאת משתמשת במיניות שלך, ולפיכך שאת לא באמת פמיניסטית. ואנשים יקשיבו למי שאומר/ת את זה, ואנשים יקשיבו לו כי זה לא קשור לפמיניזם בשיט. זו בסך הכל דרכם של אנשים פרוגרסיביים ונאורים להשתמש באותה שנאת נשים עתיקה, זו שמוצאת טומאה וסכנה בכל תנועה של האשה ובכל קול שהיא מוציאה.

במאה שערים, אם אשה מרימה את הראש, אתה יכול מיד למצוא משהו שהיא עשתה או לבשה או אמרה שהיה טמא. בכיתה ח', אם רבת עם החברה הטובה מהכיתה המקבילה, את יכולה להפיץ שמועה שהיא שרמוטה. אבל אם אתה מבוגר ומשכיל ומסתובב בקרב שמאלנים, אתה צריך להיות קצת יותר מעודן, אז אתה מסביר שהבחורה הזו לא עומדת בסטנדרטים הנעלים של הפמיניזם, כי היא לבשה משהו כזה, או ישבה בצורה אחרת, או היתה בעלת שדיים בפומבי.

ואם באמת אתה לא מוצא תירוץ לבעוט באשה הספציפית הזו ביום הזה, אפילו לא תירוץ קלוש, אתה יכול פשוט להמציא. היא היתה עם. אומרים שהיא אמרה. היא לבשה בגד גוף צמוד. זה בסדר: הם יקשיבו לך. כבר הקשיבו לך לפני שאפילו אמרת. בלי להגיד שום דבר גלוי, או הגיוני, או נכון עובדתית, אתה יכול להשאיר כתם קקי ענק על פמיניסטית אחת או על הנשים כולן. הן צבועות ומניפולטיביות, אלה. אל תקשיבו להן.

התכוונתי לכתוב על נושא פחות כבד הפעם, אבל אז הילה מ"משהו לנשנש" כתבה את הפוסט המצוין הזה אתמול, ובו הלינק המזעזע הזה, שעבר מיד ליד בפייסבוק ובטוויטר והאינטרווב רעשה געשה ולא היתה לי ברירה אלא לכתוב פוסט משלי. כי המרכז לאמנות הפיתוי (אני נגעלת כשאני מקלידה את זה) הוא pet peeve שלי מזה זמן מה — עצם קיומו, הצורה שבה הוא מציג את עצמו, זה שאנשים שאני מכירה הולכים אליו, איך שאנשים שאני מכירה מגיבים אליו, הכל. ועכשיו אני יכולה להסביר בדיוק למה.

ה"מרכז" ל"אמנות" ה"פיתוי" פונה לבחורים בודדים עם אגו רעוע ומבטיח לעזור להם להזדיין יותר, וכך לעזור להם להפוך לקצת יותר כמו הגבר המצליחן הסטריאוטיפי שהם שואפים להיות — מין ג'יימס בונד ג'ורג' קלוני קפטן קירק דייויד בקהאם בלייזר כזה, שמצליח בכל דבר שהוא עושה ומוכיח זאת באמצעות תקיעת יתד בכמה שיותר ערוות (עד למציאת אהבת אמת, כי גם זה אחד החלומות של גברים בודדים, והמרכז יודע נפש בהמתו ומשאיר לזה מקום).

רבות מנשי תל אביב מכירות את המרכז בתור מפגע תברואתי הזוי המרוכז באיזור דיזנגוף סנטר. הקורס שולח לשם חניכים מתחילים להסתובב במסדרונות ולפתוח בשיחה עם בחורה אחרי בחורה, במטרה להשיג מהן מידה כלשהי של תשומת לב. לפעמים זה נראה תמים, כמו הילד היפה שעצר אותי מול קסטרו ואמר לי שאני חמודה (שאלתי אותו אם הוא מקורס פיתוי, הוא אישר, ואיחלתי לו שייצא מזה במהירות). לפעמים זה מעיק, כמו הבחורים שהעירו לי "מה זה הצמיד הזה" ו"דווקא היית נראית בסדר אם רק היית עושה משהו עם השיער". אחד הטריקים הידועים של "אמני פיק אפ" (איכס) הוא לעקוץ ולהביך נשים, הן כדי לגרור אותן לוויכוח והן כדי להוריד להן את הבטחון העצמי ולהקל את המשך הכיבוש.

כמו כל הקורסים והספרים והמדריכים בטרנד הפיק-אפ המבחיל, הקורס של המרכז לאמנות הפיתוי בונה על הפחד שגברים צעירים ובודדים מפתחים מפני המין השני. תסתכלו על הציטוטים האלה, מדף "בוגרים ממליצים":

• אהבתי מאוד את המשפט שגדעון המדריך אמר בסוף שלב א' "אנחנו פועלים לעשות מהפך בישראל, כדי שגברים יתנהגו כמו גברים ונשים ילמדו לכבד גברים".
• הבנתי מה באמת נשים צריכות (ולא מה אני חושב שהן צריכות, וגם לא מה שהן חושבות שהן צריכות), והיום כשאני רק מביט על הנשים סביבי אני חש את הביטחון – כי למי שסיים את הקורס, באמת ברור עד כמה הן ניתנות להשפעה. חבר'ה, הן כלי משחק בידינו הגברים!
• יציירו לכם מה זה בדיוק לב של בחורה, איך הוא עובד, איך צריך למלא אותו על מנת שהיא תתנהג כמו שאתם רוצים. ילמדו אותכם איך לתקשר עם נשים ב- 3 רמות תקשורת. תקבלו הבנה חדשה ומפתיעה ביותר של עולם היחסים בין נשים לגברים. אפילו לאלף נשים ילמדו אותכם. ילמדו אותכם איזו בחורה צריכה סקס חזק ואגרסיבי ואיך לדעת את זה ואיזו מעדיפה סקס שקט ורגיש.
• במהלך הקורס הבנתי שזה לא ממש היה במקרה ושיש מכלול אדיר של "מצרכים" שהנשים זקוקות לו מהגברים. היום אני מבין מהו ה"משחק" ומהם ה"משחקים" שהנשים משחקות. אני מכיר עכשיו את החוקים של המשחק ואני אפילו משחק אותו טוב יותר מהנשים. בעתיד הקרוב מאוד אני אהיה אחד השחקנים הגדולים ואני אגיע לליגת העל . הנשים שיהיו לצידי ינסו להתחבר אליי כמו לאינפוזיה כי אני בנק אחד ענק של "מצרכים" (וגם של זרע).

המרכז בעצם מאשר לחניכיו את מה שהם כבר חשים — שהאשה היא אויב, אויב חסר פנים וחסר נשמה, שמציב מכשולים ומחסומים שונים מסביב לכוס המיוחל. אבל, וזה חשוב, האשה היא לא אויב חזק ומרתיע כפי שהיא נראית במבט ראשון. בעזרת הקורס, הם יוכלו ללמוד איך לכבוש ולהכניע אותה. העקרון חוזר שוב ושוב בחומרים השיווקיים של המרכז בתור "התמדה" ו"עקביות". בפשטות, אם מתעקשים ולא מוותרים, אם מבצעים את המניפולציות והמתקפות והרמאויות הנכונות, אם מתעלמים בעקביות מסירוב, כמו גם מכל כללי הנימוס ויחסי האנוש המקובלים, אפשר לכבוש ולהכניע כל אשה. מתוך הסילבוס:

• כיצד לנטרל את ההתנגדויות, הפחדים והתירוצים שלה
• מה אסור וחובה לעשות עם נשים בכל אחד משלבי ההתקדמות – מה היא רוצה?
• פיתוי וסקס: איך להגיע למיטה בקלות ובלי מכשולים. איך לתת לה סקס, שיגרום לה להתמכר אליך כמו אל סם.
• יחסים ופרידות: איך להשאיר את המושכות בידיך, איך לקבוע אם זו ידידות או יזיזות, איך להשאיר אותה איתך לנצח, אם החלטת שהיא האחת והיחידה.
• כיצד להגיע לסקס עם בתולות? במה זה כרוך ובמה זה שונה?

בקיצור, לא לפחד — פשוט לבוא ולנצל.

…

"ממש לפי מה שלמדנו בקורס אחד לאחד!!!"

נשמע כמו שטות אזוטרית? הילה, בלוגרית אמיצה, אחת החברות בקבוצת "התנגדות לעקרונות סדנאות הפיתוי" בפייסבוק לבשה חליפת מגן והלכה לחפור בפסולת הכימית של המרכז, בפורומים שם בוגרי הקורסים חולקים "סיפורי הצלחה" של פשיטות על כוס האויב וכיבושו (לא תופתעו לראות שחלק מהסיפורים נראים בדויים לחלוטין).

באחד מהפורומים האלה, בשרשור מ-2006, היא מצאה בחור המכנה עצמו ROSO שמתגאה באונס שביצע — פשוט אונס, לפי כל הגדרה של בית משפט, אלוהים ואדם. הדף ננעל מאז אתמול, אז אם אתם רוצים לראות את המקור, יש צילומי מסך בפוסט של הילה.

וזה מה שעשיתי אחרי זה …בלי לשאול פשוט לקחת אותה ולנשק ..זה מה שהם רוצות ( אל תקשיבו להן) .
מכאן לכאן העניינים התקדמו ..האמינו לי נתקלתי באין ספור התנגדויות
בדרך לסגור FC אבל התמדתי והייתי עקבי עד הסוף .
אוקיי התחלנו להתמזמז על המיטה והיא פשוט סירבה להוריד את הבגדים
וזרקה לי מלא תירוצים .. אבל אני קרנף עיוור היא לא מכירה אותי
השתמשתי בטכניקת פיתוי מהיר וזה בלבל אותה לגמריי , לקחתי את היד שלה ושמתי אותה על הזין
לאט לאט סגרתי BJC … לאחר מכן חשבתי להסתפק בזה וזהו אבל משהו בפנים אמר לי לא לוותר
מה גם שהחוזה של DURACULA עומד לי על הראש ..
לא ויתרתי והמשכתי להיות עקבי עד הסוף
ניסיתי להוריד לה את התחתונים והבחורה פשוט מסרבת בתוקף!!
ואז חשבתי או שאני עושה לה פריז אאוט או פיתוי מהיר ??
הזזתי את התחתון ימינה ובום ! . הבחורה בהלם תאמת גם אני ..
אחרי זה הכל זרם וגם הבגדים ירדו וFC נסגר .

מי שנוטה להקל ראש בפעילות המרכז יגיד שזה לא סיפור אמיתי, וכן, יש אפשרות כזו. אבל (1): אתם זוכרים כמה דייט רייפ יש? אתם זוכרים כמה גברים מבצעים דייט רייפ ומודים בכך? הסקר שציטטתי בפוסט הזה דיבר על כמעט 1 מתוך כל 20 גברים. זה לא נדיר. ולכן אני לא חושבת שההודעה הזו בפורום היא מופרכת. (2) התגובות בפורום מעידות שלא מדובר בסיפור קיצוני או בעיוות כלשהו של עקרונות ה"פיתוי" הנלמדים בקורס. מבחינת המגיבים, מדובר ביישום מעשי מוצלח של חניך שעשה את שיעורי הבית שלו היטב, ויודע להסביר איזה עקרון הוא הפעיל בכל שלב ושלב, עם ראשי התיבות המתאימים. "מעולה אח שלו!" הם אומרים. "מושלם!!!" "יפה מאוד, ממש לפי מה שלמדנו בקורס אחד לאחד!!!"

בהמשך אחד המגיבים מעלה את המילה "אונס" והנושא נידון קצת, אבל לא מתוך התלבטות מוסרית חלילה, אלא דאגה פרקטית — מה יהיה אם הבחורה תרצה "לנקום" (אתם יודעים איך זה עם בחורות), ותלך למשטרה ותספר להם איזה סיפור – למשל, נו, אתם יודעים, בדיוק את מה שכתוב בהודעה. בשלב זה מגיב המכונה Ezmeer, נציג המרכז, מתערב בדיון ומרגיע ש"יש כללי בטיחות שמאפשרים לבחורה בכל רגע לעצור, כך שזה לא יהיה אונס. ROSO עבר הדרכה מפורטת אצל העורך דין שלנו בקורס".

במילים אחרות, נציג הקורס מאשר שהחניך פעל בדיוק לפי ההנחיות שניתנו לו בקורס — שמסבירות ככל הנראה לא רק איך להתגבר על ההתנגדות של הקורבן אלא גם איך להימלט מעונש.

…

למה זה לא מצחיק/חמוד/זניח בעיניי

בעבר כשקיטרתי על חלאות האדם במרכז לאמנות הפיתוי, התגובות שקיבלתי ממכריי הגברים נעו בין סימפטיה למשתתפי הקורס לבין לגלוג עליהם. סימפטיה — כי כולנו היינו ביישנים מתישהו, כי כולנו מכירים חנונים בודדים, כי להתחיל זה קשה ולהידחות זה עוד יותר קשה, כי קשה לגדול בחברה שלנו לתוך נעלי-ענק שקוראים להן "להיות גבר" ושאתה מנסה נואשות ולא מצליח למלא. לגלוג — כי הדבר הכי פחות גברי שגבר יכול לעשות הוא ללכת לקורס שילמד אותו, עם מחברות ושיעורי בית וסיכומים, איך להיות גבר.

וזהו, שיש לי בעיה גדולה עם הלגלוג הזה. נכון, לפעמים הוא נובע מאי הסכמה לחומר המעוות והסוציופתי שהמרכז לאמנות הפיתוי מלמד, כמו שגם אני מרגישה. אבל לפעמים זה לגלוג הרבה יותר בלייזרי — פשוט בוז לחננות שאשכרה צריכים ללכת לקורס וללמוד את זה. שזה לא בא להם באינסטינקט. שלא יודעים מטבעם איך לרמות בחורות ולהתעלם מרצונן, לבצע מניפולציות, להיות אגרסיביים, להמשיך למרות כל סירוב ומחאה, כמו גברים אמיתיים.

גם עם הסימפטיה אני לא יכולה להזדהות. אני מסרבת לקבל את הארכיטיפ התרבותי הזה של החנון שלא מזיין, החנון חסר הכישורים החברתיים, כאיש הטוב. אתם יודעים על מה אני מדברת. מייקל סרה בנה את הקריירה שלו על הארכיטיפ הזה. זה הבחור שבעצם מגיע לו,  ונשים שלא שוכבות איתו לא עושות בחירה לגיטימית אלא חושפות את הנחיתות שלהן כשרמוטות מטומטמות שרוצות רק מניאקים. וועד סוף הסרט הוא ישיג את הבחורה, בחורה יפה וחכמה ומעניינת למעשה הרבה יותר ממנו, בחורה שתהיה איתו בלי שום מוטיבציה ברורה שלה אלא פשוט ככה, כי היקום הבטיח לו כוס איכותי ביום שהוא ברא אותו בצורת גבר.

תחשבו על הסצינות מתוך סרט האייטיז "נקמת היורמים" שבהן החנונים, הגיבורים שלנו ודמויות ההזדהות, פורצים למגורים של הבנות כדי להתקין מצלמות במקלחות, או כשאחד מהם מתחפש לאחד הספורטאים הפופולריים כדי לזיין את החברה השווה של הספורטאי. ככה מרגישים הבחורים שהולכים למרכז לאמנות הפיתוי. ההגדרה העצמית שלהם כחנונים או לוזרים רק משכנעת אותם שהצדק איתם, וששום דבר שהם עושים לא באמת יכול להיות הטרדה או תקיפה או אונס, כי אלה דברים שרק מניאקים עושים, והם הרי המייקל סרה בסרט הזה.

גברים עם אגו פגוע הם גברים שמנסים לדרוך על נשים כדי להרגיש גדולים יותר. גברים שמפחדים מנשים הם גברים שלא חושבים על נשים כעל בני אדם. בחור שהלך לקורס פיתוי ולא ברח אחרי חצי השעה הראשונה הוא לא מסכן. הוא מסוכן. הוא בחר בחירה — לשנוא נשים באופן אפקטיבי עבורו במקום באופן משתק, לנצל נשים במקום להרגיש שכולם מנצלים חוץ ממנו, להפחיד במקום לפחד. אין לי סימפטיה. אני אולי בדעת מיעוט, אבל אני לא מרגישה שגברים שלא מזיינים הם כזו טרגדיה, בעיה לאומית וחברתית בעלות השלכות חמורות, שמגיעה להם הנחה אינסופית בתחום המוסר. יש לנו בעיות יותר גדולות. למשל אונס.

חברת כרמית הוציאה לשוק שוקולד חדש, ולא ידעה איך ליחצ"ן אותו. למרבה המזל, משרד היח"צ שלה, EDK תקשורת, יודע בדיוק איך למשוך את תשומת ליבן של העיתונאיות במדורי הצרכנות, בנוסף למיני סלבריטאיות נבחרות. ולווט אנדרגראונד מדווחת:

בזו אחר זו מקבלות כתבות שונות (ולא רק כתבות – ד"ק) לביתן, במהלך השבוע האחרון, בדואר, מכתבים אנונימיים בכתב יד ממישהו שנשמע מופרע במקרה הגרוע, או מטריד שרוט במקרה הטוב.

"תסלחי לי שאני ישיר", נאמר בהם, "זה כבר כמה ימים שאני מחפש את המילים הנכונות ולא מוצא. האמת היא שמעולם לא פניתי כך למישהי, אבל בברנז'ה מספרים עלייך שאת מוכנה לנסות דברים חדשים… אני יודע שעדיין לא יצא לנו להיפגש, אבל אני הולך להיות הרבה בסביבה… ראיתי אותך בהפסקת הצהריים ליד המעלית, כמהה למשהו חדש, ומאז אני כבר מדמיין את הפגישה שלנו. לא יכול לחכות. בואי ניפגש על קפה, לצהריים או לפגישה מסוג אחר לגמרי בערב…"
וכן הלאה, עם הפנייה לעמוד פייסבוק אנונימי ליצירת קשר.

בוואלה אפשר לראות את המכתב המלא, שנגמר במילים המעודדות "תזהרי, אם לא תבואי אליי, אני כבר אגיע אלייך".

זה, בכל מקרה, הטיזר. אחרי כמה ימים, הנמענת מקבלת חבילת שוקולד הביתה, ומייל שמסביר ש"המעריץ האלמוני הוא לא אחר מהמוצר החדש [...] חשבנו איך לגרום לך להרגיש קצת יותר מיוחדת בין המוצרים הרבים המציפים את השוק, והגענו למסקנה שאין יותר מחמיא ממעריץ אנונימי".

אלוהים אדירים. אלוהים פאקינג אדירים. היש גבול בכלל למספר הדרכים שבהן זה רעיון גרוע?

בואו נשחזר: בחורה מקבלת מכתב אנונימי בכתב יד. מרימה גבה. כשהיא פותחת וקוראת, מסתבר שזה מכתב מגבר שהיא לא מכירה, שהסתכל עליה בהיחבא במקום העבודה שלה ופיתח אובססיה לגביה. הוא מודיע לה שהוא "הולך להיות הרבה בסביבה" ושאם היא לא תיענה לו מרצונה, הוא יכפה את עצמו עליה. יש לו מגוון פנטזיות מיניות לגביה, אחרי שככל הנראה בירר ושמע רכילות על חיי המין שלה ועל כך שהיא "מוכנה לנסות דברים חדשים". הוא גם חושב שרואים עליה שהיא "כמהה למשהו חדש", והוא רוצה להיפגש איתה "לפגישה מסוג אחר לגמרי". הוא יודע איפה היא גרה.

בשלב זה, המסקנה המתבקשת שהבחורה מסיקה היא: 1. יש לה סטוקר, ו-2. הוא הולך לאנוס אותה, להרוג אותה ולתפור לעצמו שמלה מהעור שלה.

ברצינות. בוואלה מדווחים שח"כ מירי רגב, שקיבלה את המכתב, הלכה איתו למשטרה. ולווט כותבת שכמה מהעיתונאיות שקיבלו את המכתב הזה חוו ימים של חרדה. אני לא מתפלאת. אני אפילו לא רוצה להתייחס לפחד היומיומי של אשה מתקיפה, או לסיכוי הגבוה שחלק מהנמענות עברו כבר תקיפה או סטוקינג או הטרדה או כל התשובות נכונות. כי זה גורם לזה להישמע כאילו החרדה שלהן היא איזושהי בעיה אישית, ולא תגובה הגיונית לגמרי למתיחה המלוכלכת הזו. כלומר, מה עוד אפשר לחשוב על מכתב כזה? מה אתם הייתם חושבים? אולי יש לכם חברים שאוהבים מתיחות, ואז אפשר להניח שזה עוד משהו שהם מנסים לעשות. לי אישית אין חברים כאלה. אם הייתי מקבלת מכתב כזה בימי כעיתונאית, או שהייתי סלבריטאית, או חשופה לציבור בכל דרך אחרת, הייתי מניחה שהצלחתי לעצבן מישהו והוא מנסה להפחיד אותי, אולי מישהו שקשור למשרד יח"צ, לפי השפה הביזארו-שיווקית של המכתב. גם זה לא נעים, ובהחלט היה גורם לי לחשוב בכיוון של הגנה עצמית.

אבל איזה יופי, אחרי כמה ימים מגיעה חבילה של שוקולד ויחד עמה מייל ההסבר, והנמענת, אם היא עיתונאית, מגלה שזו למעשה היתה אמורה להיות פנייה אליה כעיתונאית, במסגרת מקצועית, מאנשים שעובדים מולה. כן! כי בראשיהם המעוותים של אנשי כרמית ומשרד היח"צ, עיתונאי הוא לא איש מקצוע שיש לספק לו מידע ולשכנע אותו לכתוב עליו — הוא עוד סגמנט בקהל הצרכנים המטומטם שצריך לזיין לו את השכל בטריקים של שיווק ויראלי. ועיתונאית, או חברת כנסת, או כל אשה אחרת שקיבלה את המכתב – היא בטוח לא מישהי שצריך להתייחס אליה בהתאם לפעילות המקצועית או הציבורית שלה, היא בחורונת קטנה שרוצה "להרגיש קצת יותר מיוחדת בין המוצרים הרבים המציפים את השוק" (אתם מתכוונים שהנמענת היא מוצר? איזו עילגות, אלוהים), שהרי אם יש דבר שכל בחורה אוהבת אפילו יותר משוקולד, זו תשומת לב גברית. מצד איש זר שעוקב אחריה בעבודה. ומזהיר אותה שלא ייתן לה להתעלם ממנו. וחושב שהיא כמהה לו שילמד אותה תנוחות מיניות חדשות. ויודע איפה היא גרה.

התגובה של כרמית היא, כצפוי, מופת של אי-התנצלות. "כחברה העובדת יד ביד באופן שוטף עם עמותות חברתיות רבות" (מה פתאום מטרידים נשים, אנחנו בחורים מבית טוב), "אם חלילה מישהו נפגע מהקמפיין" (לך תבין אנשים, אה? נפגעים מכל דבר) "כמובן שאנו מביעים את התנצלותנו הכנה".

אה, אז זה בסדר.