זה מה שקורה כשמתעכבים עם פוסטים: עמית כנעני, עידן מאנקדוטות, יריב חבוט ודבורית שרגל כבר הספיקו להרים גבה על הראיון המגוחך של דה מרקר עם נטלי קרמר, מנהלת קבוצת התוכנה בחברת מודו.

מלבד הערך התזונתי האפסי של הכתבה (במשרדים של מודו "הפרקט בוהק וסלסלות התפוחים בכל מקום משדרות בריאות"), היא פשוט מביעה בוז עוצר-נשימה למין הנשי – ובפרט למיעוט החריג מתוכו שעוסק בתחום גברי כמו הייטק. אבל כמו שכבר אמרתי פעם, אל תקשיבו לי, אני עובדת אצל המתחרים. פשוט תקראו:

ראיונות עם נשים מנהלות מתחום ההיי-טק נוטים להפוך לא פעם למפגש מתסכל במיוחד: אף שמדובר בנשים מבריקות ומצליחות על פי כל קנה מידה אובייקטיווי, הניסיון להוציא מהן אמירה משמעותית ומעניינת משולה להכאה בסלע נטול טיפת מים.

אילו אמירות משמעותיות היו אמורות המרואיינות הכושלות הללו לספק? ובכן:

אשת היי-טק סטנדרטית תרגיש מאוד בנוח לדבר על המוצר, ומאוד לא בנוח לדבר על עצמה

על תקרת הזכוכית היא שמעה, אבל אישית לא נתקלה בה אף פעם

כל ניסיון לדבר על משהו שאינו קשור להיי-טק באופן מובהק נתקל בדרך כלל במשיכת כתפיים קלה ועצבנית

לפי ההערות הללו, אני מניחה שהכתבים רצו לעשות כתבה על היותה של נטלי קרמר אשה בעולם הייטק, בעוד שקרמר התעקשה להישאר במה שלדעתה הוא און-טופיק ולדבר על מודו. חצופה. אם היו רוצים לכתוב על מודו, היו מראיינים איש הייטק אמיתי, עם שערות על החזה.

היא מומחית גדולה בכל מה שקשור לתפקידיה, אבל מומחית קטנה מאוד בכל תחום משיק.

אפשרות שניה: הכוונה היא פשוט שנשות הייטק לא באמת מבינות בהייטק מעבר למסמך האקסל הספציפי שעליו הן עובדות כרגע, ולכן אין להן באמת מה להגיד לכתב מחשבים.

תכונה אחת עוברת כחוט השני בין כולן: הן ממוקדות מטרה באופן מעורר התפעלות. אישיות תוססת ומעניינת, לעומת זאת, לא ברור אם יש שם.

אפשרות שלישית: נשות הייטק הן רובוטיות משעממות, אחרת הן לא היו בוחרות בתחום הלא-נשי הזה. אפשרות רביעית: הנשים פשוט ויתרו על רוח-החיים הנשית הקופצנית שלהן כשהחלו לעבוד עבור התאגיד. יש מצב שגם יבשו להן השחלות.

…

על הכתבה חתומים טלי חרותי-סובר ואורי ברקוביץ. ברקוביץ', שאותו אני מכירה היכרות שטחית מימי מעריב (בחור נחמד), הוא עורך אתר TheMarker IT. פעם הוא קרא לנשים שמגיעות לאירועים של הגראז' גיקס "בנות". בקטנה. טור קלאסי שלו על זנות ברשת נכתב, כנראה, בעקבות היתקלות בארבע נשים בעלות מראה מזרח-אירופי שנסעו במכונית. מכיוון שהיה ברור לו שמדובר בפרוצות – מה עוד יכול להיות ההסבר לארבע רוסיות במונית? – זה נתן לו השראה לשורה של הגיגים על זנות (ואינטרנט):

ארבע בובות יפהפיות בעלות מראה מזרח אירופי שותקות קפואות במונית שעצרה לידנו ברמזור. יום שישי, רחוב הופיין בחולון, ליד היציאה מאיילון דרום. לצד הבת ימי של הרחוב קוראים יוספטל. רחוב ראשי של שתי ערי לוויין גדולות.

נוכחותן דרשה הסבר. על-פי התסריט הלא בלתי סביר שציירתי בנפשי, היו אלה נערות עובדות בסבב לקוחות. העיניים הכבויות הותירו מעט מקום לספק. ביטאתי את הערכתי בקול רם באוזניה של חברתי דאז, שישבה לצדי.

"בובות". טוב. ברקוביץ' הוא לא היחיד שטקסטים שלו עושים לי עקצוצים בלבלב. כתב דה מרקר גיא גרימלנד התעקש כמה פעמים למתג את אורלי יקואל כ"בלוגרית בלונדינית", וכך ליצור תמונה של גרופית סקסית שמקשטת באטרקטיביות החיצונית שלה את העולם הגברי של ההייטק. בנוסף, אני זוכרת לפחות שני סיכומים "מדעיים" מופלאים באמת של ההבדל בין גברים לנשים ברשת לפי דה מרקר:

גברים פשוט מפסיקים לגלוש ברשת כשהם מתחתנים, וזה קורה בעולם המערבי באזור גיל 30. נשים נשואות לא רק שלא מפסיקות את הפעילות, אלא נוטות יותר להעלות תמונות מחיי המשפחה והנישואים. מה שמוכיח לנו שגם ברשת החלוקה המגדרית מקבלת משנה תוקף: נשים מקננות וגברים, עדיין, ציידים. [מתוך אייטם של גדי להב]

נקודה מעניינת נוספת העולה מהמחקר היא שנשים מתנהגות כנשים – בכל מה שהן עושות, ובכל מקום בו הן נמצאות. עבור נשים, האינטרנט מהווה רק ערוץ נוסף בשביל לעשות את הדברים שהן נהנות מהם – קניות, שיחה, ודאגה לאחרים. [מתוך אייטם של גיא גרימלנד מ-2007]

מסקנה? "התקף המיזוגניות" של דה מרקר שעליו העירה אתמול דבורית שרגל דומה יותר למחלה כרונית. אם לא הייתי עובדת בעיתון כלכלי, הייתי מן הסתם מניחה שניצבת מולי הפגנת כוח פטריארכלית – אנחנו, שעומדים בצד של הטכנולוגיה וההון, מרשים לעצמנו לדבר בצורה כזו על הצד השני, שבו נמצאות בין השאר הנשים. או אולי, מכיוון שקוראי העיתון מוגדרים כגברים, יש כאן ניצול ילדותי של הרגע שבו הנשים לא מקשיבות כדי לבצע חיזוק-טסטוסטרון הדדי, באווירת בלייזר. אבל אני כן עובדת בעיתון כלכלי, ומבפנים הדברים האלה לא נראים כל כך פשוטים אף פעם. מה שבטוח, כתיבה לא זהירה מעידה הרבה על ההנחות המוקדמות של המחבר.