בשעה טובה נחתתי לפני כשבועיים במשרדי הכלכליסט (בתמונה: המראה בשירותי הנשים). זאת אחרי שבועיים שבהם ניסיתי לעבוד מהבית וגיליתי בדיוק עד כמה דירת חדר תל אביבית יכולה לעורר קלאוסטרופוביה כשיושבים בה כל היום. האופן ספייס האנרגטי וההומה של הכלכליסט מהווה ניגוד נאה, ומעבר לזה שמצפים ממני לעבוד – תמיד עניין בעייתי – מדובר בינתיים בהנאה רבה. אני מראיינת אנשים מרתקים עם פרויקטים מרתקים, כמו מאט פלאנרי מ-Kiva.org שהראיון איתו התפרסם ביום שני, מקבלת מחמאות על הכתיבה (חלקן אפילו כנות, יש לשער) ובינתיים לא גונבים לי את החלב מהמקרר.

שני חודשי העבודה האחרונים שלי בנרג', שבהם הייתי אמורה לתפקד כעורכת ערוץ הרשת זצ"ל, מיטשטשים לי בזכרון במהירות מדהימה, אולי מכיוון שלא עשיתי הרבה חוץ מלחפש נואשות כתב. אני מברכת על האמנזיה – עדיף לזכור את הקטעים הטובים ולא את הסיבות שבגללן עזבתי. רשימה מקוצרת: אחרי שורה של עבודות סטודנטיאליות מתסכלות, זה היה הג'וב הראשון שעניין אותי ושנהניתי ממנו; הפעם הראשונה שעבדתי עם אנשים שהיתה לי שפה משותפת איתם; הפעם הראשונה שהיה לי בוס שהערכתי (לא שזה גרם לי לעשות את מה שהוא אמר, כמובן); ובעיקר הזדמנות יקרה מפז להיכנס לתחום שמעניין אותי, מאתגר אותי ואני טובה בו. אפילו מצאתי שם שני חברים שהקשר איתם לא נראה כאילו הוא עומד להינתק בקרוב.

לא לפספס את פיסת ההיסטוריה הנרג'יסטית המשעשעת אצל עידוק.