אני לא רוצה לעורר פאניקה, אבל עברתי באבן גבירול ויש ברווז ענקי על הבניין של העירייה.

בכל מקרה. רציתי להפנות אתכם לסטיב ג'ובס המזויף, שכותב מדי פעם בנזונה של טקסטים קטלניים על תעשיית ההייטק ועל העולם, וכמו שקורה הרבה פעמים בסאטירה טובה, העובדה שהוא רק חצי מתכוון לזה רק הופכת את זה ליותר טעים.

אתמול הוא כתב פוסט משעשע על הסכסוך בין הכתבים והבעלים של הוול סטריט ג'ורנל, שבמסגרתו, מסתבר, הכתבים אמרו דברים מרירים על מי באמת שולט על העיתון הזה. אין דבר שמצחיק את פייק סטיב המניאק יותר מעיתונאים שחושבים שהם חשובים:

…ברוב תדהמה ועוגמת נפש אתה מבין שהלב האמיתי של התאגיד שלך פועם לא בדסק החדשות, שם אתה יושב, אלא בצד השני של הקיר, בממלכה האגדית שבה מעולם לא ביקרת אבל שבה, כך מספרים לך, כל מיני אנשים מלוכלכים עושים כל מיני דברים מלוכלכים ומקבלים עליהם, כך שמעת, משכורת הרבה יותר גבוהה משלך. תמיד זלזלת באנשים האלה, חשבת עליהם כלהקה של חנפנים שאפתניים שנתנו להם להישאר בחברה כדי לתחזק את מכונת הפרסום כדי שאתה, מר כתב בגרוש, תוכל להמשיך בעבודה החשובה ורבת התהילה של עיתונות בע' הידיעה.

ואז יום אחד אתה מבין שהתפיסה שלך הפוכה מהאמת. המפלצת לא קיימת כדי לתמוך בך. אתה קיים כדי לתמוך במפלצת. הם, לא אתה, מפעילים את העסק הזה, והם צוחקים עליך מאחורי הגב ומתעבים אותך לא כל כך בסוד כי היה כל כך קל לגרום לך לרפד להם את הכיסים. האמת ממש שם לפניך! היא היתה שם כל הזמן! זה אפילו יותר מבדח כי אתה עושה כל כך הרבה רעש מכמה שאתה ציני ומפוכח; אתה הקשוח שחותר דרך הקשקושים ומזהה את האמת. כלומר, חוץ מכשמדובר במצבך-שלך.

פתאום אתה מרגיש כמו טיפש נפוח וצדקני. זה טוב, כי זה בדיוק מה שאתה.

פייק סטיב בעצמו, a.k.a דניאל ליונס, הוא כתב ותיק בעיתון הכלכלי פורבס, כך שלא מפתיע שהפוסט הזה מדויק ביריות שלו. ב-nrg, בערך יומיים אחרי שהתחלתי לעבוד בתור כתבת, שאלה אותי אחת מהמכירות (הממלכה המרושעת מהאגדות, כן?) אם אני "מהתוכן". מהתוכן? מואה? נחרדתי. את גורמת לזה להישמע כאילו אני "עורכת" "תוכן", אחת מהאנשים האלה שמקריצים מילים באתרים מסחריים נטולי פואנטה כדי שיהיה אפשר לשים מסביבן פרסומות. אני כתבת, דאמיט! אני לא משום מחלקה שאפשר לתת לה שם – אני מהלב של העיתון! לא שהייתי מצפה מאחת מהמכירות להבין את זה, אתם וה… עניבות שלכם.

אז זהו. העקיצות של פייק סטיב במקום. מצד שני, אני חושבת שהמאבק העיקש בין אנשים שרואים ייעוד בעבודה שלהם לבין האנשים שמחזיקים להם במושכות לא מוגבל לעיתונאים. רופאת המשפחה שלי נראית לי כמו אשה טובה ומקצוענית שרוצה לעזור, אבל קופת החולים רוצה שהיא תוציא אותי מהמשרד שלה תוך חמש דקות גג, וקופת החולים יודעת איך לגרום לזה לקרות. אמא שלי מתארת את עצמה כמישהי שמלמדת ילדים, אבל בעיני משרד החינוך היא גלוריפייד בייביסיטר שמבזבזת זמן על קשר אישי במקום להטמיע את המהפכה החינוכית המופרכת דו ז'ור ולוודא שהאוטומטונים הקטנים מוכנים לבחינות הארציות שלהם (מילים שלי, למען הסר ספק – לא של אמא).

אחת הטענות של ברברה ארנרייך בספר המאוד מעניין "כלכלה בגרוש" היא שגם עובדים במשרות נטולות יוקרה וכסף לחלוטין מתגלים, במבט מקרוב, כאנשים שבדרך כלל רוצים לעשות את העבודה שלהם טוב – וההנהלה בעצם מפריעה להם בשם הגדלת הרווחים. מלצריות רוצות לשמח את הלקוחות עם אוכל טעים ויחס טוב, ומנהלי המשמרת נוזפים בהן על בזבוז הזמן והנדיבות היתרה עם הקצפת. מנקות רוצות שהחדרים יהיו נקיים כשהן יוצאות מהם, אבל ההנהלה מקציבה להן מידות מגוחכות של חומרי ניקוי.

תכל'ס, נראה לי הגיוני שהרבה אנשים בעולם הזה רוצים, מכל מיני סיבות, לעשות עבודה טובה וחושבים שזה משמעותי וחשוב שהם יעשו עבודה טובה. כלומר, לא אני. אני רוצה לישון. אבל הרבה אנשים. אז כולם מרמים את עצמם? כן, אבל לא. אין איזה דיבר או חוק פיזיקלי לגבי "מה הוא הלב האמיתי של הארגון" או "איך החברה שלנו עובדת באמת". ואם היה, הוא לא היה מורכב רק מתרשים זרימה של לאן הולך יותר כסף.