אז מצאתי את הלסת שלי מאחורי הספה, ניגבתי ממנה את האבק, חיברתי אותה בחזרה לפרצוף ועכשיו אני מוכנה להגיב באופן רציני (וארוך) לכתבה הזו של רותי סיני שהופיעה אתמול בכלכליסט.

כן, קורא נבון צריך לפקפק מיד באמינות של הכתבה הזו: היא נראית כמו עלילת-דם שמאלנית. הקופאית האתיופית חסרת ההגנה, האברך הברברי שהיה מוכן לדרוס אותה כדי לא לשלם ביציאה מהחניון, ועוד עזב את המקום כשהיא מוטלת מדממת על המדרכה, ועוד שיקר למשטרה; ההתנשאות העדתית של השופט; המאמץ לא "להרוס" לנאשם את העתיד בבית הדין הרבני, באווירת "הם לא מהסוג שהולך לכלא, הם מהסוג שהולך לקרבי"; אלי ישי והרב הראשי לישראל שהתערבו בסיפור, והיד האחת שעשו-לכאורה כל נציגי השררה הימנית והדתית נגד הצדק — הכל כאילו מעוצב במיוחד כדי ללחוץ על כל הכפתורים של הקורא השמאלני, ליצור "אורגיה ליברלית", כפי שהפליץ ידידי צביקה בשור בבלוגו.

לא יזיק להפריד בין תאוות-נקמה אינסטינקטיבית (ובעייתית מבחינה מוסרית) שדורשת להרשיע את הנאשם, לבין השאלה אם מניעיו של השופט היו ראויים או לא ראויים. לא יזיק גם שאול למה עלה הסיפור הזה עכשיו אם פסק הדין ניתן בספטמבר. מן הסתם זה קשור לכך שהשופט המושמץ, משה דרורי, מועמד למושב בבית המשפט העליון — החל מאתמול.

אז יעשה אותו הקורא הנבון? הוא יילך למקור, בעזרת פלאי טכנולוגיית האינטרנט, ויבדוק אם כבוד השופט באמת אמר את הדברים האלה שרותי סיני תיארה, באמת שם את הקשר השבטי שלו עם הנאשם מעל דרישות החוק, באמת חטא בהתנשאות גזענית בלתי מצויה, כפי שאפשר להתרשם מהכתבה.

את פסק הדין המלא ניתן למצוא כאן, וזהו טקסט חזק, מטריד וקורע לב שבהחלט מדבר בעד עצמו, אם כי זה לא יפריע לי לדבר בעד עצמו גם כן.

…

נתחיל בסטטיסטיקות: כן, מתוך 568 פסקאות שמרכיבות את פסק הדין עב-הכרס, חלק נכבד מוקדש למקורות מההלכה היהודית (לא צריך לספור, מספיק לעיין בתוכן העניינים שסיפק השופט). ניחא. אני לא מבינה הרבה במשפט, ולא יודעת כמה סביר השימוש הזה בהלכה היהודית או עצם הדגש על שיקומו של הנאשם בניגוד לדגש על אשמתו. השופט מזכיר גם שהוא כותב דברים אלה בחודש אלול, חודש הסליחות על פי אמונתו, וגם לזה אפשר להתייחס או לא להתייחס.

בפסק הדין מוזכרת רשימת עדי האופי המכובדת שהביאה ההגנה, כולל אביו של הנאשם, שהוא רב ראשי של יישוב ששמו לא מוסגר, והרב הראשי שלמה עמאר ושר הפנים אלי ישי. הבעיה עם השניים האחרונים היא שעל פי דבריהם, הם בעצם לא מכירים את הנאשם, אלא רק את אביו.

הלאה. פסק הדין מביא תיעוד מרתק של הדינמיקה באולם המשפט, החל בעדות המתלוננת לגבי חוויית ההידרסות [כל ההדגשות בציטוטים מפסק הדין -- שלי]:

בהתחלה כשהוא התחיל לנסוע, לפני שהוא התחיל לנסוע אמרתי לו, שנייה, אני זזה, הוא לא הקשיב לי, המשיך לנסוע. צעקתי, בכיתי, אמרתי לו בבקשה תעצור לי, בבקשה, בבקשה, אני רוצה לזוז, הוא המשיך לנסוע. אז לא היתה לי ברירה, התהפכתי על מכסה המנוע. הוא אחרי כמה שניות, לא זוכרת אחרי כמה, בדיוק כשהאמבולנס הגיע והיה בלאגן לידי, מלא אנשים, אז התעוררתי. אחרי כמה שניות נזכרתי מה היה. שאלתי את החברה שלי. החברה שלי באה לבית חולים אחרי העבודה, היא סיפרה לי מה היה, איפה הוא זרק אותי. פשוט יצא מהחניה, החניה ימינה, עשה סיבוב, העיף אותי מהמכסה מנוע שלו לכביש הראשי. אם היה בא איזה אוטו, אני לא הייתי פה. בכיתי לו, התחננתי. לכלב לא עושים דבר כזה.

עורך הדין של הנאשם מנסה בשלב זה לערער את עדותה של המתלוננת, עד שעורכת הדין שלה, עדי דמתי, שאני כלל לא מקנאת בה, אגב, מעירה לו:

ב"כ המאשימה, עו"ד דמתי, "הזכירה" (עמ' 9, ועמ' 10 לפרוטוקול) לסנגור, עו"ד קניג, כי מדובר במסגרת הדיונית של טיעונים לעונש, כאשר אין מחלוקת כי המעשים המפורטים בכתב האישום המתוקן נעשו, כפי שהודה בכך הנאשם.

אחר כך מעודד השופט את הנדרסת הנסערת והמבולבלת לשמוע את התנצלותו של הדורס, ותוך כדי כך מעודד את הדורס להתנצל בפניה.

בשל חשיבות העניין בעיני השופט דרורי, הוא מביא את הפרוטוקול המלא של הסצינה בפסק הדין:

הנאשם: גברת…, אני כבר מאותו יום שזה קרה, מאותו יום שאת מדברת על איזושהי טראומה, אבל הטראומה שאת מדברת עליה אני לא חושב שהטראומה שאני חוויתי בתור אחד שנוצר לסיטואציה שגרמה לאבד איזשהו שיקול דעת מכריע, גם כאדם דתי, גם כאדם אנושי, גם כאדם תרבותי, יכולתי לסגור את אותם 5 דקות קריטיות, ולא קשור לאונס [??], ולא קשור למה שעברתי במשך השנתיים, לי באופן אישי, למשפחה שלי, לילדים הרכים שלי שסבלו כתוצאה מהמעצר, ללא שום קשר לזה, בלי שום קשר לזה, גם אילולא הדברים האלה, המציאות הזאת, שדיברנו כמו שיח אילמים, [...] אני אומר לך גב' [המתלוננת], תני לי לצאת, אני אחזור, אני אשלם. התעקשת, אני לא מאשים אותך, כי יש בוס מעלייך, שאילולא שהיית נותנת לי לצאת .

ת. ניסיתי גם לעזור לך אם אתה זוכר, אמרתי לך מה לעשות שיהיה לך יותר פשוט.

הנאשם: את צודקת, את צודקת במאה אחוז. אבל באותו יום היה מסיבת נישואין זהב של אבא, אבא אצלנו זה קודש קודשים, והיה עלי מוטל כל הכנס הזה, זה כנס של 500 איש, כל המערך הלוגיסטי אני הייתי צריך לעשות, הכל היה על כתפי, ויעידו אחים שלי שאני זה שהיה צריך לסדר את הפרטים הקטנים, ואני צריך להגיע עוד להתלבש ולהתרחץ ולקחת את הילדים, ואני תקוע, אחרי שאני עושה קניה ארוכה של שעתיים, ואני מגלה שהארנק לא נמצא, ואני אומר לך,גברת…

עו"ד דמתי: אדוני אני מצטערת, זאת לא התנצלות, זה הטחת האשמות במתלוננת, אני לא מוכנה שהיא תעבור את זה. זאת לא התנצלות .

כ.ה. דרורי: הוא לא אמר שום דבר, הוא אמר.

עו"ד דמתי: הוא מספר על המצוקה שלו, והוא כבר מעורר את … איזה מן דבר זה, זאת התנצלות ?

[...]

כ.ה. דרורי:גברת … [המתלוננת] את מרגישה שאת בלחץ ?

ת . קצת, כי זה גם לא. הוא לקח אותי עם האוטו שלו, הוא זרק אותי בכביש הראשי, יכולתי למות שמה, יכול איזה אוטו לדרוס אותי. הוא כל הזמן מדבר עליו, על כמה שהוא ממהר, כמה שהוא זה, מה עם החיים שלי, אני לא בנאדם ? כלב לא זורקים ככה, כלב. אולי חשבת שאני לא אתלונן, אולי חשבת שאני סתם ככה ?

הנאשם: גב' … אני לא נכנס עכשיו לגוף הטענות, לכן יש עו"ד שהוא יעשה את הדברים האלה. אני רק רציתי, וגם התחננתי לקצינה שתפגיש בינינו.

כ.ה. דרורי: אדוני מה אתה רוצה להגיד לה ? אדוני זוכר מה שכתוב בחוצבה [צ"ל: בהלכות תשובה] של הרמב"ם ? צריך לפייס את חברו עד שחברו יתרצה, אתה לא פייסת אותה בכלל. תדבר איתה, נו, תגיד לה מה אתה רוצה להגיד לה.

הנאשם: אני מתנצל, אני מתנצל בכל לשון של בקשה, תסלחי לי, ואני רוצה שכולם ישמעו שאת אומרת שאת כמו שדיברת, שאת סולחת .

[...]

ת . אני רק רוצה לשאול אותך שאלה, מה הרגשת כשלקחת אותי עם המכסה מנוע וזרקת אותי ברמזור האדום, מה, איך הרגשת באותו יום ?

הנאשם: זה העו"ד שלי.

כ.ה. דרורי: לא לא, היא שואלת אותך. [...] היא שואלת אותך, איך אתה מרגיש שבן אנוש נוסע על מכסה המנוע שלך, ואתה במקום לעצור ומיד ולפתוח את הדלת ולתת לה לרדת, המשכת לנסוע אפילו חצי מטר, זה מה שהיא אומרת, תענה לה על הדברים האלה.

הנאשם: עוד פעם, זה מעידה חד פעמית שהייתה לי, יום שחור, יום שחור מבחינתי, יום שהוא היה לחוץ מבחינתי, היה לי מצב שלא הפעלתי שיקול דעת, זה התשובה בגדול. אני לא יכול להיכנס לפרטים, כי ברגע שאני נכנס לפרטים, את זה עשיתי עם הקצינה שעות מרובות, כשאני נכנס לפרטים אז אני נתקע עם העובדות . אני לא יכול. רק אני אומר דבר אחד מאוד פשוט, אני מתנצל, אני מרגיש שעשיתי דבר שהוא סותר את אורחות החיים שלי במשך 26 שנה שאני חי בהם עלי אדמות . אני מתנצל, אני מצטער, אני לא יודע למה הגעתי למציאות כזאת, אין לי שום הסבר רציונאלי למה הגעתי למציאות שנסעתי אם זה אפילו 0 קמ"ש, בו בזמן שאדם נמצא על מכסה המנוע שלי. אני לא מתייחס למהירות, אני לא מתייחס לחשש אם זה תיפול שערה משערות, לא נכנס. אני לא יודע למה עשיתי את הדברים האלה. אני מבקש שוב פעם את סליחתך, והלוואי שהצער שיש לי כלפייך יהיה גם ביני לבין המקום, בדברים של חרטה.

כ.ה. דרורי: מה את אומרת עכשיו גברת… [המתלוננת]?

ת. אני לא יודעת מה להגיד.

כ.ה. דרורי: אז אני רוצה לשאול אותך שאלה. הגמרא אומרת, גם בהלכות [תשובה של] הרמב"ם, שחוץ מכל האדם שצריך לפייס אותו, אם אדם משאיר נזק, הוא צריך לפצות אותו. היא אומרת שהיא לא עבדה פה 24 יום. אתה מוכן, ללא שום קשר למשפט הזה, אתה מוכן לשלם לה את השכר שלה של 24 יום ?

הנאשם: כל אגורה שהיא תבקש היא תקבל בו בזמן שהוכח שהנזק שנגרם לה כתוצאה מאותו אירוע.

[...]

כ.ה. דרורי: טוב, תראי, אני לא רוצה ללחוץ עלייך כרגע. את יכולה לחשוב על מה שהוא אמר. את רוצה עכשיו להגיד לו שאת מסכימה לסלוח לו, את לא רוצה, כל מה שאת רוצה. את רוצה לקחת את מספר הטלפון ולדבר איתו בטלפון מחר מחרתיים. כל מה שאת רוצה את יכולה לעשות, אף אחד פה לא מכריח אותך מה לעשות . אבל אני אומר לך שהסיכוי שאי פעם תיפגשו ביניכם, חוץ מדרך בית המשפט, הוא קטן מאוד. אם את רוצה עכשיו להגיד לו משהו מהלב שלך, תגידי. אם את לא רוצה להגיד – אל תגידי. את רוצה לחשוב שתי דקות, תגידי אחרי שאת חושבת .

ת. אני לא יודעת, אני לא הייתי בבית משפט אף פעם, ולא עמדתי ככה ודיברתי כל כך הרבה. אני לא יודעת מה להגיד, אני לא יודעת מה להגיד לכם. אני מאוד כועסת עליו על מה שהוא עשה, מאוד מאוד כועסת, אבל אני לא רוצה גם לפגוע בבנאדם, יש לו ילדים, אשתו הייתה בהריון לפני שנה בערך, היא באה אלי בהריון, אני לא רוצה לפגוע בו, אני לא רוצה שהוא ילך לכלא לכמה שנים טובות, אני לא רוצה, לא רוצה, פשוט אני רוצה שכולם ידעו. יכול להיות שהוא עשה את זה בגלל שאני אתיופית, יכול להיות . בגלל שזה שכולם יבינו שאנחנו גם בני אדם, גם בשבילנו יש חוק. אני בטוחה בזה שאם הייתה מישהי ישראלית הוא לא היה עושה את זה. זהו. אני לא יודעת מה להגיד.

כאן מחליט השופט לעודד את הנאשם להסביר שכמה מחבריו הטובים ביותר אתיופים:

כ.ה. דרורי: מר… [הנאשם] שמעת, כמו שהיא נעלבה בעניין הזה שהתייחסת אליה וכל זה, האם אתה רוצה להגיד לה דבר שהוא מאוד חשוב, לי לפחות, שכל מה שעשית שם בכלל לא קשור להיותה אתיופית, או לזה שאתה מתייחס מלמעלה למטה לעבר אתיופים. לכן, היא בתחושה שהיא, לכן היא השתמשה בביטוי חמור מאוד. אני מעט מאוד שמעתי אנשים שאומרים: 'התייחסו אלי כמו אל כלב'. זה תחושה מאוד קשה שלה, ועל זה אני חושב שאתה צריך לדבר איתה מלבך, ולהגיד לה מה באמת, איך אתה מתייחס אליה, איך אתה רואה אותה בתור בנאדם, תגיד לה, אתה, ביוזמתך, מה שאתה רוצה להגיד.

הנאשם: גב'… [המתלוננת] אני חס וחלילה הנחיתות הזאת של העניין של גזע זה לא קשור. אני לוקח את כל האשמה עלי. אני כבר הקדמתי, היה לי יום גרוע, וזה שאת היית באותו מקום זה מקרי לחלוטין, [...] מבחינתי, את היית מקרית לחלוטין באותו מקום, ובלי שום קשר למראה, ובלי שום קשר למה שאת מתארת וזה. את זה תוציאי מהלב שלך, כי אני כאדם דתי, התורה מחייבת לקרב את האנשים הזרים, לקרב את האנשים שהם לא רגילים. אם זה דוגמא קיצונית של יתום, אלמנה, כל אדם שיש לו משקע. על אחת כמה וכמה, שאת, ברוך השם, רגילה לחלוטין. אני לא מבין למה את מרגישה שיש לך איזשהו זהות . ברוך השם אתם נורמאליים ורגילים בחברה הישראלית . זה טעות שאני לא יודע למה היא השתרשה לך. אבל זה, היום הזה אני לוקח את כל האשמה על הכתפיים, על הכתפיים הצרות שלי. בשבילי אותו יום היה יום שחור מבחינתי.

כ.ה. דרורי: תשקלי את מה שהוא אמר. עכשיו אם קשה לך, אם את רוצה לשבת, את רוצה לשתות מים ולחזור עוד כמה דקות . את רוצה לצאת החוצה ולחשוב על הכל ולחזור בעוד כמה דקות ?

ת . כן.

כ.ה. דרורי: ולהגיד לי מה את חושבת אחרי שתחשבי, בסדר ?

ת . כן.

כ.ה. דרורי: אתה רוצה עוד להגיד עוד משהו שיהיה לה על מה לחשוב שהיא תצא ?

הנאשם: כן. אני רק רוצה להגיד לך שאני רם [צ"ל: ר"מ = ראש מתיבתא] בישיבה, שיש לנו 3 אתיופים בשיעור שלי. זה שיעור ג' עם גילאי 17.

כ.ה. דרורי: תסביר לה מה זה רם [ר"מ], היא לא יודעת . [...]

הנאשם: היחס שלי אליהם – הם כאילו הילדים שלי, בגלל אותה סיבה שהם תמיד מדברים על הנקודה הזאת, שהם מרגישים לא רגילים. אני דאגתי להם לישיבות קבועות, [...] את יכולה לדבר עם האמהות באותה שפה שלך, ותשמעי רק מתוך הנימה של האמא, כמה הם אוהבות אותי וכמה הם מעריכות אותי, לא כאדם, אני לא מדבר כדמות תורנית אלא כאדם שעוזר להם ותומך בהם. אז את מדברת על איזושהי הרגשה בגלל צבע, בגלל גזע, בגלל זה. זה טעות! ותחשבי על זה שאני כל יום נפגש עם 3 ילדים אתיופיים, שבמקרה הלא רחוק הם יכלו להיות אחים שלך, אחים שלך הקטנים, שאני מלמד אותם, ואני מוסר את נפשי עליהם יום יום, שעה שעה, שהם יגדלו והכיוון שלהם יהיה כיוון תורני, וכיוון מחשבתי, לפי איך שאני מאמין בערכים התורניים שלי. אז זה מה שרציתי להגיד, תיקחי את הדוגמא, תיקחי ותציירי אותי כל יום עם 3 כאלה, שהם כאילו האחים שלך, יושב ומלמד אותם ומשקיע שעות על גבי שעות, וגם דואג לעתיד שלהם. אני לא רוצה להתגאות, אבל גם דברים מבחינה כלכלית, אם זה חליפות, אם זה כובעים, שזה לא חובתי. שוב פעם, אני רוצה להגיד לשופט, כל סכום שהיא תבקש היא תקבל, אם היא תרגיש שזה מה שיגרום לה.

כ.ה. דרורי: לא לא, היא לא ביקשה. אתה רואה, אתה מכניס דברים שהיא לא אמרה. היא לא דיברה על כסף, לה יש בעיה של תחושה פנימית . אני בסך הכל דיברתי, מצד עצמי. אל תכניס לה דברים. היא לא באה לפה בשביל כסף, היא באה לפה בגלל התחושה הקשה שלה, אתה שמעת אותה. היא לא הגישה נגדך תביעה אזרחית, היא לא באה בשביל כסף.

הנאשם: אם זה יעשה לה טוב אני מוכן לעשות הכל. אני ביקשתי את הסליחה, את המחילה, רק תדעי שזה מעומק הלב. את יכולה לשאול אפילו את אשתי, כמה רחמן אני. אני לא צריך להעיד על זה, אבל כמה טוב לי [צ"ל: לב] יש לי כשאני רואה אדם כשהוא נכשל או נחלש, מכל הבחינות. אז על אחת כמה וכמה שאת נמצאת במקום עבודה שבו את מקבלת סכום מינימאלי, ואת זה אני גוזל לך, את זה אני יכול חס וחלילה לערער את כל היציבות, שהרי אילולא הייתי הולך בלי לשלם, יכול להיות שהבוס היה מפיל עלייך את כל האשמה. סליחה ומחילה עוד פעם.

כ.ה. דרורי: את רוצה לצאת עכשיו להפסקה לכמה דקות ?

ת . כן.

ואחרי ההפסקה:

כ.ה. דרורי: תודה רבה לך. מה את רוצה להגיד ?

ת . אני סולחת לו, באמת אני סולחת לו, באמת . תשתדל לא לעשות דברים כאלה. אתה יודע, יכולתי לעמוד באותו יום, היה בא איזה, מלא משאיות עוברות בכביש הזה, זה שם ליד השוק, יכולה לבוא איזה משאית אחת ולדרוס אותי, יכולתי למות . אני רציתי לשלוח [צ"ל: לסלוח] לך, אבל העצבנות שלי לא נתנה לי. באותו יום, אשתך באה ובכתה לי. ועכשיו, איך שאתה אומר את זה – אני מאמינה לך, באמת, אתה אומר את האמת. אתה אומר את זה מכל הלב. אני מאמינה לך, ואני סולחת לך.

הנאשם: תודה רבה לך.

כ.ה. דרורי: תודה רבה. העדות שלך מאוד חשובה, ומאוד חשוב שבאת לבית משפט, תודה רבה לך.

הנאשם: תודה רבה.

…

זהו, תם הטקס הקטן הזה של קירוב לבבות וקיבוץ גלויות שתיזמר השופט דרורי. אני אישית מוחה דמעה של התרגשות פטריוטית, אבל אדם ציני ממני ייזכר, אולי, בביטוי "אונס שני", שמשתמשים בו מדי פעם כדי להעיר את החוויה האלימה שעוברת נאנסת שנחקרת על ידי המשטרה ובבית המשפט. אותו אדם יעיר, אולי, שהשופט בעצם ניצל עד תומם את כל היתרונות שהעניק לו המעמד, והעניק לו התואר, והעניק לו צבע העור שלו, והעניקו לו הרב הראשי שלמה עמאר ושר הפנים אלי ישי, וגהר עם כל כובדה של הכרס הקולקטיבית הלבנה הגדולה הזאת על גופה הצנום של הקופאית שנדרסה כדי שתגיד שהיא סולחת, וכך תשחרר במו ידיה את האיש שכיוון אליה מכונית ולחץ על הדוושה.

אדם ציני כזה הוא עורכת הדין של המתלוננת באת כוח המדינה [תודה על התיקון], שחשבה לאחר מעשה על מה שקרה ומה משמעות העניין עבור השופט ועבור הזכויות של הנדרסת, והגיבה:

ב"כ המדינה, עו"ד עדי דמתי, עוזרת ראשית לפרקליט מחוז ירושלים (פלילי), מסרה הודעה לבית המשפט, לאחר הדיון האמור, ולאחר שהגיע לידיה הפרוטוקול המוקלט (בשל איחור בהגעת הפרוטוקול, הודעת המדינה, נמסרה ביום 27.8.07), בזו הלשון:

"בהתאם לדיון שהתקיים ביום 12.7.07, ולהחלטת בית המשפט, המאשימה מודיעה לבית המשפט, כי היא עומדת על עמדתה כפי שהובאה בדיון הנ"ל.

המאשימה מבקשת מבית המשפט, כי במתן החלטתו, יעניק משקל מוגבל להליך הגישור הבלתי פורמאלי שהתקיים באולם בית המשפט. זאת מן הטעם, שבשיחות שקיימה הח"מ לאחר הדיון, התברר לה כי המתלוננת פעלה מתוך תחושה כבוד עמוקה לבית המשפט, ועל כן חשה עצמה מחויבת לשתף פעולה בהליך שהתקיים בפורום שאיננו הולם את הסיטואציה, ללא הכנה נפשית והבנה אמיתית של זכויותיה וחובותיה".

…

אבל השופט לא מוכן לוותר על סצינת הקתרזיס שלו. בעיניו, מה שקרה שם היה רגע של חסד למתלוננת ולעדה ממנה היא באה:

לא יהיה זה מיותר לומר, בהקשר זה, כי בנוסף לעצם האירוע של נסיעת הנאשם ברכבו ישר לכיון המתלוננת, אשר "הגיעה" למכסה המנוע של רכבו של הנאשם, ולאחר מרחק קצר נפלה ונחבלה, חוותה המתלוננת פגיעה נוספת, נפשית ורגשית. היא הסבירה, כי חשה כאילו הנאשם רואה בה "כלב", ואף הוסיפה, כי תחושה זו נבעה מכך, ששיערה שהוא עושה כן עקב היותה ממוצא אתיופי.

421. בעניין זה, ייאמר לשבחו של הנאשם, כי הבין הוא מיד את הבעיה, וסיפר לה, בהרחבה, על כך שבכיתה שבה הוא מלמד, יש לו תלמידים יוצאי אתיופיה (ואף השתמש בדימוי אנושי, "לקרב" את הנושא אל המתלוננת, ואמר לה שהם יכולים להיות האחים שלה – כמצוטט לעיל בפיסקה 47, בעמ' 34). הוא אף ציין עד כמה הוא דואג להם, כולל: קניות כובעים וחליפות (שם). [...]

424. אני חושב שאם תתאר המתלוננת אי פעם, במבט רטרוספקטיבי את חייה בישראל, כי אז המאורע המכונן של חייה, שבו היא התקבלה סופית לחברה הישראלת, כשווה בין שווים, הוא הדיון בפניי. היא החלה את דבריה בהיסוס, בתחושה כי היא אינה נחשבת, ואדם בעל רכב (הנאשם) נהג כלפיה והתייחס אליה, כאל כלב. בהדרגה, נוכחה המתלוננת לדעת, כי שופט מקשיב לכל הגיג מדבריה, שני עורכי דין פונים אליה בנימוס, ולבסוף, גם מי שפגע בה, מתנצל בפניה, ומביע כבוד לעדה האתיופית, ממנה היא באה. אותו אדם, גם מוכן לפצותה, כספית, על נזקיה.

425. אני משער כי בדקות המעטות, בהן שהתה המתלוננת בהפסקה, ועשתה "חושבים", היא הבינה את השיפור העצום במעמדה החברתי בין תחילת הדיון לסופו. על כן, לאחר ההפסקה, אמרה המתלוננת, ללא חשש, כי היא סולחת, וזאת גם לאחר ששוכנעה כי התנצלותו של הנאשם ובקשת הסליחה שלו היא "מכל הלב", ולכן אמרה לו: "אני מאמינה לך, ואני סולחת לך" (מצוטט בפיסקה 48 לעיל).

בסוף פסק הדין, לאחר עוד כמה הררים של פלפולים, השופט דרורי חוזר ומדגיש את הרגע המרגש שחווה, שחשיבותו גבוהה יותר מאשר שיקולים משפטיים קרים לגבי המקרה, כמו אלה שהעלתה עורכת הדין של המתלוננת.

עבור השופט, נראה שהדריסה הזו היתה כמעט דריסה מבורכת, דריסה שהאל גרם לה כדי ליצור את הסצינה המרגשת הזו בבית המשפט שבה התאחדו מרוקאי ואתיופי באחווה כל-יהודית של דורס ונדרס:

525. מנקודת מבטה של המתלוננת, ניתן לומר זאת: המתלוננת, כחלק מיהודי אתיופיה, אשר גיאוגרפית היו מנותקים מתפוצות ישראל השונות, במשך שנים רבות, חשה ברמ"ח אבריה ובשס"ה גידיה, את היותה יהודיה, ואת זיקתה העמוקה לבורא עולם. לא בכדי, קישרה המתלוננת, בין סליחתה שלה, כלפי הנאשם, לבין כך שאלוקים הוא הסולח. ואלה היו דבריה (הובאו בפיסקה 43 לעיל):
"אין יותר גדול מאלוהים, גם אלוהים סולח, יכול להיות שכן".

526. אם יש צורך בהוכחות נוספות לזיקה הפנימית, העמוקה, בין היהודים בכל אתר ואתר על פני כדור הארץ – כאשר העדה היהודית האתיופית, היא חלק בלתי נפרד מעם ישראל – קיבלנו הוכחה זו, בדרך שבאה לידי ביטוי בסליחתה של המתלוננת, כאמור לעיל. [...]

528. מעמד ההתנצלות ובקשת הסליחה של הנאשם, והיענותה של המתלוננת לבקשתו, באומרה כי היא סולחת לו, כמו האל, היא, בעיניי, רגע ייחודי, אפוף הוד ושגב, שמעטים מאוד כמותו היו באולמות בית המשפט.

זה הטקסט. ועכשיו תשפטו אתם.

היום התפרסמה בכלכליסט כתבה שלי על סקראץ', סביבת פיתוח תוכנה לילדים שמלמדים עכשיו גם בבתי ספר בישראל. בכתבה הייתי צריכה להיות מאוזנת ומעונבת, אבל בבלוג שלי אני יכולה לכתוב את דעתי האמיתית על התוכנה, כדלהלן:

סקוויייייייייייייייייייייי זה כזה חמוווווווווווווווווווווד!!1

רגע של נוסטלגיה: כשהייתי קטנה והתחלתי ללמוד בייסיק מהחוברות הזכורות לטוב של "מחשבת", גיליתי כמה דברים.

1. תכנות זה קסם. מדמיינים משהו, מוצאים את המילים הנכונות, אומרים אותן, ואז זה קורה.

2. אתגרים בתכנות הם מסוג החידות  שהכי כיף לפתור, כי לפתרון תמיד יש הגיון פנימי מושלם.

3. כל תוכנה שכותבים היא צעצוע שאפשר לשחק איתו לנצח — להוסיף דברים, להוריד דברים, לשנות את הצבע של הרקע. וגם כשעוברים הלאה אפשר לחזור ולשלב את התוכנה הקודמת בצעצוע החדש.

בקיצור, זה היה תחביב מאוד יצירתי ומספק, ונדמה לי שילדים היום, עם כל ההתערות שלהם בטכנולוגיה, לומדים הרבה פחות לתכנת. בגדול זו התפתחות היסטורית מובנת וטבעית: באייטיז, גם מערכת ההפעלה של המיינסטרים היתה כמו היתה שלדה גלויה של מכונית, שכל משתמש הכי קז'ואלי בה היה צריך לדעת לחזק את הברגים. היום יש הרבה יותר שכבות של ריפוד וקפיצים מסביב, ממשקים גרפיים והפשטה. עוד הבדל הוא שבאייטיז, עם קצת ידע בתכנות יכולת ליצור תוכנות שמזכירות את התוכנות המסחריות. היום המרחק בין תוכנה שילד יכול לכתוב את הקוד שלה בעצמו לבין המשחקים שהוא רגיל לצרוך הוא די ענק.

אבל אם עדיין רוצים לאפשר לילדים לתכנת, יש דרכים לעשות את זה, בעיקר אם מוותרים על הקונספט של הקלדת שורות קוד כמשהו קדוש (הרי גם Print "Hello, World!" מייצג די הרבה הפשטה מהאפסים והאחדות של המכונה).

כאן נכנסת סקראץ'. התוכנה מזכירה קצת את סביבת הפיתוח של פלאש, למי שמכיר — שמים אובייקטים מצוירים בחלון ואז מוסיפים להם קוד שיגיד להם מה לעשות. זה כבר טוב, כי הילד מגיע ישר לרמה שהוא מתעסק בגרפיקה ובווידאו. בנוסף, כאן לא צריך לכתוב את הקוד, הוא מופיע בצד בתור שורה של בלוקים. צריך לגרור אותם ולסדר אותם בסדר הנכון.

שימו לב שעם כל הגרפיות החייכנית הזו, זו לא לומדה שמדמה תכנות. זו באמת סביבת פיתוח. אין הגנה אמהית על הילד מפני המציאות האכזרית של הלוגיקה. הספרייטים המצוירים על המסך לא מנחשים לאן הילד התכוון שהם יילכו. הוא צריך ללמוד להכיר סדרה של פקודות, וגם אם/אז, לולאות, משתנים ופונקציות, ולהחליט כל פעם אילו מהם נדרשים באיזה סדר כדי שהתוכנה תבצע את מה שצריך לבצע כרגע. אם התוכנה מתנהגת בצורה שונה ממה שהוא התכוון אליה, הוא צריך לבדוק בעצמו איפה הוא עשה משהו לא נכון ולתקן את זה.

רק מה, יותר קל לבנות תוכנה כשלא צריך להסתבך עם האיות והדקדוק, בעיקר אם אתה בכיתה ב'. בנוסף, העיצוב הגרפי של הבלוקים עוזר כשהוא נותן רמזים למבנה הלוגי של התוכנה, כמו מין שילוב בין שורות קוד לתרשים זרימה. הלולאות, למשל, "מחבקות" את כל הפקודות שכלולות בתוכן.

בין השאר זה יכול להיות מבוא מוצלח לתכנות בכל שפה אחרת. כשילד שיודע לבנות פרויקטים בסקראץ', יהיה הרבה יותר קל להסביר לו מה זה פונקציה, מערך או תכנות מונחה אובייקטים. זה קצת כמו שיטות Immersion ללימוד שפה זרה — קודם מדברים, שומעים וקוראים, אחר כך לומדים את אוצר המילים והדקדוק.

וזה בקוד פתוח. ויש גרסה עברית לגמרי. וגם יש רשת חברתית כזו שהילדים מעלים אליה את התוכנות שעשו ומגיבים זה לזה.

יכול להיות שבתור צאצאית לשושלת ארוכה של מורים, הגנים שלי מכריחים אותי להתלהב מקונספט חינוכי שמבוצע בצורה מצוינת. אבל באמת, זה יופי של דבר.

עד שיהיה לי כוח לפוסט אמיתי, אני מפנה אתכם לטקסט נשגב שפורסם באתר של "המרכז לאמנות הפיתוי", שהוא, ככל שאני מצליחה להבין, מיצג פמיניסטי-חברתי העוסק בחרדותיו האפלים של הגבר הישראלי ובנקודת המבט המעוותת שלו על נשים ועל העולם.

בטקסט הספציפי הזה, אחד ה"בוגרים" של "קורסי הפיתוי" שמעביר לכאורה אותו ה"מרכז" חולק חוויה משדה הקרב בין המינים. הנה רגע המפתח בחוויה הזו:

לפני שעה יצאתי לעשות כמה סידורים ליד הבית. בדרך חזרה, כשאני הולך ברחוב, אני רואה בחורה ממש חמודה יושבת באוטו שלה. חשבתי לעצמי איזה כוסית והמשכתי ללכת. אחרי משהו כמו 10 מטר עצרתי רגע וחשבתי לעצמי שאני חייב לעשות משהו.

הסתובבתי, היא עדיין ישבה באוטו, החלטתי שאני נכנס לה לאוטו ומתיישב לידה. קיבלתי פחד מטורף אבל החלטתי שאני עושה את זה.
מתקרב אליה לאוטו ונכנס! הבחורה מסתכלת עלי בשוק ולא יודעת מה להגיד! אני אומר לה:
"..קרה לך משהו? את לא רגילה שבחורים מתחילים איתך..?"
היא מתחילה לגמגם: "..לא, מה, איך, אני פשוט לא רגילה," ועוד כמה בלבולי שכל…
אני עדיין קצת רועד אבל מרגיש שזו אחלה הזדמנות, ואומר לה "..טוב אז תתרגלי, כשאני רואה מישהי שמוצאת חן בעיניי אני פשוט ניגש, לא משנה איפה היא תהיה.." מן משפט גבורה כזה.
היא התחילה קצת להתרכך. ליטפתי לה קצת את הרגל ואמרתי לה שאין לה מה לדאוג ושאני לא מסוכן. היא חייכה והתחלנו לדבר.
אחרי משהו כמו רבע שעה, ביקשתי טלפון. נתנה לי בלי בעיה, אני מרגיש שכל השיחה היא עדיין קצת בהלם ממני וזה פועל לטובתי.

מה אין כאן? הפחד, הדחיפות, המשיכה אל האויב, הטראומה של עם רודף-נרדף, ההשפלה, הכוח, הכיבוש. בהמשך הסיפרו הוא כמובן נועץ בבחורה את דגלו, אחרי שהסביר לה מי כאן השולט. זה מזעזע. זה נפלא. נשגב, כאמור.

אבל, במקרה שקראתי לא נכון את כל העניין, ומדובר בקורסים אמיתיים שמועברים לאנשים אמיתיים, וזה סוג התכנים שמועבר בהם, אזי אני חייבת להגיד שזה נורא שהמרכז מעודד אנשים להתנהגות כזו, שיכולה להביא לאלימות ולפגיעה של ממש בנפש.

כי לו אני הבחורה הזו ולוזר מתועב כזה פורץ אליי לאוטו, הוא יוצא משם אחרי עשרים שניות עם אשך אחד פחות ממה שהיה לו כשהגיע.

במקרה הטוב, כלומר אם הוא צ'אק נוריס, זה אומר שנשארים לו חמישה אשכים בלבד.

שבוע טוב. (ותודה לרוסי הכי טוב ever על הלינק.)

טוב, די פוליטיקה. בואו נדבר על משהו מצער באותה מידה אבל פחות חשוב. אני מתכוונת לסרט החדש של "סטאר טרק". מכיוון שכולם מדברים עליו ומכיוון שאתם הכי אוהבים אותי כשאני קוטלת דברים, נראה שיש עניין לציבור בביקורת שכתבתי על הסרט באיזה פורום מיד אחרי שהיה לי האי-כבוד והכאב הפיזי והנפשי הרב לראות את הטרום-בכורה.

לפני שאתם שואלים — אני לא טרקית ולא לא-טרקית. לאורך ילדותי ראיתי חלקים נכבדים מהסדרות. נותרה לי חיבה נוסטלגית לסדרה המקורית ושום יחס מיוחד לכל מה שבא אחר כך. כך שכל אלה שנהנו ושחושבים שבאתי לסרט בלי להבין מספיק בחומר/עם עודף ציפיות/בגישה הלא נכונה — תהיו בשקט, ותתביישו לכם.

אני מעתיקה לכאן את הפוסט בלי שינויים אבל בתוספת אילוסטרציות.

…

ראיתי את "סטאר טרק" ועכשיו אני טפשה יותר.

חלקית זו אשמתי: באתי עם ציפיות גבוהות יותר מאנשים אחרים כנראה. כלומר, לא ציפיתי לגלקטיקה או פיירפליי. לא ציפיתי לסרט משובח, חכם או מורכב. אבל כן ציפיתי לסרט מגניב. זו המילה. מגניב.

המכה הראשונה לציפיות הלא ממש מופרזות האלה הגיעה ישר בפתיחה, עם סצינה שבה קפטן קירק האב מציל את הגלקסיה או משהו באקט גבורה התאבדותי בזמן שבנו התינוק נולד על המעבורת שבורחת משם. "הוא לא הולך להגיד עכשיו 'נקרא לו ג'יימס על שם סבא שלי' או משהו, נכון?" לחש לי שותפי לצפיה. השורה הבאה, ניחשתם, היתה "נקרא לו ג'יימס על שם אבא שלך".

כי ככה זה בסרט הזה: אפשר לראות כל קלישאה מגיעה ממרחק קילומטרים, אבל עד הרגע האחרון מחזיקים חזק באמונה שהיא לא באמת תגיע, כי זה לא יכול להיות, בשם האל, לא יכול להיות שהם עד כדי כך טיפשים, לא יכול להיות שמגיע לנו לספוג את המבוכה הזאת בפומבי.

המכה השניה היתה ממש בקטע הבא, כשג'יימס טי קירק הקטן מסתבך במרדף מכוניות היסטרי (הסצינה מהטריילר) ופתאום הרינגטון המוכר של נוקיה (!) מצלצל אצלו בווליום רועם כי ההורים שלו מחפשים אותו או משהו. כי גם ככה זה בסרט הזה: כשהם רוצים לעשות משהו, בין אם זה פרודקט פלייסמנט או רפרנס לסדרה הישנה, אז ביי גוד, הם ימצאו את הדרך הכי מגושמת ומאולצת לעשות אותו.

זה לא רק שהסרט הזה לא כתוב טוב. "לא כתוב טוב" נשמע עדין כזה, מסכן וחף מפשע. הסרט הזה אידיוטי באופן אגרסיבי ואופנסיבי. הוא הכאיב לי. הוא עשה לי רע, ואני נוטרת לו טינה על כך.

מבחינת עלילה הוא נראה כאילו הוא נכתב על ידי ילד בן 11, שחש אהבה כנה לסטאר טרק אבל זה לו הנסיון הראשון בכתיבת פאנפיקשן. וחוץ מזה נגמר לו הריטלין. הוא יודע בערך לאן הוא רוצה ללכת אבל לא יודע איך להגיע לשם. אז הוא כותב:

"אז היה חור שחור! והם הלכו מכות! ואז היתה סופת חלל! ואז הוא נפל על איזה כוכב! והיתה סופת שלג! ודרקון! ומערה! ואז באה עז ענקית! וגנדאלף!"

הילד הזה, אגב, לקח את הדוד החנון שלו כדי שיעזור לו להכניס את כל הרפרנסים הקלישאיים האפשריים מהסדרה, ולקח את אחותו בת ה-13 כדי שתגיד לו את מי מהדמויות המקוריות לזווג ב-reboot האומלל הזה. יש לי כמה מילים להגיד לאחותו, אגב. זוג אקראי לחלוטין.

היתה עלילה. כן, היתה. אבל במקום להתחיל להסביר את כל המקומות שבהן היא היתה מטומטמת, אפשר לסכם ולומר: לא היו כמעט מילה, תמונה או רגע בסרט הזה שלא היו מביכים להכאיב. אין שום תירוץ לדבר הזה — אפילו לא בתור פרודיה קאמפית על סטאר טרק, כמו שתיארו אותו כמה אנשים באינטרנט.

מה שכן, תכול-העיניים שמשחק שם את קירק הצעיר יכול לשחק איתי בקפטן קירק ובת פלנטה אקזוטית מתי שהוא רוצה.

…

עד כאן הביקורת. אני רוצה להוסיף כמה דברים שנאמרו על ידי ועל ידי חבריי במהלך הצפיה ובסופה:

- (כשהדמויות בסרט מדברות על יקומים מקבילים) "ביקום שלנו סטאר טרק היה יותר טוב, נכון?"

- "אני לא רוצה להגזים אבל יש מצב שזה היה הדבר הכי גרוע מאז השואה"

- "אני זקוק למשקה"

- "קאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאן!"

כשהם באו לקחת את הערבים, שתקתי, כי לא הייתי ערבי.

כשהם באו לקחת את העובדים הזרים, שתקתי, כי לא הייתי עובד זר.

כשהם באו לקחת את הפמיניסטיות האנטי-מיליטריסטיות, שתקתי, כי– רגע, שיט.

כן, יש חוק בארץ הזאת נגד הסתה להשתמטות משירות צבאי. (היה גם הרבה שנים חוק נגד קיום יחסי מין אנאליים.) אפשר, טכנית, להפעיל את החוק על מי שנותן טיפים באינטרנט מה בדיוק צריך להגיד לקב"ן כדי להוציא פרופיל 21. אבל פרקטית, החשש לפגיעה בזכות הדיבור של אזרחים תמימים גדול הרבה יותר מהאיום למדינה. גם המשטרה יודעת את זה — בגלל זה היא לא ערכה הרבה פשיטות כאלה עד עכשיו. עד עכשיו. עד שהמיליטריזם במדינה הזאת גאה לרמה כזאת, והמחויבות לדמוקרטיה נחלשה כל כך, שהם יודעים שלאף אחד פשוט לא יהיה אכפת.

ככל שאני יכולה לראות, "פרופיל חדש" היא לא "תנועה שמטיפה לסרבנות", ובטח שעיקר הפעילות שלה הוא לא לתת טיפים לילדים איך לרמות את הקב"ן. היא תנועה שמתעקשת לדבר בפומבי על כמה נושאים שצריכים להיות חשובים גם למי שחושב שכל הפעולות של צה"ל מ-1948 היו מוצדקות ב-100%. כמו זה שהילדים שלנו גדלים עם שטיפת-מוח קרביסטית מורבידית. כמו זה שהמאבק הפמיניסטי בישראל לעולם לא יסתיים עד שנחשוב ברצינות על ההערצה למנהיגים צבאיים. כמו זה שצה"ל סובל מעודף כוח אדם ג'ובניקי. הוא משחרר בקלות לא רק חרדים אלא אוכלוסיות ענקיות של בעלי "בעיות נפשיות" ובעיקר בחורות. ועדיין יש יותר מדי אנשים, וכתוצאה מזה הצבא ממציא משרדים מיותרים ודרכים איטיות לעבוד, כדי להעסיק מחזור-גיוס אחרי מחזור-גיוס של נערים משועממים בהזזת עפרונות.

תיכוניסטים לפני גיוס מדברים זה עם זה כל הזמן על קב"נים, סירוב לשרת מטעמי מצפון וכמה קשה להיראות דתית. המדינה משתפת איתם פעולה בפועל כשהיא משחררת אותם מצה"ל באנחת רווחה. אבל בו בזמן, רשמית, היא מגדירה אותם כבוגדים ומוקצים ומעמידה פנים שהשיח הזה לא קיים. "פרופיל חדש" מנסה לשבור את הטאבו הזה. זה מה שהפך את אנשי התנועה למוקצים מספיק מבחינת המיינסטרים כדי שיהיה אפשר לעצור אותם בלי שאף אחד ימחה יותר מדי. וכמובן בלי רעש בתקשורת, שהלכה לישון עוד בתחילת המלחמה בעזה.

אמיתי סנדי שואל אם נפגין כשיעצרו אותו. הלוואי שהייתי יכולה להגיד שזו שאלה מטומטמת, מוגזמת, קנטרנית. מדינות משטרה לא נולדות ביום אחד. הן מתבשלות לאט לאט. השנאה, הפרנויה והאנטי-דמוקרטיות שגאו פה בזמן המתקפה על עזה לא הולכות ללכת לשום מקום.

טוב, לפחות בטוח שיהיה פה מעניין.

יום עצמאות שמח.

נניח שאתם רואים גבר עומד בפינה בגן שעשועים, בפארק שילדים משחקים בו או בדיזנגוף סנטר איפה שהילדים נופלים מהתחת של הפיל. ונניח שנראה לכם שהגבר הזה לא מסתכל על אף ילד במיוחד, כלומר הוא לא כאן כדי לשמור על ילד. איך אתם מסבירים לעצמכם את התופעה?

- אולי הגבר הזה מחכה למישהו או שהוא לא מרגיש טוב אז הוא עצר קצת בטרם ימשיך ללכת

- אולי נוח לו לשבת כאן

- אולי הוא חושב שילדים זה חמוד

- אולי הוא מרגיש זקן ועייף ועושה לו טוב לראות ילדים מתרוצצים ולהיזכר שיש אנרגיה בעולם

- אולי הוא כותב ספר ילדים או שירי ילדים ומחפש מוזה

- אולי הוא מסטול

- אולי בא לו גם להתנדנד בנדנדה אבל הוא מתבייש

אך לא! לפי התסריטאים של פרק של "CSI" שראיתי באקראי, ובעצם גם לפי כל התרבות הפופולרית האמריקאית שהצמיחה אותם כמו פטריה בין האצבעות של הרגליים, ההסבר היחיד הוא זה:

- הוא פדופיל.

כלומר, האדון לאו דווקא בא לחטוף ילד מהפארק ולבצע בו את זממו, אולי הוא סתם בא להסתכל, אבל הסיבה היחידה להסתכל על ילדים משחקים, לפחות אם אתה זכר, היא גירוי מיני.

וזה לא רק בארה"ב — אני חייבת להיזכר, בעצב רב, בתגובות שקיבל איזה בחור בפורום ישראלי שאני כותבת בו כשהעלה תמונה של ילד חמוד שצילם בתאילנד. "אתה מצלם ילדים? זה לא קצת חולני?" שאלו אותו כמה וכמה אנשים, כאילו אף פעם אנשים לא ציירו ילדים או כתבו על ילדים, כאילו ההישרדות של המין האנושי לא מושתתת ביולוגית על כך שמבוגרים אנושיים יחשבו שפעוטות אנושיים זה חמוד ויפה וראוי לאהבה והגנה.

ואני באמת לא מרבה לרחם על גברים שמתלוננים שמפרשים את מעשיהם בצורה תוקפנית או מינית מדי רק כי הם גברים. כשהם אומרים דברים כמו "אני כבר לא יכול להחמיא לבחורות במשרד על התספורת החדשה", או נעלבים כשאני לא עונה להם ברחוב — אז בו-הו, באמת. העובדות הן שכקבוצה אתם מסוכנים, ואנחנו, כלומר נשים בודדות, מחוקקים, המדינה, כולנו, לא יכולים להרשות לעצמנו להתעלם מזה רק כי זה פוגע ברגשות הענוגים של חלקכם. אבל לאסור על כל המין הגברי לחוש חיבה ורוך כלפי ילדים פן יחשבו שהם פדופילים — זה חולני ומטורף.

במו עיניי ראיתי יותר מאמריקאי אחד מסביר שהוא לא קורא ספרים המיועדים לנוער (למרות שלפחות בתחום הפנטסיה, ספרי הנוער מעניינים בדיוק כמו ספרי המבוגרים) כי הוא מפחד ונבוך להסתובב ליד מדפי ספרי הילדים בחנות, פן יחשבו שהוא פדופיל.

אני תוהה מה הדורות הבאים יחשבו כשיסתכלו על סוף המאה העשרים ותחילת העשרים ואחת ויראו את ציד-המכשפות הזה שכבש את ארה"ב ושמתפשט בהדרגה גם בארצות מערב אחרות. הפוביה האמריקאית מפדופיליים גדולה עד כדי כך שילדים כבר לא יכולים ללכת לשחק בחורשה ליד הבית או לנסוע על האופניים לבית ספר: כל העברה שלהם ממרחב מפוקח אחד למרחב מפוקח אחר צריכה להיעשות ברכב ממוגן. ותיכוניסטיות נעצרות על הפצת חומר פדופילי לאחר ששלחו תמונות עירום של עצמן לחבר בסלולרי.

יגידו, כנראה, שכולנו היינו דפוקים בשכל. אבל זה נכון לגבי כל תקופה.

אתם יודעים מה? שכנעתם אותי. לא, באמת, שכנעתם אותי. אי אפשר להגיד שכשאני טועה אני לא מוכנה להודות בזה. איום פיזי על הבטחון של התושבים באמת מצדיק הפרה מצד המדינה של עקרונות דמוקרטיים והומאניים מסוימים שבימים כתיקונם נחשבים לבסיסיים.

לאור זה, יש לי הצעה שאני חושבת שהממשלה צריכה להקשיב לה. זה די פשוט. זה הולך ככה:

1. הולכים לכתבה הזאת בוויינט.

2. עוברים על 800 הטוקבקים אחד אחד ומסננים מתוכם את אלה שאומרים דברים כמו "למה לעזאזל לפרסם דברים כאלה???", "נמאס כבר מהצדקנות של כמה פוצים", "חייל אחד שלנו שווה יותר מכל עזה ביחד", "שמאלנים מטורפים – אתם עוד תהרגו אותנו" או "למה היא הלכה שמאלה" (בהתייחס לאם העזתית שנורתה עם שני ילדיה לאחר שלקחה פניה לא נכונה כשגירשו אותה מהבית).

3. מאתרים את הכותבים של הטוקבקים האלה לפי כתובת IP (נכון, זה לא מקובל אבל היי — עניין של בטחון פנים).

4. אוספים אותם מהבית ומעבירים אותם למכלאות שיוקמו, לצורך העניין, באזור נאה בגליל.

5. המכלאות יהיו ברמה גבוהה ויכילו את כל מה שדרוש — דרגשים, אבוס, שוקת, אולי גלגל עץ גדול שאפשר לרוץ בתוכו. שערי הכלובים יהיו מאובטחים היטב ואף אחד לא יורשה להיכנס חוץ מהמאלפים.

6. לאחר שהטוקבקיסטים יתאקלמו ויתחילו להתרבות, אפשר לשקול, בהתייעצות עם מומחים לרפואת הציבור, להקים פינת ליטוף שבה תלמידי בית ספר וכדומה יוכלו לבקר ולשחק עם הגורים. הדבר יתבצע בפיקוח צמוד של אנשי מקצוע למניעת נשיכות והעברת מחלות.

7. במתחם יוצבו מספר מחשבים המחוברים ברשת פנימית. ברשת הזו יהיה העתק מיוחד של אתר וויינט שיתעדכן ברציפות בכתבות מהאתר האמיתי ויאפשר טקבוק חופשי.

אני יודעת שאני אישית ארגיש ככה הרבה יותר בטוחה ברחוב ובחיי היום יום.

_____________

אחרי שנים של א-פוליטיות אקטיבית והדחקה אגרסיבית, לא היה לי קשה מדי להדחיק את המצוקה של המלחמה מיד כשהיא נגמרה. אתמול היא נעורה בי מחדש בכל עוזה. לקריאה נוספת: אוי ואבוי ואמא'לה.

או האי! אתם יודעים למה אני לא כותבת? כי נמאס לי מהאינטרנט. המפלצת הזאת אכלה לי את החיים. כלומר, אני עדיין חושבת שזה די מדהים שמשלמים לי כדי לכתוב עליה, ובנוסף פייסבוק וג'ימייל עשו הרבה טוב לחיי החברה שלי. אבל עדיין, שיעור האינטרנט בחיי עבר בהרבה את הרצוי. ומה שמפחיד הוא שהאמירה הזאת, שהיתה נכונה עוד בתיכון (רופא עיניים: "כמה שעות ביום היא יושבת מול המחשב?" אמא: "כעשרים ושלוש"), הולכת והופכת לנכונה יותר כל חודש.

והכי מתסכל: כשפוגשים אנשים, אפילו כאלה שאינם כתבי מחשבים, הם מדברים על אינטרנט. בלוגים. פייסבוק. גט א לייף.

חוץ מכמה מקרים יוצאי דופן שאני דווקא מאשרת. לפני כמה ימים עצרה אותי ברחוב בחורונת עם תיק כתף של הלו קיטי ואמרה לי, בקול הקטן, הענוג והאפרוחי ביותר שאתם יכולים לדמיין לעצמכם, "אני קוראת את הבלוג שלך! אני מעריצה שלך!" זה היה מגניב. מה שעוד יותר מגניב הוא שזאת לא הפעם הראשונה שמזהים אותי מהבלוג. בפעם הקודמת זה היה גבר, ואפילו שווה למראה. אז נה.

בכל מקרה, הבחורונת, שהסתבר שיש לנו חברים משותפים, סיפרה שהיא לא ידעה אם להגיד משהו. אז רציתי לנצל את הבמה הזאת כדי להגיד: אם אתם רואים אותי ברחוב ומתלבטים אם לספר לי שאתם מעריצים שלי, בבקשה ספרו. אני מבטיחה להיות ידידותית. התהילה לא קלקלה אותי. ואם יש לכם מנחות כלשהן לתת תרגישו חופשיים.

כתוצאה מהתקרית עליתי על משהו שלא ידעתי איך לנסח במילים קודם: אני מעריצה גדולה של העניין הזה של לדבר עם זרים ברחוב. באיזשהו מקום זה מגדיר חברה — ככל שאתה מרגיש חופשי לפצוח בשיחה עם זרים, וככל שגדול הסיכוי שהם יענו לך בחביבות, כך אתה חי בעולם יותר אוהב, נעים ובטוח.

זו אחת הסיבות שאני כל כך אוהבת את פסטיבל החנונים אייקון: תמיד אפשר לדבר בו עם אנשים. האווירה מאוד חמה. וזאת חופשה מהתמודדות עם הפאסון הקריר שבדרך כלל שולט ברחובות תל אביב.

מה שמעניין הוא שגם תל אביבים ברמ"ח איבריהם (לא היברידים חנונו-תלאביבים כמוני) נהנים לקחת חופשה מהפאסון. זה ההסבר היחיד לעובדה שכל ערב פורים הופך את הרחובות לקומונת ילדי פרחים גדולה ורועשת, שבה אנשים מחבקים זה את זה באקראי, בעיקר אם הם עוטים תחפושות גדולות ופרוותיות.

אני חשה שהפוסט הזה לא קוהרנטי ומוטרדת מכך שהוא לא עומד בסטנדרטים שהצבתי לעצמי. מצד שני, יש בו תמונה שמתעדת את החיבוק הכי גדול, כחול וצמרירי שקיבלתי בשנים האחרונות.

חברים, אתם חייבים להפסיק להבטיח לי סרטים מתוחכמים ונושכים שמתגלים בסופו של דבר כעוד רכרוכיאדה הוליוודית. אני מאבדת את היכולת להנות מקולנוע, והכל בגלל הציפיות המוגזמות שאתם מעוררים אצלי. אולי הצילום של הסרט מתוחכם ואולי הסטיילינג שלו מוצלח, אבל אם הסיפור חלש וקיטשי, מה זה עוזר לי?

אני מדברת ספציפית על "פרוסט/ניקסון". כאילו… כן. מבדר. נחמד. היו רגע או שניים חזקים. אבל מלבד הישירות המוגזמת של התסריט (אומרים לנו מה יקרה ואז זה קורה), מפתיע אותי שזה כל מה שהצליחו לעשות עם חומר כל כך מורכב-מרתק-מפחיד כמו ניקסון. בכל פינה הסרט נופל למוסכמה הוליוודית אחרת. ברור שצריך למצוא הקבלה מאולצת להחריד בין הנשיא לשעבר למראיין שלו, ברור שנראה בסופו של דבר את לבו הרך, ברור שהמראיין ייקח את עצמו בידיים בדיוק בדקה התשעים. הכל צפוי, הכל לא משכנע.

הסרט הזכיר לי איכשהו את "חיים של אחרים" הגרמני, עוד סרט שקיבל תשבוחות על כך שהוא משחזר קטע אפל בהיסטוריה בצורה לכאורה מתוחכמת. מתחת לציפוי הדק מאוד של תחכום (ברמת "הרבה צילומים של אנשים שותקים"), ראיתי בו מלודרמה מטופשת וקצת מעליבה ביחס השטחי שלה להיסטוריה של מזרח גרמניה.

בעיה נוספת שלי היא עם הנסיון של "פרוסט/ניקסון" לקחת את ניקסון באופן אישי. זו בעיה כללית שיש לי עם ביוגרפיות וראיונות של פוליטיקאים. נורא מנסים תמיד למצוא את האדם שמאחורי הדמות, כי זה מה שצריך היום. מי זה ניקסון האמיתי. מי זה ליברמן האדם. איך נראה מוסוליני בפיג'מה. אבל בכל כך הרבה מקרים זה יוצא מזעזע מבחינה הומאנית. ב"פרוסט/ניקסון", לקראת סוף הסרט, התחלתי להתפתל בכורסה באי-נוחות. הסרט רצה שאני אגיד "אוי, הוא הרג הרבה וייטנאמים וקמבודים ובגד בבוחרים שלו ועכשיו הוא עצוב. מסכן קטן".

לא שזה לא מעניין אם ניקסון הרגיש אשם או לא. ברור שיש לזה ערך. אמנותי, היסטורי, כל מיני. אני משערת שבסרט יותר טוב, שמבסס קצת יותר טוב את השנאה לניקסון והסיבות לה (להגיד "וואו, אנשים ממש שונאים אותו!" כמה פעמים זה לא מספיק), הייתי מבליגה על הסלחנות המופרזת הזאת כלפיו ויותר מתעניינת במה שיוצא ממנה.

אגב, כשסרט מזכיר את המונח "עיתונאות צ'קים" (Checkbook Journalism), זה עדיין לא אומר שהוא "עוסק" בזה. לא אם הוא לא אומר על זה שום דבר מעבר. I'm just saying.

מה שכן, הסרט עורר בי חשק עז לראות איזה דוקומנטרי או שניים על ניקסון (ואפילו ממש על הראיונות עם פרוסט), כך שבסופו של דבר יכול להיות שאני אצא חכמה יותר בזכותו.

אין ספק: מספרי התגובות בבלוג הזה מלטפים לי את האגו בדרכים מגונות. מזל שבמקומות אחרים העולם מנסה למחוץ לי את האגו, אחרת הייתי הופכת לבלתי-נסבלת. למעשה היה איזה שבוע כל כך לא נעים שכבר החלטתי, בהשראת "מוסקבה פטושקי", לפתח הומור לוזרים מזרח-אירופי ובעיית אלכוהוליזם כדי להתמודד עם החיים, אבל אז עברה לי הבעסה וחזרתי לצורת ההתמודדות הרגילה שלי — שופינג. אולי בפעם הבאה.

אז "המזימה נגד אמריקה". הבטחתי כאן די מזמן לקרוא את הספר, אבל שכחתי מזה לגמרי, עד שהשבוע מצאתי עותק מושלם בארגז ה-10 שקל של "הנסיך הקטן". עם דברים כאלה אני לא מתווכחת. מה אני אגיד? לקח לי קצת זמן להבין איך צריך לאכול את הספר הזה. בגדול, ואני הולכת להיות פשטנית עד כדי גרימת עוול מסוים לעצמי, עולם הספרות שאחרי 1900 מתחלק לשני חלקים — ספרים שאני אוהבת, וספרים שהמרצים שלי באוניברסיטה היו אוהבים. ספרי מה-אם-היטלר אמורים להשתייך לסוג הראשון, אבל זה דווקא משתייך לסוג השני, יחד עם ספרים שזוכים בפרס בוקר וספרים שמקבלים ביקורות במוסף ספרים של הארץ וספרים שמוצבים בדוכן הכי קרוב לדלת בסטימצקי. נקרא לזה "ספרות ז'אנר" ו"ספרות גבוהה"? נקרא.

הספר הזה איטי, איטי, איטי ומלא הגיגים. במקום שהדמויות יהיו תירוץ להציג את העולם והסיטואציה, כמו שקורה הרבה פעמים בספרות לא-ריאליסטית (לטוב ולרע — אבל זה כבר פוסט אחר), הסיטואציה היא תירוץ לרדת לנבכי נפשן של הדמויות, שמבוססות על משפחתו האמיתית של רות'. כן, גם המשחק בין פיקשן לאוטוביוגרפיה מרחיק את הספר הזה ממה שנהוג להחשיב כמדע בדיוני.

מה קורה אם ב-1940 נבחר לנשיאות ארה"ב נשיא אנטישמי ופרו-גרמני, שחותם על הסכם עם היטלד ומשאיר את ארה"ב מחוץ למלחמת העולם השניה? הרבה נוירוזות של יהודי ארה"ב עולות לפני השטח, זה מה. אמא רות' בניו ג'רזי מתחילה לפחוד מהצל שלה והפטריוטיות העיקשת של אבא רות' הופכת ליותר ויותר מנותקת מהמציאות, כשהגטו הבורגני השלו של היהודים בניוארק, ניו ג'רזי מאיים להפוך לגטו אמיתי נוסח אירופה.

במילים אחרות, זו דרמה משפחתית על יהודים בארה"ב בשנות הארבעים, דהיינו משהו שבא לי לקרוא בדרך כלל רק קצת יותר משבא לי לקרוא על הליבידו המתעורר של גבר ישראלי בגיל העמידה עם טראומות מלבנון. אז למה נשארתי ערה עד ארבע לפנות בוקר באמצע שבוע עבודה כדי לסיים את הספר?

במילותיה של אורחת שלי, שראתה את הספר על שולחן הקפה: "איזה ספר איטי ומשעמם, אבל איכשהו בכל זאת רציתי לדעת מה יקרה". זה חלק מהגדולה של הספר — גם אני רציתי לדעת מה יקרה, כל כך רציתי שאני אפילו לא יכולה להגיד שהיה לי משעמם, למרות העודף ההיסטרי של תיאורים, הגיגים, רשימות מכולת ופרטים לא רלוונטיים (עודף שנראה לי מכוון, אגב, כאילו רות' מאתגר את הקוראים שלו להניח את הספר). גם הדמויות ומערכות היחסים ביניהן מעניינות, אבל גם הפחד המתגבר שלהן מתואר בזהירות מסויגת, ועד סוף הספר אי אפשר לדעת כמה ממנו הוא תגובה לאיום אמיתי שהם מרגישים בשטח וכמה מבוסס על פחדים לא הגיוניים. בקיצור, האם זה באמת ספר על "המזימה נגד אמריקה", או שזה בעצם ספר על פרנויה של מיעוטים, ועל איך היהודים אף פעם לא באמת הרגישו בבית בארה"ב?

כך או כך, זה מעניין, זה חודר, זה רלוונטי. מה שלא אהבתי בספר הוא הצורה שבה הוא פותר את השאלה. לרות' היתה בחירה בין קרשנדו עלילתי מפוצץ בסגנון "ואז היטלר כבש את ארה"ב ואני כותב את הדברים האלה בתור ניצול מחנה הריכוז ספרינגפילד", שהיה מחבר את הספר חזק למסורת ההיסטוריה האלטרנטיבית — לבין סוף מינורי בסגנון "בסוף התברר שלא קרה כלום, ואז חזרתי ללימודים". אני לא רוצה לחשוף את הסוף, אבל למיטב הבנתי, רות' קצת אוחז במקל בשני הקצוות, וזה מעצבן אותי.

כמובן, ייתכן שהוא בחר לא לבחור בכוונה. צריך לזכור שמה שחשוב הוא לא הסוף אלא האמצע, ולא העלילה אלא הפסיכולוגיה של הדמויות, או הסאבטקסט הפוליטי, או משהו. תסלחו לי, אני לא מכאן; איך מגיעים לספרים עם הסוסים המעופפים והצפלינים? בכל מקרה, אני עוד צריכה לעכל את הספר כמה זמן כדי לדעת בדיוק מה הוצאתי ממנו, אבל זה הסימן לספר שהיה שווה לקרוא.